דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת שלח תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
שלח

 באותה שעה כשרים היו
'כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה'. כותב רש'י: 'כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו'. אחר כך הם כבר נקראים 'הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה', וכפי שהסביר רש'י: 'לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה'. חז'ל אומרים (סוטה לה ע'א) 'וילכו ויבאו- א'ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה'. מצד אחד, רש'י אומר שבאותה שעה כשרים היו, ומן הצד השני חז'ל אומרים שאף הליכתם היתה בעצה רעה. מה בדיוק קרה כאן? את השאלה הזו שואל המהר'ל בגור אריה על הפרשה (עמ' נט). החתם סופר (תורת משה לדברים א כב) שואל שאלה נוספת. בפרשת דברים (א כו), כשמשה רבינו מספר את מעשה המרגלים, הוא לא מזכיר שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, אלא רק 'וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ד' אֱ-לֹהֵיכֶם', לפי הפסוק הזה החטא היה שעם ישראל לא רצו לעלות לארץ ישראל, אבל לא מוזכר ענין הדיבה כלל.
 
'למדו ממעשיהם ונעשים כמו משלחים עצמם'
המהר'ל עונה על השאלה הראשונה ומחדש לנו יסוד חשוב מאד.  כשאדם מתמנה לנשיא, מאחלים לו מזל טוב [לפעמים צריך לומר פעמיים מזל טוב- מזל טוב על מי שנבחר ומזל טוב על מי שלא נבחר...], אבל צריך תמיד להתבונן ולשים לב מיהו השולח. השליח תמיד מושפע ממי ששלח אותו, ולכן, אף על פי שבאותה שעה היו כשרים, ברגע שהם נבחרו ונהיו שלוחיו של הציבור שבקש מרגלים לתור את הארץ, הציבור שהיה לו איזשהו קלקול באמונה בקב'ה, ממילא הם 'למדו ממעשיהם ונעשים כמו משלחים עצמם', כלשון המהר'ל. השליח זקוק לאמון של המשלח, וכמו כן המשלח גם משפיע עליו ממידותיו וממעשיו. 'לפיכך כאשר נתמנו כשרים היו, ואחר המינוי מיד רשעים היו, ולפיכך אמר לקמן 'מקיש הליכתן לביאתן' שאף הליכתן בעצה רעה, ולא קשה מה שנאמר כאן באותה שעה כשרים היו'.
 
 
'קמתם תחת אבותיכם'
בפרשת מטות (במדבר לב), כשמשה רבינו מוכיח את בני גד ובני ראובן, הוא מתחיל לספר להם את מעשה המרגלים: 'כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ד': וַיִּחַר אַף ד' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ד': וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ד': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ד' אֶל יִשְׂרָאֵל'.  אנחנו רואים שיש קשר בין הבקשה של בני גד ובני ראובן להתנחל בעבר הירדן לבין חטא המרגלים. מדוע משה רבינו משווה בין שני הדברים? יתרה מזאת, הרי לבני גד ולבני ראובן היתה סיבה טובה מדוע להתיישב בעבר הירדן קדמה מזרחה,  'ומִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה', ובפרשת וזאת הברכה (לג כא) שבט גד מתברך: 'וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן', ומסביר רש'י: 'כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה'. אם כן, מהי הטענה של משה רבינו כלפיהם? מדוע הוא משווה את בקשתם לחטא המרגלים ומכנה אותם 'תרבות אנשים חטאים'? שוב אנחנו רואים את אותו העיקרון, שחטא המרגלים היה 'וימאסו בארץ חמדה', ולכן גם בני גד ובני ראובן שייכים למהות של החטא הזה. אף על פי שלבני גד ולבני ראובן היו סיבות טובות, הם היו בעלי מקנה, הם רצו לקבל את קברו של משה, אבל הכל נבע מהמאיסה בארץ חמדה. לא רק אצל המרגלים, לא רק אצל בני גד ובני ראובן, אנחנו רואים כל כך הרבה פעמים אצל הרבה אנשים, שיש להם איזשהו רצון, ולפיו הם מסמנים את המטרה שלהם.
 
