דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחה לראש השנה מתוך החוברת 'דרשו ה' בהמצאו'

הרב פנחס מונדשיין
ראש השנה

שאלות בדבר השינוי, החידוש וזמנו

א.'ראש השנה' הינו כשמו – תחילתה של שנה חדשה. הצירוף הלשוני 'שנה חדשה' הינו פרדוכסלי. 'שנה' מובנה הישנות, פרק זמן החוזר על עצמו; לעומתה, 'חדשה' מובנה שינוי והתחדשות. יש להבין את ענינו המרכזי של ראש השנה כדי לפתור את אותה סתירה פנימית.

ב. זמנו של ראש השנה הינו בראש חודש – (ויקרא כג, כד) 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ'. זהו המועד היחיד שחל בראש חודש, והדבר יצר בעיות הלכתיות הנוגעות לניהוג היום עם בואו, שעה שעדיין לא ברור שאכן יתקדש כראש חודש וממילא כראש השנה. זמנו של ראש השנה בראש חודש הינו עקרוני, עד כי הפסוק מציין (תהילים פא, ד): 'תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר'. 'חֹדֶש' פירושו: 'ראש חדש', כמו (שמות יב, ב): 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'. מהו אותו ענין הקיים בראש חודש שמתמצה באופן מיוחד בראש השנה?

ג. ראש השנה אמנם חל בראש חודש, אולם למרבה הפלא איננו ראש חודש של 'החדש הראשון' – אלא דווקא של 'החדש השביעי'. מה פישרה של הפרדה זו שבין תחילתה של 'שנה', שחלה בתשרי – לבין תחילתם של חדשים, שמתחילים מניסן?

ד. בסדר ההיפגשות שלנו עם התורה, פרשת 'ניצבים' לעולם נקראת בשבת שלפני ר'ה. האם אך מקרה הוא? ודאי שפרשיית התשובה הנמצאת בה שייכת מאד לסיום חדש אלול ולהכנה לקראת ראש השנה – ומה באשר לתחילת הפרשה ולשמה?

 

ההתייצבות בעת החתימה

נתחיל מהענין האחרון – מפרשת השבוע שקודם ראש השנה. שם הפרשה 'ניצבים', ע'ש (דברים כט, ט): 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם'. לשון 'ניצבים' הינה לשון לא רגילה ביחס למעמדות שכאלה; ננסה להתבונן במשמעותה דרך התייצבות אחרת, והיא זו שבתחילת ספר איוב (א, ו): 'וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי בְּנֵי הָאֱֿלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ד', וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם'.

פרש'י שם: 'ויהי היום – אותו יום שהיה ראש השנה'. וב'מצודות דוד' ביאר יותר: 'ר'ל, היום המוכן לשיבואו בו לפני המקום מלאכי מעלה מלמדי זכות וחובה, והוא יום ראש השנה שהוא יום המשפט'.

ראש השנה הינו יום שבו 'מתייצבים'. מהו 'היום' בה'א הידיעה, כלשון הפסוק – המוכן לביאה, להתייצבות? ראש השנה. אם כן, נאמר שהתייצבות זו איננה רק של מלאכי מעלה – היא נחלת גם שוכני מטה, הנידונים בעצמם. 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם', הינן מילים שאמר משה לעם ישראל ביום מותו, מילים שקראו לעצירה ולחשבון נפש קודם העמידה בברית – ואלו ג'כ המילים אותם שומע כל יהודי כל שנה בשבת שחלה לעולם סמוך לר'ה.

יש לעיין, א'כ, מה פישרה של 'התיצבות', ומדוע היא נזקקת כ'כ בבואנו ליום הדין?

בראש השנה, עיקר עבודת היום הינה ההקשבה – ההקשבה לקול השופר. השופר ענינו להגביר את הקול הפנימי, הקול שכרגיל איננו נשמע. לקיחת ההבל, שהוא המציאות הפנימית – קודם שיצאה לפועל בדבור. לא הדבור – חיתוך לשון ושפתיים – הנגזר כבר לפי מושגי עולם הזה; אף לא הצעקה – שהיא בטוי קמאי יותר מהדיבור – ראויים להשמע דרך השופר. רק הרוח הכי פנימית שבך תעבור דרכו, תתעצם ותישמע באזנך, על מנת שתחשב חשבונו של עולם.

