דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
בא

'ופסחתי עליכם'
'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ד' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה'. מיד אחר כך 'וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה... הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל... וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת... וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לד'. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת... וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'. משה רבינו נצטווה לומר לישראל על קרבן הפסח אחרי שהוא מודיע לפרעה ש'כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים', מיד אחרי ההודעה על מכת בכורות. בהמשך אומרת התורה 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת', אומר רש'י: 'שלא יבאו לידי חמוץ מכאן אמרו תפח, תלטוש בצונן. רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד'. לאחר מכן כתוב 'וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח'. התורה נותנת דגש מיוחד בציווי של קורבן פסח על החיפזון. 'ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא'. למילה 'פסח' יש שתי משמעויות: 'הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה שהקב'ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים'. ובפס' י'ג רש'י אומר: 'ופסחתי עליכם- חמלתי, ואומר אני כל לשון פסיחה זה דילוג וקפיצה'. כבר בפסוק 'פסח הוא לד'' רש'י הסביר שפסח זה לשון דילוג, אז מה הוא מחדש כאן ואומר אני כל לשון פסיחה זה דילוג וקפיצה'. הוא כבר אמר את זה בפס' י'ד?
 
'ואכלתם אותו בחפזון'
ענין המהירות והחפזון מוזכר כאן פעם נוספת, ברש'י: 'ושמרתם את המצות- אל תקרי מצות אלא מצוות, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', הכוונה- תעשה אותה מיד בלי להתמהמה. זה מופיע בתוך התהליך של מכת בכורות, ציווי קרבן פסח, שם התורה מזהירה אותנו על החיפזון. ידוע שעל פי ההלכה הציווי לאכול את הפסח בחיפזון היה רק בפסח מצרים, פסח דורות לא נצטווינו לאכול אותו בחיפזון. יש סוף זמן אכילה, אבל לא אכילה בחיפזון. רק בפסח מצרים. כותב על כל ר' צדוק הכהן מלובלין בספר 'צדקת הצדיק' (אות א) שזו הדרכה כללית לכל אדם, שתחילת הכניסה לעבודת ד' צריכה להיות בקפיצה. אחרי שאתה כבר בפנים, עכשיו תתחיל ללכת בקצב שלך, כמו פסח דורות. אבל, אם גם בכניסה הראשונית אתה תתמהמה, אומר ר' צדוק, זה לא דרך עבודת ד'. את זה לומדים מהיחס שבין פסח מצרים לפסח דורות.
 
'פתחו לי פתח'
'ופסח ד' על הפתח', בפשטות הכוונה כמו שומר על הפתח, שלא יתן למשחית לנגוף את ישראל. אבל אחד מגדולי החסידות הסביר בדרך אחרת, שביציאת מצרים הכל היה מעשה שמים, בלי אתערותא דלתתא. כתוב במדרש (שהש'ר ה ב)  'רבי יסא אמר: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו'. ביציאת מצרים הקב'ה עשה הכל, עד כדי כך שהוא אפילו פסח, לשון דילוג, על אותו פתח של 'פתחו לי פתח כחודו של מחט'. ביציאת מצרים אפילו זה לא נדרש מאיתנו. זה מה שאומר הפסוק 'ופסח ד' על הפתח', אותו פתח שבדרך כלל נצרך  כדי שתהיה אתערותא דלעילא. 
 