'עם תעי לבב הם'
אנחנו רואים שההבדל בין המרגלים ששלח משה לבין המרגלים ששלח יהושע הוא משמעותי מאד. לשליחים ששלח יהושע לא נעשו ניסים, והם היו צריכים להתחבא אצל רחב, ואחר כך היו צריכים להוריד אותם מבעד לחלון וכו', ובכל זאת הם הצליחו במשימה, ואילו לשליחים של משה נעשו נסים, שיושיב הארץ היו עוסקים בקבורה ובאבל (רש'י יג לב) כדי שלא ישימו לב לאותם המרגלים, ובכל זאת הם נכשלו. מה ההבדל בין שני הסיפורים? 'ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם' (תהלים צה י). הלב, המידות- הם משפיעים על הכל. לכן רבן יוחנן בן זכאי אומר לתלמידיו: 'רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם' (אבות פ'ב מ'ט).רבי אלעזר בן ערך אמר שהדרך הישרה שידבק בה האדם היא 'לב טוב'. רבי שמעון אומר שם הדרך הטובה שידבק בה האדם היא 'הרואה את הנולד', ועל זה אמר רבן יוחנן בן זכאי שהמידה הזו נכללת בתוך 'לב טוב'. מה הקשר בין 'הרואה את הנולד' לבין 'לב טוב'? הרי הרואה את הנולד הוא חכם, כדברי המשנה (שם פ'ד מ'א), ומה הקשר בין כך לבין טוב לב? המידות של האדם משפיעות על הראיה שלו, על הרצון שלו, ואפילו על החכמה שלו, ולכן 'בכלל דבריו דבריכם'.
 
'בין האור ובין החושך'
שואל רבינו השל'ה הקדוש[1] מדוע הקב'ה סיבב שהמרגלים יראו דברים שיגרמו להם חולשה ורפיון, 'ונהי בעינינו כחגבים- שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים' (רש'י) וכו'? מדוע הקב'ה לא הראה להם מציאות שלמה ויפה שלא תגרום להם להוציא דיבה רעה על הארץ? אומר השל'ה הקדוש, שהקב'ה רצה להחדיר בעם את התודעה שא'י היא מקום שיש בו השגחה פרטית טבעית, שלא כמו במדבר שבה ההנהגה היתה נסית. לכן הוא הראה להם את הצדדים הקשים יותר של הארץ. וכך כותב הנצי'ב בפתיחה לספר במדבר בשם המדרש: 'ויבדל א-להים בין האור ובין החושך- זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבין באי הארץ'. לכן מיד לאחר חטא המרגלים וחטא המעפילים שנמשך ממנו באה פרשת נסכים: 'כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַד' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן...' ולאחר מכן פרשת חלה: 'בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַד'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה...'. הרבה מפרשים עמדו על הקשר שבין חטא המרגלים לפרשיות הללו[2]. השפת אמת (שנת תרמ'א) אומר: 'סמיכות הפרשה למרגלים, כי ניחם אותם ד' יתברך בעבור כי תרעומתם היתה שלא להיות נחותי דרגא, דמעיקרא דור המדבר היה בחינת משה רבינו ע'ה שהוריד להם תורה ומן לחם מן השמים, ובחינת ארץ ישראל היתה לחם מן הארץ... ובחינת דור המדבר היתה רק התורה, ה'קול יעקב', עיקר בחינת בני ישראל, אבל בביאותם לארץ התחילו המלחמות עם עמלק, בחינת 'ידים ידי עשו', ולזה צריכין התרוממות... וזה ענין כל ה'תרומות גורן'. וחלה קרוב יותר להאכילה וחשוב יותר'. במדבר בני ישראל אכלו מן. כשמגיעים לארץ ישראל, צריך להכין לחם בידי אדם, 'וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא' (יהושע ה יב), ולכן צריך לקדש את העיסה על ידי הפרשת חלה. בניגוד לתרומות ומעשרות, שבני ישראל התחייבו רק לאחר כיבוש הארץ וההתנחלות בה, ואילו בחלה התחייבו מיד בכניסתם לארץ, כדברי רש'י: 'משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר 'כי תבא', 'כי תבאו', לפיכך כולן למדות זו מזו וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כן, אבל זו נאמר בה 'בבואכם', משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה'. מיד כשמתחלף המצב ואנו נכנסים להנהגה ארצישראלית- אנחנו חייבים את החלה לקדש את העיסה. הגמרא בכתובות (כה ע'א) אומרת: 'יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? ת'ל: בבואכם - בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם'. היתה 'הוה אמינא' ששנים או שלושה אנשים, ולא סתם אנשים אלא מרגלים- שהם היו שלוחי עם ישראל- יחייבו בחלה את כל הקהל.
 