התבוננות זו, שהיא עיקר ענינו של יום (ועסקנו בכך בשנים אחרות) – מה פישרה, והאם קיים זמן מיוחד שדוקא הוא מאפשר אותה?

כל התייחסות שמתייחס אדם למציאות שתי רמות יש לה: ישנה התייחסות פונקציונלית, תפקודית, שימושית. אדם הולך ברחוב, ולפתע חשה רגלו בעצם מסויים המפריע למעבר. באותו רגע, הידיעה המשמשת אותו בהילוכו היא שעליו לעקוף את המכשול. אין בהתייחסותו למכשול התבוננות וחקירה מהו בדיוק העצם, ממה עשוי, מה משקלו וכדו' – אלא עובדת היותו 'מכשול' היא הנקלטת, והשימוש שעושה בה הינו שימוש תפקודי, לדעת כיצד עליו לתפקד במצב כזה.

התייחסות מצומצמת זו, מחוייבת היא – בשל היות המתבונן חלק מהתרחשות שמתרחשת כרגע. במצב זה נדרשת ממנו תגובה מהירה לסיטואציה בה נמצא, וכל חשיבה מעבר לזו הנצרכת כיצד להגיב, הרי היא מעכבת את התגובה, וממילא – מיותרת ומפריעה.

שונה הדבר, כאשר המתבונן איננו מצוי בזירת ובזמן ההתרחשות; אין עליו להגיב ב'זמן אמת' על המציאות. כאן עמידתו כמשקיף מבחוץ על המציאות, מאפשרת לו התבוננות גבוהה יותר, מקיפה יותר. פנוי הוא לעיין בדבר מכל היבטיו, מצדדיו השונים – גם אלו הפחות מעשיים ויותר עיוניים.

מתי זמנה המיוחד של ההתבוננות השלימה?

הרב באורות התשובה (עמ' קכח[1], פט'ז פי' א*2) אומר:

'באחריתו של כל חזון, ראוי לברר את כל החלקים הטובים שבו, ולהשאיר אותם בתור רכוש חיים ולבער אחרי כל קורטוב של קלקול של רע ושל כיעור שבו, ולהעלותם אחר כך במעלה השרשית של מוצאם העליון, בתור רז התשובה, שהיא ראויה להופיע בתור חתימה, לכל פרק חשוב במאורעות החיים'.

ב'אחריתו של כל חזון', 'רז התשובה שהיא ראויה להופיע בתור חתימה'. זמן של חתימה, כאשר המהלך נמצא באחריתו, כאשר הוא מסתיים – החיים אינם רצים בקו ליניארי, כשנקודת הסיום הינה בקץ כל הדורות – אלא ישנה מעגליות. ישנן הפסקות הנתפסות על ידנו כסיום, בשל המהלך המעגלי. הרי שהזמנים חוזרים על עצמם, מהלך של יום שחוזר על עצמו, חודש, שנה – כשבהגיעם למלוא היקפם אנו חשים סיום.

כל עוד אנו בתוכו של המהלך – איננו יכולים להגיע לעמדת התבוננות עיונית, לפרספקטיבה רחבה על המציאות. ההתמודדות הנדרשת מאיתנו ע'י מקרי הזמן המתרחשים כרגע איננה סובלת שיהוי בתגובה. רק הסיום מאפשר לעמוד מול אישיותנו מול עשייתנו, עמידה זו שהינה ההתייצבות שבראש השנה ולהתבונן כראוי.

התייצבות פירושה: חוסר תנועה, חוסר שינוי. יציבה איננה מתאפשרת בזמן ההתרחשות, בה אנו חלק מהתנועעות.

משה רבנו, לפני הסתלקותו – נחתמה תקופה. כעת, ישראל 'ניצבים', וממילא כעת מסוגלים להתבונן בפרספקטיבה רחבה ועיונית.