'ראו ולא לקחו מוסר'
בתחילת הפרשה כותב רש'י: 'למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר'. אם נבין שהכוונה היא שהם ראו את העונש על לשון הרע ובכל זאת לא לקחו מוסר- אז למה לא נסמכה פרשת המרגלים לפרשת תזריע או מצרע? הם היו צריכים לקחת מוסר מהפסוקים בתורה שמדברים על מצורע, שידוע שהצרעת היא עונש על לשון הרע. לא זו אף זו, שעל הדיבה שהוציאו המרגלים הם לא נענשו בצרעת, אז למה לסמוך אותם לפרשת מרים? אלא שהכוונה היא שהם לא לקחו מוסר מהשורש של חטא מרים, לא מהעונש. הם היו צריכים לראות מה גורמת עין רעה, ולקחת מוסר ולתקן את ההסתכלות שלהם על ארץ ישראל, את המאיסה ארץ חמדה.
 
'למטה אבותיו תשלחו'
הרמב'ן כותב את אותו רעיון בהקשר אחר. משה רבינו התפלל לקב'ה לאחר חטא המרגלים, שלא יכלה את ישראל, אבל  בתפילתו הוא לא הזכיר את זכות האבות, לעומת התפילה שהוא התפלל לאחר חטא העגל, שבה הוא אמר 'זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך'. הרמב'ן (יד יז) הסביר: 'בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר 'אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם' (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו?'. כבוגדים במתנה שניתנה לאבות, זכות אבות לא יכולה עמוד לנו. לכן בקללות שבפרשת בחקתי (ויקרא כו מב) 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר'. זכירת ברית אבות תמיד קשורה לארץ ישראל. לכן נאמר על כלב שכשרצה להנצל מעצת המרגלים הלך להשתטח על קברי האבות בחברון (סוטה לד ע'ב). הוא ידע שהשליחות שלו לארץ ישראל היא לא סתם לחפש איזושהי ארץ לגור בה, ארץ ישראל או אוגנדה, אלא הוא בא מגיע כדי לקיים את הבטחת הקב'ה לאבות, להתחבר לזכות האבות. לכן הקב'ה אומר למשה 'אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ', אין הכוונה שישלח אחד מכל שבט שיהיה כעין 'שגריר' אלא הכוונה שאנחנו נולכים להתחבר לשרשרת הדורות, לאבותינו, ולכן אם המרגלים כופרים במתנה שקבלנו בזכות אבות- זכות אבות לא תעמוד להם.
לגבי כלב נאמר: 'עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ'. מהי הרוח האחרת שהיתה לכלב? אולי אפשר לפרש על פי הפסוק 'וְרוּחַ אֱ-להִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם', ודרשו חז'ל שהכוונה לרוחו של משיח (ב'ר ב ד). כלב התחבר לאבות, לזכות אבות, לרוח המקורית של הבריאה, לתיקון עולם ע'י הכניסה לארץ ישראל.
 
'י-ה יושיעך מעצת מרגלים'
משה רבינו הוסיף ליהושע את האות י' לשמו, ואמר לו 'י-ה יושיעך מעצת מרגלים' (שם). למה משה ברך את יהושע דוקא בשם י-ה? כתוב בישעיה (כו ד) 'כִּי בְּיָ-הּ ד' צוּר עוֹלָמִים'. רש'י כותב (בראשית ב ד) שהקב'ה ברא את העולמות בשם י-ה, באות י' נברא העולם הזה ובאות ה' נברא העולם הבא. אותיות י' וה' מבטאות את הקשר בין העולם הזה לעולם הבא. העולם לא נברא בהנהגה שהיתה בדור המדבר, שכולה נסית, אלא בהנהגה שמחברת את העולם הבא עם העולם הזה. מערת המכפלה, ששם התפלל כלב, נקראת 'מכפלה' משום 'שכופלה בזוגות' (עירובין נג ע'א}, ואומרים חז'ל (זוהר חיי שרה קכז ע'א) שזהו פתח גן עדן, המקום שמחבר את העולם הזה והעולם הבא.
 