הד לענין זה נוכל למצוא בקריאה המיוחדת לראש השנה ביום השני, בפרשת העקידה, בראשיתה קורא הקב'ה לאברהם – (בראשית כב, א) 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם...'. מה פועלת קריאת שמו ע'י הקב'ה? אומר הרב זצ'ל בפירושו ב'עולת ראיה':

'וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם' – כשד' קורא אל האדם בשמו, הרי זו קריאה, המטבעת את האדם בעצמיותו. כאשר שרי קודש העליונים הרבה זמנים ישנם בחייהם, שהם אינם כלל מוכרים לעצמם בתור עצמיות מיוחדה, שיש לה הויה וענין, וק'ו תשוקה, שאיפה וחפץ פרטיים, אז אמנם באותה התכונה הכללית אין שום בירור של מהות עצמית ושל רצון עצמי, בחירי, חפשי, כי אם יש כאן הויה כללית, נמשכת בשטפי נגהה אחרי אור אין סוף, רצון צדיק חיי החיים, אור העולמים כולם. וכדי לתמם את חזון הנסיון בכל עמקו וגבורתו, קרא האֿלהים אליו: אברהם. בקריאה קדושה זו הוטבעה עצמיותו בתוכו. וכל החפצים, הרצונות והשאיפות הקשורים לפרטיותו, התגלו בכל עוז גבורתם וגדלם, עד כדי ההכשרה לגלות את האופי הרצוני החפשי של ענק עולם זה, שזוהי מידת הנסיון הנשגב.'

התחברותם של שרי הקדש למהלך עבודתם, שני זמנים יש לה: ישנם זמנים בהם הם חלק מההתרחשות האֿלהית בעולם, פועלים עם אֿל ואינם רואים את עצמם כמציאות עצמאית שעומדת אל מול המציאות ומתבוננת עליה ופועלת בה. הם והמציאות – חד הוא.

זמן כזה הינו הזמן המאפיין את זמן קיום המצוות. אותה שעה – ענינו לקיים את רצון ד', ולא לעמוד מול רעיון המצווה, להתפעל ממנו ולקלוט לתוכו רשמי קדש; זה יכול לעשות אחר כך, בביהמ'ד. התורה מעידה לנו על אהרן (במדבר ח, ג): 'וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד'...', ומביא רש'י: 'להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה'. לנו, במדרגתנו שלנו, לא מובן: מה השבח המיוחד שאהרן לא שינה? מי מאיתנו מרגיש שמגיע לו 'ישר כח' על כך שמדליק נר חנוכה כהלכתו? אלא – צריך להבין, שלמדרגת אהרן – עמידה מול חזיון המנורה, שהיא גלוי החכמה האֿלהית – ודאי העירה באהרן מחשבות גדולות ורגשי קדש מיוחדים. אדם גדול שחזיונות נעלים מתגלים לפניו בזה הרגע, בהחלט יכול 'לפספס' בעשיה הטכנית; לא לשמור על רכוז מעשי, ולהיות תפוס בחזיונות הרמים. ואילו אהרן, למרות כל זאת – התעלם מכל החזיון; הפך להיות חלק מהפעולה האֿלהית, לדעת שערכו כרגע בתור פועל מצוה, כחלק מההתרחשות המצותית – הוא למעלה מכל קליטה סובייקטיבית שלו את חזיון המצוה. זהו זמן עשיית מצוה. אולם, קודם העקידה היה צורך שאברהם כן יתמקד בעצמיותו. היה צורך להטביע בו את אישיותו, שיהיה נשמע לגוון האישי שלו ולא כפעולה בה הוא חלק מכלל העולמות הפועלים במצווה ולא אישיות מסויימת. זהו ענין הנסיון – האפשרות להביא לידי בטוי את אישיותו הנעלית של אברהם אבינו.

גם אנחנו נקראים ביום הזה להקשיב לעצמנו, לשמוע את הקריאה בשמנו, קריאה המטבעת בנו את עצמיותנו. זה מה שיאפשר את התבוננותנו.