בארצות החיים
ראינו שיהושע וכלב הבינו את המהות של השליחות שלהם ולא חטאו, ולכן התורה אומרת 'וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ', ואומר רש'י: 'שנטלו חלקם של מרגלים בארץ', ולזה קוראת התורה: 'חיו מן האנשים'- אלו חיים. 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ד' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים' (תהלים קטז ט)- בארץ ישראל[3]. אמנם זו ארץ, זו אדמה- אבל אלו חיים, ויהושע וכלב שקבלו את חלקם של המרגלים בארץ- 'חיו מן האנשים'.
זהו השוני בין יהושע וכלב, שאהבו את ארץ ישראל, שידעו לחבר אותה לאבות ולא הסתכלו עליה כעל איזשהו עול של מקום שקשה לחיות בו, הם ידעו שכל המגמה של ארץ ישראל 'בי-ה ד' צור עולמים'- לחבר שמים וארץ, עולם הזה ועולם הבא, להשפיע מהרוחניות על כל דבר גשמי שנמצא בארץ ישראל, לבין המרגלים שמאסו בארץ חמדה ולא יכלו ליהנות ממנה, ולכן מתו. וחז'ל אומרים שלמרגלים אין חלק לעולם הבא (סנהדרין קט ע'ב), אין להם כפרה, ולכן כתוב בשולחן ערוך (או'ח תקפ ס'ב) שראוי להתענות בי'ז באלול, שהוא היום שבו מתו המרגלים, ובב'י כתב שהטעם הוא 'מפני שלא זכו שתתקבל תשובתם מצטערינן, דמסתמא שבו ולא נתקבלו'.   אף על פי שהם עשו תשובה, לא היתה להם כפרה, כי זכות אבות לא עמדה להם. לכן יהושע וכלב זכו ל'חחי נשמות אויר ארצך', כלשונו של רבנו יהודה הלוי[4].
 
טובה ורחבה
כשהקב'ה הבטיח למשה רבינו להעלות את בני ישראל ממצרים לארץ ישראל, הוא אומר: 'וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה'. האם הכוונה לטריטוריה גדולה, כמו שחז'ל אומרים שעתידה ירושלים להתפשט עד דמשק (ספרי דברים פסקא א), וכמו שאומרים בהושענות 'הרחיבי עד דמשק'? רבינו בחיי אומר: 'כל השבחים הללו על שם התורה נאמרו, 'ארץ טובה ורחבה', ארץ של טובה ושל רחבה, טובה, שנאמר: 'כי לקח טוב' וגו' (משלי ד ב), רחבה, שנאמר: 'רחבה מצותך מאד' (תהלים קיט צו), וכתיב 'ורחבה מני ים' (איוב יא ט).  הכוונה היא 'רחבה'- מלשון רחבות הדעת, רוחב נפשי. ביישוב א'י יש יישוב הדעת, כמו שחז'ל אומרים שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם (ברכות נז ע'ב). היה יהודי שעסק בהעלאת יהודים לארץ שאמר, שכשיש יארצייט נוהגים לחלק לציבור משקה ומשהו לטעום כדי שתהיה עליית נשמה. אמר אותו יהודי שצריך לדאוג גם שתהיה נשמה לעליה. שהעולים לא יגיעו לארץ רק כדי לברוח מהאנטישמיות וכד', אלא שידבקו במידתם של יהושע וכלב ויבואו לארץ ישראל כדי להתחבר לזכות האבות ולהבטחה שהבטיח להם הקב'ה.
 
'מרגלים אתם'
יש מפרשים שאומרים שכשבני יעקב הגיעו מצרימה ויוסף אמר להם 'מרגלים אתם' (בראשית מב ט), הוא רמז להם שצאצאיהם יחטאו בחטא המרגלים (בעל הטורים ועוד). הרי זה היה הויכוח בין יוסף לאחיו, שיוסף אמר שצריכים לקדש את המלוכה, לקדש כל דבר בחיים, לא חלילה שזה יבוא במקום התורה, אלא אדרבה, שהתורה תשפיע על הכל, והאחים אמרו שהשילוב הזה הוא מסוכן. לכן יוסף הזכיר לאחיו את חטא המרגלים שיצא מבניהם, כדי לומר להם שהדיטה שלהם היא בדיוק השיטה של המרגלים. ובאמת, חז'ל אומרים על יוסף שהוא 'הודה בארצו' (דברים רבה ב ח) כששאלו אותו מהיכן הוא הוא ענה: ' כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים', הוא הרגיש תמיד שייכות לארץ.  הגמרא (כתובות עה ע'א) דורשים את הפסוק (תהלים פז ה) 'איש ואיש יולד בה- אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה'. 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה' (כתובות קי ע'ב). לכן כתוב על בנות צלפחד, שהיו מזרעו של יוסף, שהיו מחבבות את הארץ, ולכן הן בקשו 'תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ', והקב'ה עונה: 'נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה', לא סתם שטח- אלא נחלה שיש בה אחוזה בארץ, כי היו מזרע יוסף[5].
 
'שלא תדמו כי משה היה בקרבכם...'
המשך חכמה אומר פירוש נפלא על הפסוק 'ויהס כלב': 'הענין דהמה היו מתפחדים, מפני ששמעו מ'אלדד ומידד מתנבאים'  - משה מת ויהושע מכניס לארץ (סנהדרין יז ע'א), וראו כי משה לא מיחה בהם ולא גזר עליהם, ואם כן, להיכנס בארץ מבצר ולהילחם עם עמלק (פסוק כט), אשר כבר נכשלו בו (פרשת בשלח), ועם ענקים (פסוק לג), בלא משה - הלא יפלו כולם לפי חרב! ולכן השתיק כלב את העם, במה שיחסו את כל המופתים אל משה. כי אדרבא! גדולתו תלוי בכם! שכל זמן שהיו נזופים במדבר לא נתיחד הדיבור למשה. ולכן אמר: 'עלה נעלה' - בעצמנו, בלא משה, כי אין משה סיבה אצל השם להנהגה הנסית, רק האומה הישראלית בעצמה היא ראויה להשגחה האלקית הפרטית. וזה: 'כי יכול נוכל לה'. והוא שאמר 'ויהס כלב את העם' במה שמיחסים הכל 'אל משה'. זה לא תדברו ולא יעלה על לבכם שרק במשה תלוי הנצחון והנסים, לא כן! רק 'עלה נעלה'! וזה שאמר יהושע ג: 'ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם והורש יוריש' וכו'. פירוש, שלא תדמו כי משה היה בקרבכם והוא עשה את כל הגדולות. רק כי האלקים, אשר הוא חי תמיד, ולא משה שכבר מת. וד' חי לעולמי עד, ויכול להוריש מפניכם...'.  כמו שאמרנו, המרגלים היו שליחים של אנשים שמאסו בארץ חמדה, אבל משה רבינו היה שליח של כלל ישראל, וכל מעשיו היו רק מתוך הכלל. כשישראל חטאו בעגל אמר הקב'ה למשה: 'לך רד', ומסבירה הגמרא (ברכות לב ע'א) 'מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר', כי כל כוחו של השליח יונק מהשולח, כמו שאמרנו.
 