 הצרוף 'שנה חדשה' הינו פרדוכסלי, שהרי 'שנה' – לשון שונה על עצמו, חוזר ונשנה; ואילו ה'חדש', ענינו ההיפך – החידוש, שבירת המעגליות והתחדשות.

אולם להנ'ל, השניות – לא חזרה עייפה יש כאן, לא ההישנות הינה ההתחדשות – אלא ההישנות, שלא כקו מתמשך ארוך, מאפשרת את הקטיעה; קטיעה שנותנת תחושת סיום, יכולת התבוננות מבחוץ, מסוגלות להתייצבות, שרק היא יכולה להוליד את ההתחדשות את 'רז התשובה'.

'חתמנו לחיים טובים' מציין לא רק את פעולת החתימה של ד' אותנו לחיים – אלא להביאנו לאותה חתימה, לאותו 'רז התשובה' כלשון הרב. שנדע לנצל את רז החתימה כראוי, ומתוך כך גם תבוא החתימה ממנו אותנו.

 

אופי ההתבוננות בזמן חתימה – מתינות והודאה

ההתבוננות, כשנעשית דווקא בזמן החתימה – אין הצלחתה רק ענין חיצוני, מצד פינוי מקום וזמן להתבוננות; כל אופי ההתבוננות יהיה שונה, קודם עמדנו בדין שׂומה עלינו לדון את עצמנו כדי לבוא נקיים, ואחת מהדרישות להם נדרש דיין הינה המתינות בדין. ונראה אולי כך לבאר את הוראת המשנה 'הוו מתונים בדין'. מהי אותה מתינות, ולמה היא גורמת?

האם המתינות פירושה חשיבה מספר פעמים, או חשיבה בזמן משתהה? אם פירושה רק לחשוב על הדבר פעמיים, ולא רק פעם אחת. מי לידנו יתקע שמחשבתו בשניה לא תהיה חזרה על הראשונה? אלא נראה, שהמחשבה המתונה איננה רק המחשבה השניה – אלא היא המחשבה הנעשית באטמוספירה אחרת, מחשבה מתוך ריחוק. היא נעשית כאשר השופט השתהה, מחק מאישיותו כל מעורבות נפשית שדבקה בו בעת המפגש עם הדבר בתחילה; עומד מבחוץ, מתנתק מכל הזדהות עם ההתרחשות כפי שהיא – ואז מושגת לו ההשקפה הרמה.

מעין פסק הזמן הזה, שחוזר על עצמו כל שנה בראש השנה, שהוא סיום השנה ותחילתה – חוזר כל יום בעת המעבר אל היום החדש, שעה שפוקח אדם עיניו לאחר סיום היום הקודם וחזרת נשמתו אליו בכוחות מחודשים. מילותיו הראשונות הינן: 'מודה אני'.

מבאר הרב זצ'ל בסידור וז'ל:

'אני – האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע'י אור החיים האֿלהיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה האֿלהית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האֿלהית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקדש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני'.

אדם שבאמת רוצה לגלות את עצמו, להפגש עם אישיותו האמיתית, עם ה'אני' – לא יכול לעשות זאת ללא ה'מודה', שהרי התבוננות נוקבת על עצמו תוביל ודאי להבחנה במציאותו האפסית מול כל היש. אפסיות זו – או שתוביל לייאוש, או ליצירה מיידית של ציור גאוותני בו יחזיק האדם, ה'מודה'. ספיגת כל היש היא זו שממציאה לאדם את ה'אני', ולכן צריך שתִקדם ל'אני'.

ראש השנה הוא היום הראשון של השנה. הוא פקיחת העיניים לשנה החדשה, השניות. החזרה המעגלית – כפי שדיברנו – היא המאפשרת את ההתחלה החדשה, לפגישה של הבוקר החדש עם ה'אני' הגדול שלנו, האני הישראלי. וזאת, לאחר שחודש שלם עסקנו ב'מודה' – בהודאות, בוידויים.

 

החדש והשנה – משמעות ההתחדשות

'שנה חדשה' – בארנו לעיל את הביטוי הפרדוכסלי בכך שהשניות והחזרה השונה על עצמה היא המאפשרת את ההתחדשות, במבנה המיוחד שלה, המאפשר נקודת סיום וחתימה.

אולם יש להעמיק יותר ולהוסיף – לא רק זמן ההתחדשות והסיבות המאפשרות אותה כפי שעשינו עד עתה, אלא גם בתוכן ההתחדשות. מה משמעות הדבר 'להתחדש'? מהתבוננות בדברי הרב זצ'ל נמצא, כי דוקא ה'שנה' עומדת במדרגה גבוהה יותר מה'חדשה', ותוכן ההתחדשות הינו להגיע אל השנה, אל השניות – ובעצם, בהתעלות ה'חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ' הופך החדש להיות 'חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה', וכך כותב הרב בעולת ראיה (ח'א עמ' קסה) על (במדבר כח, יד) 'זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה', וז'ל:

'מדת החודש היא ההכרה של חדוש האורה האֿלהית, המופעת בחדוש הזמנים ממקום העליון אשר למעלה מן השמש, ששם החדוש הוא שוטף ותדירי, בנגוד של מה שלמטה מן השמש, שנאמר לגביה 'וְאֵין כָּל חָדָשׁ'. אמנם מדת ההכרה של החידוש הבנויה על גילוי אור החדש בחדשו היא הדרגה למדת ההכרה העליונה, המתקבצת מצירופי החדוש של כל החדשים לכלל אחד, לשנה. אשר רק תאור השנוי מבוטא בו, ולא תיאור החידוש. ולהורות בא, כי אי אפשר כלל לדבר על דבר חידוש בעצם, כי הכל עומד וקים במציאות הויתו המושכלת בידיעה העליונה, רק שהדברים מתגלים אצלנו בצורות שונות, ורק שנויי הצורה של אופני הגלוי הם הם שעושים את הציורים המחודשים. וכשפנימיות כח השרשי של מידת הקדש אשר לזמנים, עולה בקדושת ראשי חדשים, מתקרבים הענינים למידת השנה, עד שכל תכני ראשי החדשים מתקרבים להעלות את פנימיות מהות החדשים, עולת חדש בחדשו, לקרבם אל מעלת ההסתכלות העומדת למעלה מכל חידוש, שכל מערכות החדושים מתבארים על ידה בתור שנויים המתראים ככה לפי מידתנו, בצורת הלבושים החצוניים של ערכי הזמנים המשתנים לפנינו. 'זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה''.

לכשנתבונן בדברים, מבחין הרב בשלוש מדרגות בהכרה האנושית:

מדרגה נמוכה – 'וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'. ניתן להתבונן על הדברים באופן ילדותי, כאשר האישיות איננה מבחינה בין מציאות כוחנית, מציאות שאמורה להתפתח ולהתעלות, מציאות שביטויה החיצוני כרגע עצור ואצור; לבין הבפועל, שם הדבר גלוי ונמצא.

ההבנה – שהחיים הגלויים לפנינו הינם התחלה וראשית הגלוי של דבר נעלה יותר שיש להמשיך ולחתור אליו, שיש לעמול כדי להוציאו אל הפועל – הבנה זו, איננה נחלת ילד.

מחשבה ילדותית, הינה מחשבה המביטה על המציאות כ'בפועל' – נתונה, קיימת. תפיסה ביקורתית איננה מתאימה לילד; בבסיס הביקורת עומדת ההכרה שהדבר המבוקר הינו בר שנוי ושכלול, דאם לא כן – אלא המציאות הינה כפי שהיא, ולא אוצרת בקרבה יכולת התעלות – הרי שהביקורת ענינה לקרוא מלחמה נגד מציאות בלתי משתנה, לא לשכלל – אלא להמית; לא לקדם – אלא לגדוע חלקים מהוייתך שאינם ברי תיקון. היא מתסכלת, היא מקוממת. לכן ילד איננו מסוגל להכיל אשמה – כי אשמה פירושה שהוא, כפי שהוא – אין לו זכות קיום. ה'מחר' אינו קיים בתודעתו. הכל כאן ועכשיו.