'מקושש עצים ביום השבת'
הטעות הזאת, שלפעמים האדם מסתכל על המציאות מנקודת מבט משוחדת, נכונה לא רק ביחס לארץ ישראל. כבר ראינו שרבן יוחנן בן זכאי אמר את אותו עיקרון לגבי החכמה. בהקשר לזה מובא בסוף הפרשה הסיפור של המקושש, שהוא צלפחד (מדרש אגדה במדבר כז ג; שבת צו ע'ב). הרי מה היה חטאו של המקושש? הגמרא אומרת (שבת שם) שהוא העביר ארבע אמות ברשות הרבים. התוספות בשבת (ב ע'א) שהוצאה מרשות לרשות היא 'מלאכה גרועה'. למה היא נקראת 'מלאכה גרועה'? אומר המהר'ל בחידושיו למסכת שבת (שם), שהסיבה היא משום שבשאר המלאכות האדם יוצר משהו בגוף החפץ- הוא מבשל, הוא ממחק וכד' אבל כשהוא רק מוציא את החפץ מרשות לרשות, אז בחפץ עצמו אין שינוי, רק המקום שלו השתנה. החיי אדם, למשל, פוסק (כלל ט סעיף יא) והביאור הלכה (סי' שיח ד'ה אחת) מביא אותו, שאף על פי שמעשה שבת אסור, אם מישהו הוציא משהו באיסור מרשות לרשות- הדבר לא נאסר, מפני שלא נעשה בו שום שינוי, אין בזה יצירה. רק כאשר ישנה יצירה  המלאכה היא מלאכה 'חשובה'. אם כן, המקושש חטא באיסור קל יחסית, וחז'ל אומרת שהוא נתכוון לשם שמים[6], כי הרי חז'ל אומרים (ב'ב קיט ע'ב) שמשה רבינו לא ידע באיזו מיתה להרוג את המחלל שבת. שואל המהרש'א (חידו'א שם) שאם שאם כוונתו היתה רק כדי לברר את דין מחלל שבת- אז המלאכה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והוענש עליה לא צריך להיות סקילה! מכאן לומד הרב מטשיבין בשו'ת דובר מישרים (ח'א סי' עח) שאם ישנו חייל בצבא הגוים, שהמפקד גוזר עליו לעשות מלאכה בשבת, היא מוגדרת כמלאכה שאינה צריכה לגופה, מפני שהוא לא עושה אותה מרצונו אלא מפני שכופים אותו. [כמובן שזה רק בצבא של גוים. פה בצבא שלנו אנחנו יודעים מה צריך לעשות, ומה לא לעשות]. בהקשר לדברי המהרש'א, כדאי לעיין בשו'ת מהרי'ק (שורש קלז ד'ה 'ועוד') ובספר 'ראש יוסף' לבעל פרי מגדים (שבת עב), וכן בשו'ת אגרות משה (או'ח קכא) ובספר 'דעת תורה' למהרש'ם (סי' רעח).
 
'ועשיתם את כל מצותי'
מכל מקום, נחזור לעניננו, המקושש עבר על מלאכה גרועה שאינה צריכה לגופה והוא עשה זאת לשם שמים, ובכל זאת התורה מתייחסת למעשה הזה בחומרה רבה וכתוב שצריך לסקול אותו מחוץ למחנה וכו'. למה ההתיחסות של התורה למעשה הלכאורה קטן הזה היא בחומרה רבה כל כך? כותב הרב (קובץ ה רלט): 'בכל מקום שאנו מוצאים, בספרות ובחיים, איזה הורדה או הקטנת ערך של המצות המעשיות ודקדוקיהן, הכל הוא נובע מתוך באר צרה נכריה של ארס המינות, אשר תרה אחרי עיני אדם הזונות. וזו היא ראשית מעשי שורש ראש ולענה, על פי המסורת... והתרות אחרי העינים, הרואות רק לפנים ובשטחי הדברים (העיניים רואות רק את הצד השטחי של כל דבר), היא היא המעכבת מלהסתכל באורן של ישראל הפנימי, שעל ידו יראה ויגלה האור הצפון בכל מצות ד', יסוד הציצית, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. וקדושת המעשים בישראל עומדת למשגב עדי עד, ונמשלת כנסת ישראל ליונה, לומר, מה יונה כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהן, דוקא מצות בפועל, בעשיית דברים לשם פעלן, נגד פשיטת הטלפים החזירית, האומר ראו שאני טהור וכו''. הרב אומר כאן שכנגד תופעות כאלה, כמו של המקושש, באה מצות ציצית, שמטרתה 'למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי', שלא יבואו חס וחלילה לזלזל באיזו הלכה שהיא בכל מיני טענות, 'בסך הכל הוא עשה מלאכה גרועה, הוא התכוון לשם שמים וזו גם מלאכה שאינה צריכה לגופה', וכך מגיעים לזלזל במצוות התורה. איך קוראים לזה היום, 'בית הלל'? 'בית שמאי'? צריך לדעת את האמת. הבאנו בעבר את מה שהרב אומר באגרות (ח'א עמ' עט) על 'הסובלנות הקרה, הבאה מתוך מה שאין העולם הרוחני תופס מקום בנפש', ואת זה עוטפים תמיד באצטלאות, בהסברים, ברעיונות. לכן נסמכה פרשת ציצית לפרשת המקושש. לא תמיד אפשר לומר 'גדולה עבירה לשמה'. 'גדולה עבירה לשמה' זה רק כאשר צדיק יסוד עולם עושה עבירה לשמה, אבל אם זה לא צדיק יסוד עולם אז כותב הרב במשפט כהן (סי' קמג): ' ובדבר שהותר רק למיגדר מילתא הדבר עומד בצורתו, אלא שהזכות מכריעה, ומשו'ה צריך שיכון לש'ש, וע'ז אמרו גדולה עבירה לשמה' (ועיין שם בדבריו הארוכים).
 