(אבות פ'ה מכ'א) 'בן חמש למקרא'. התרשמות הילד ממה ששומע, רואה וקולט מהסביבה, הינה ההתרשמות החזקה והנרשמת ביותר בנפש, שהרי המבוגר המודע לצרכו ויכלתו לשכלל את עצמו, לעולם בוחן כל דבר איתו נפגש – איך הוא עומד ביחס אליו, מקדם אותו או לא, מאיים עליו או לא, היכן הדבר נמצא במעגל חייו הקרוב – כל זה מנמיך את ההתרשמות מהגודל של האבות והדמויות המקראיות לד' אמותיו שלו. שונה הילד, הפתוח להתרשם מהאבות כמשהו העומד מבחוץ אליו, ללא נסיון לגמדם ולהשליכם לעולמו החי.

התפיסה הנ'ל הינה תפיסת המציאות האישית והחיצונית כמציאות עיורת, סגורה, חסרת תוחלת ותקווה, ייאוש מהאדם והעולם, תפיסה ששולטת היום בתרבות המערבית בוריאציות שונות.

ניתן לומר, שזו גם התפיסה שהיתה נותרת לנו מספר קהלת – אלמלא שני הפסוקים האחרונים...

מדרגה גבוהה יותר: יש חדש מעל השמש. ההתבוננות הבוגרת, הרצון לתקן ולשכלל, מודעות האדם נבחנת אצלו כל פעם מחדש לאור ההארה ששופכת עליה המציאות החיצונית, המפגשים השונים. ההכרה תופסת מקום מרכזי לא רק כיכולת לקליטת המציאות הסובבת אותי, אלא הפוך – קליטת החוץ מחדשת את המהות הפנימית של המתבונן; המושגים מתרחבים, האופק גדל, כח ההפשטה מתחזק והאדם עומד גם מול חזיונות נעלמים.

העמידה מול החדש איננה מולידה מורך, איננה מפחידה אותו, איננה מערערת את שווי משקלו. זוהי ההתחדשות הבוגרת, לא הפחדנית – זו המנסה להפוך כל חדש לישן וכל נעלם למוכר .

עיקר ההתחדשות הינה תהליך פנימי שעובר המתחדש, לא בעמידה זרה מול עוד משהו זר שהבחין בו.

מדרגה עוד יותר גבוהה: החודש מתגלה כחודשי השנה, החדש מתברר כנשנה.

'שנה' פירושה – אין חידוש, הכל נשנה. החידושים אותם פגשנו הם שינויים בדרכי ההתגלות אל מה שמעל להכרה. אנו נפגשים כל העת בדרכי קשר חדשים הקושרים אותנו אל הנשמה שבנו.

השנה קרויה (שמות לד, כב) 'תְּקוּפַת הַשָּׁנָה'. תקופה מלשון היקף, עיגול. ניקח נקודה בעיגול אותה נסמן כנקודת התחלה ונתחיל להתרחק ממנה על קו העיגול, אנו מבחינים בהתקדמות, בהתרחקות מנקודת ההתחלה, בשכלול, אולם בסיום ההליכה תתאחד הנקודה הסופית עם נקודת ההתחלה, התברר שכל השינוי שהבחין האדם בתוכו איננו אלא היפגשות שונה עם אותה נשמתיות חוצת גבולות והגדרות.

 

ראש החדש השביעי

ההתחדשות קיימת בכל ראש חודש. החודש – תקופת הזמן המעגלית, אך מגיעה לשיאה ב'חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי'. יש בשביעי יכולת להעביר אותנו ממדרגת החידוש 'החדש' כפי שראינו בדברי הרב, אל מדרגת השנה 'חדשי השנה'.