מודעא רבה לאורייתא
כוונת המקושש היתה כביכול לשם שמים, שהרי בפרשת פינחס (כז א) כתב רש'י 'שהיו כולם צדיקים', ובכללם מנוי גם צלפחד, והסבירו התוספות דלעיל, שהוא לא רצה שיחשבו שהואיל ובאים לארץ ישראל יהיו חלילה פטורים מן המצוות, ולכן רצה להדגיש שהמצוות הן נצחיות. אבל צריך להבין מדוע הוא נקרא צדיק, ואיך הותרה לו עבירה לשמה? הרמב'ן בחידושיו לש'ס מקשה על הגמרא הידועה (שבת פח ע'א) 'מכאן מודעא רבה לאורייתא', שאם כך- מדוע נענשו ישראל כשעברו על מצוות התורה? תירץ הרמב'ן שארץ ישראל ניתנה להם בתנאי שיקיימו את המצוות, ולכן כל זמן שישבו בארץ ישראל לא היתה להם את אותה 'מודעא', אבל לאחר שיצאו לגלות- שאני. ואם כן, כשהמרגלים ידעו שלא יכנסו לאר'י, הם חשבו שבזה יש להם את טענת 'מודעא רבה לאורייתא', אבל למען האמת זו טעות, כי מלבד העובדה שעצם העבירה היא רעה, יש גם את הבחינה שהאדם עובר על דברי התורה, על 'מימרא דרחמנא'. האבות קיימו את כל התורה כולה עוד לפני שניתנה (ראה למשל יומא כח ע'ב), ולכן כל אותה 'מודעא' מתייחסת רק ל'מימרא דרחמנא' ולא לעצם מעשה העבירה, שהוא פסול מצד עצמו. את זה רצה צלפחד ללמד. אל תתעסקו עם דברים שהם בעצמיותם רעים, ורק לענין הזה צלפחד סבר שומתר לו לעבור על עבירה לשמה.
 
בעידנא דריתחא
לאור מה שאמרנו על הציצית, יובנו יותר טוב דברי הגמרא (מנחות מא ע'א), שבעידנא דאיכא ריתחא מענישים את מי שעושה תחבולות להיפטר מהציצית. וזה מה שכתוב בספר מלאכי (ג יח): 'וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-להִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר...'. כלומר, ביום כזה, בעידנא דאיכא ריתחא, מתברר מיהו 'אשר לא עבדו', אותו אחד שעושה כל מיני טצדקי להיפטר מן המצוות. לכן ביום הכיפורים אנחנו מתוודים הן על מצוות שיש בהן קום עשה, והן על מצוות שאין בהן קום עשה. שלא נהיה חלילה מואסים בעבודת האלוקים. לכן מצוות ציציצ היא ההפך הגמור של חטא המרגלים, כאמור לעיל.
 
יפה נדרשת
רש'י אומר בתחילת פרשת קורח 'פרשה זו יפה נדרשת'. אותו דבר אפשר לומד גם על פרשת שלח, שהיא 'יפה נדרשת'. הפרשה מלמדת אותנו, כמו שאומר הפסוק בתהלים (לז יא) ' וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ', שרק מי שמבטל את דעתו כלפי הקב'ה, בלי חשבונות, הוא זה שבאמת יכול להידבק במידותיהם של יהושע וכלב ש'חיו מן האנשים ההם', שזכו לחלק של המרגלים ב'ארצות החיים', לכן כשחז'ל אומרים ש'אוירא דא'י מחכים' (ב'ב קנח ע'ב) הכוונה היא לאותה בחינה. כשהאדם יודע מה היא ארץ ישראל, מהי תורת ארץ ישראל, הוא יודע, את מה שאומר החתם סופר (שו'ת ח'ב יו'ד רלג) שכשדברי התורה שלו יגיעו לארץ ישראל הם יהיו בדרגה גבוהה יותר, ועל אחת כמה וכמה מי שלומד בארץ ישראל, על אחת כמה וכמה מי שלומד את תורת ארץ ישראל בארץ ישראל, על אחת כמה וכמה אם הוא מקיים בכך את מצוות ישיבת ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצוות.
 
'ואני אברכם'
יהי רצון שנזכה כולנו להבין את השייכות שלנו לארץ ישראל, מתוך הקשר לדורות הקדמונים, לזכות אבות. שנזכה למקור הברכה, שזו גם שבת וגם ארץ ישראל. באירופה לא היו מברכים ברכת כהנים, רק בתפילת מוסף של ימים טובים. עד היום בארה'ב האשכנזים לא עולים לדוכן ביום-יום, חוץ מקהילת החלֵבּים שעולים לדוכן מדי יום,
 
ולכן בפעמים המעטות שהיינו בארה'ב השתדלנו להתפלל שחרית אצל החלבים כדי לא להפסיד את ברכת כהנים, וכך גם עושה הרב שטיינמן. [פעם, הייתי עם אבי מורי זצ'ל אצל הרבי מחב'ד זצ'ל, והוא שאל את אבי מורי זצ'ל מה חבר לו בחו'ל, ואמו'ר זצ'ל ענה לו מיד: 'ברכת כהנים, ולכן מיד כשהגעתי לפה חיפשתי בית כנסת שבו נושאים כפיים בכל יום'. אמר לו האדמו'ר שהוא כבר ארבעים שנה בארה'ב, ולא יד שיש כזה בית כנסת שבו נושאים את כפיהם בכל יום, ולכן הוא ישלח חולים וכד' שבאים לבקש ברכה, לאותו ביכנ'ס, שיתברכו מברכת הכהנים. ישנו סיפור ידוע על יהודי אחד שבא לאיזשהו 'בבא' לבקש ממנו ברכה, אותו 'בבא' אמר לו שהוא יברך אותו, אבל כדי שהברכה תחול ציך לתת 'פדיון נפש', שהרי 'אסיא דמגן- מגן שויא' אמר לו אותו יהודי: הרי הכהנים מברכים כל יום את הקהל ולא מבקשים על כך כסף! ענה לו אותו 'בבא': עכשיו אתה מבין מדוע הכהנים הולכים יחפים?] מכל מקום, עיקר ברכת כהנים הוא בארץ ישראל. הרמב'ם (תפילה טו ז) כותב שהכהן לא יחשוב שהוא זה שמברך את הקהל, אלא הקב'ה מברך את ישראל דרך אותו כהן, ואז גם הכהנים מתברכים. אבל, כאמור, מקור הברכה הוא בארץ ישראל.  הגר'א רצה פעם לחדש את ברכת הכהנים בכל יום בוילנא, ובאותו היום נלקח לבית האסורים והדבר התעכב, וכשתלמידו רבינו חיים מוולוז'ין רצה לקיים את ההנהגה הזו- נשרף בית הכנסת, ואז הבין ר' חיים שזה סימן מהשמים שלא לשנות את המנהג (שו'ת משיב דבר לנצי'ב ח'ב קד(. בחו'ל אין את השפע של הברכה שיש בארץ ישראל- ולכן אסור לשנות את הנהוג.
שבת שלום !
 
 
 
 
[1] ראה של'ה פרשת שלח תורה אור אות ח ואות יד-טו.
[2] ראה ראב'ע, רמב'ן, חזקוני, דעת זקנים, רבינו בחיי, רא'ש, אור החיים ועוד שהסבירו בדרך אחת, ורש'ר הירש, מלבי'ם ומשך חכמה שהלכו בדרך אחרת.
[3] רש'י. וראה ב'ר צו ה ופסיקתא רבתי פסקא א.
[4] קינת 'ציון הלא תשאלי'
[5] ראה משך חכמה בתחילת הפרשה על הפסוק 'למטה יוסף למטה מנשה'.
[6] כך כתבו התוספות בבבא בתרא (קיט ע'ב ד'ה 'אפילו') בשם המדרש