ימי השבוע עד השבת, אלו ימים שניתנו למלאכה. עניינה של מלאכה הינו התיקון והשכלול, החידוש שהאדם פועל על ידה יש בו להטעות כאילו הערך בעולם נקבע לפי מידת העשיה והשכלול, אולם קיימת השראה עליונה שמגיעה אלינו מלמעלה – החלק שאינו נעשה על ידנו, החלק הניתן לנו מתנה – (שבת י:) 'מתנה טובה יש לי...', השבת מבררת שכל החידוש והעשיה הוא רק ההכשרה להיות מופיעים את תוכן האידאל את קדושת השבת .

המלאכות האסורות בשבת הינן המלאכות החשובות – (בבא קמא ב.) 'הך דהוא במשכן חשיבא וקרי ליה מלאכה', עיקר המבוקש במשכן הוא השראת השכינה, אולם זו לא שרתה לולא סדר העבודה המדוקדק שנעשה על ידנו, שביתה ממלאכה ביום השבת איננה כדי שהמלאכה ביום ראשון תחזור להיות במרץ, השביתה מאזנת ומבררת את ענין המלאכה כנ'ל.

לכן, אמנם חדשים נמנים לניסן – (שמות יב, ב) 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים' – ממנו מתחילה ההוי' הישראלית להופיע. המהלך מצידנו – העשיה והחידוש – מתחיל עם צעידתנו על במת ההסתוריה, אולם רק בחדש השביעי הופכים החדשים להתגלות כחדשי השנה, ומתברר שהחידוש אינו אלא פן של השניות, שעשייתנו איננה אלא גלוי של נשמתנו.

כל זה שייך לשביעי ה'חביב', כדברי המהר'ל כ'פ שהוא התוכן, האידאה המתגלה בששת צדדי הופעת החומר. השינוי, ההופעות השונות: ימין, שמאל, מטה מעלה, לפנים, לאחור – הינן התחדשויות שונות של השביעי – התוכן הניצב מעליהן ומתגלה בשינוייהן.

 

דור של חתימה

ולסיום, ידועים דברי מרן הרב זצ'ל באגרת שע'ח:

'...ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו...'

ראינו לעיל באורות התשובה, כי זמן החתימה הינו הזמן המוכשר לתשובה. כשאנו מתבוננים במהלך הדורות, אי אפשר שלא להבחין בהבדל מהותי שבין דורנו לבין אלו שקדמו לו – שלא כדורות שעברו, שהיה לכל אחד מהם ערך פרטי מיוחד, ענין מיוחד אותו בישר, אותו בנה ולו התמסר, שנויים גדולים שחולל בתחומים שונים. בדורנו שלנו איננו מבחינים בפריצת דרך גדולה, בתנועות חיים מיוחדות – גם ברמה האישית וגם בציבורית. אולם דורנו הינו דור של חתימה, תופעות הסתוריות גדולות נחתמות ומתבררות בזמננו שלנו, אנחנו זוכים להיות בדור שההויה כמקשה מכל מה שנבנה בה עומדת מולנו, אנו עוסקים רבות בהכלת ובבירור כל התנועות השיטות והזרמים שהופיעו על במת ההסתוריה כצוררות זו לזו ואילו אצלנו הם מיושבות כחומר חותם, אוצרות רוח עצומים של דורות רבים פתוחים לפנינו, תנועות וזרמים פעילותם היחודית מתבררת כעת ונשזרת עם האחרות, וכחותם – שאיננו ככתיבה, שבה אות מצטרפת לאות, בהדרגה בשלבים – אלא החותם כולו מתהפך ומוטבע על הדף, לפנינו עומדות האותיות כולם בחוברת, דור של חתימה.

(דברים ד, ל) 'בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱֿלֹהֶיךָ'. הפסוק מדגיש, שהזמן הראוי לתשובה הוא אחרית הימים. האחרית, החתימה, היא מעמידה את האדם על עמדת הביקורת, העמידה מבחוץ, וממילא הביקורת היא זו שמולידה את התשובה.

יהי רצון שנזכה לא רק כפרטים להתייצב, לבקר, להתבונן ולשוב ולהתחדש בשנה חדשה – אלא גם כדור, כציבור – לעמוד באחרית ובחתימה ללא צרות, ולשוב, והוא ייטיב החתימה לדור של חתימה.