זריזין מקדימין למצות
יש כאן תהליך שלם של חיפזון. חיפזון באכילה, 'ושמרתם את המצות'- מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, הקב'ה יפסח על בתי בני ישראל. מה העניין בזה? יש עוד דין בהלכה, ש'זריזים מקדימין למצוות' (פסחים ד ע'א). ביום שיש ברית, למשל, צריך לעשו אותה כמה שיותר מוקדם. הפוסקים דנים מה עדיף, 'זריזין מקדימין' ולעשות אתה הברית אחרי ותיקין במנין מצומצם, או עדיף 'ברוב עם' יותר מאוחר. זו מחלוקת בין הפוסקים. דוגמא נוספת היא האם עדיף להקדים ולקדש את הלבנה באחד מלילות השבוע, או עדיף להמתין למוצאי שבת, לקדש אותה כשהוא לבוש בבגדי שבת, שזה הידור לכתחילה? לקדש אותה בעשרת ימי תשובה או במוצאי יום הכיפורים, שאז הוא בשמחה אמיתית? יש אומרים שעדיף בעשרת ימי תשובה מפני שצריך להוסיף זכויות, ויש כאלה שאומרים שכל עוד לא הגיע יום הכיפורים אז אנחנו לא יודעים מה נגזר על העולם, ולכן הלבנה של עשרת ימי תשובה היא לא אותה הלבנה של אחרי יום הכיפורים. תחכה שתהיה לבנה אמיתית. כך כותב המהרש'ל. הרדב'ז (ח'ד סי' יג) נשאל על אדם שיושב בבית סוהר, והחליטו לתת לו יום אחד חופש, האם הוא צריך לצאת בפורים לשמוע מגילה ולקיים פרסומי ניסא, או לצאת ביום כיפור ולקיים את כל המצוות מדאורייתא. אומר הרדב'ז 'אין מעבירין על המצוות', אע'פ שאם יחכה למאוחר יותר יקיים מצוה גדולה יותר. החכם צבי בתשובותיו (סימן קו) מביא אותו וחולק עליו, מביא ראיה מגמרא במנחות (מט) לגבי תמידים ומוספים, אבל הגמרא בראש השנה (לב ע'ב) אומרת כמו הרדב'ז, שאת ההלל יש לומר מיד אחרי תפלת שחרית, בלי לחכות למוסף שאז יש 'ברוב עם', משום שזריזין מקדימין למצוות. מכל מקום, החכם צבי אומר, שבמקרה של הרדב'ז הוא מודה לו, מפני שזו הבטחה של הגוי ויש לחשוש שמא הוא יחזור בו, ולכן צריך לתפוס את ההזדמנות הראשונה.  אבל במקרים אחרים החכם צבי אומר שאם מצווה אחת עדיפה על חברתה יש לקיים אותה, וזה עדיף מאשר זריזין מקדימין. כמובן שלא כל המקרים שווים. יש מקומות ש'ברוב עם' זה המהות המצוה, למשל, 'מבטלין כהנים מעבודתן לשמוע מקרא מגילה' (מגילה ג ע'א) התוספות שואלים מדוע  שלא יעשו את העבודה ואח'כ יהיה להם מניין במקדש לקרוא את המגילה? עונים התוספות שבמגילה יש עניין של פרסומי ניסא. אז במגילה 'ברוב עם' זה לא ענין צדדי, שם ה'ברוב עם' זה חלק מהמהות של המצוה, ולכן שם אנחנו מעדיפים לעשות אחר כך ברוב עם. הגמרא בפסחים (ד ע'א) אומרת שלומדים את הדין הזה מאברהם אבינו. 'וישכם אברהם בבוקר'. למה צריך שני מקורות, גם מאברהם וגם מ'ושמרתם את המצות'? לכאורה זה אותו ענין? כך שואל בתשובות פנים מאירות (ח'ב סימן א'). אומר השבות יעקב (ח'א סי' לד), שזה לא אותו דבר. 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה' הכוונה, למשל, שאדם שנולד לו בן בכור והגיע זמן הפדיון, שלא ידחה את הפידיון ליום אחר כך, למה? משום 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', אבל במקום שיש טווח של זמן, ואפשר לעשות את זה בהתחלת הזמן או בסוף, בבוקר או אחר הצהריים, על זה יש את הדין של אברהם אבינו 'זריזין מקדימין למצוות'. הפנים מאירות לא אומר כך. הוא מעלה אפשרות שצריך שני מקורות כדי לומר שהזריזות כל כך חשובה שאפילו אם היא באה על חשבון הידור, היא עדיפה, כמו שאומר התרומת הדשן  (אמנן למעשה הוא חולק על תרומת הדשן). לא ניכנס לכל הפרטים, זו סוגיה מאוד מורכבת, אבל היא יפה מאוד.
 
כהנים זריזין הם
נחזור לעניינינו. התורה בפסח מגלה לנו משהו חדש, פותחת לנו צוהר חדש. צריך להיות זריז, יש דברים שצריך לעשות בחיפזון. התורה נותנת לנו כל מיני ציוויים על דברים שקשורים לזמן. למה פסח מורכב דוקא מציוויים כאלה? 'כהנים זריזים הם', דיברנו על זה בעבר. כל הכהנים זריזים? אני אומר לכם שלא. אומר המהר'ל שזריזות זה לא רק מי שרץ יותר מהר. זריזות זה ביטוי לדבר שהוא לא נתון תחת מגבלות הזמן. כהנים שהעיסוק שלהם הוא בדברים שבקדושה בבית המקדש, שהוא מחוץ לגבולות הזמן והטבע, כדברי הברייתא (אבות ה ה)  'עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש'. המגבלות של הזמן לא נוגעים לדברים שבקדושה, הם על הזמן. במקום אחר (גבורות ד' פרק לו)  המהר'ל כותב את העקרון הזה בהקשר שלנו: 'ועוד דע כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי אם על ידי הקב'ה בעצמו ולא מצד המזל ולא בשום צד זולת זה כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך, ולפיכך לא יצאו ישראל במדריגה שיש בה זמן רק במדריגה שאין בה זמן כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן זולת השם יתברך שאינו נופל תחת הזמן, ולכך אסר להם החמץ שהויתו נעשה בזמן וצוה על המצה שהויתה בלא זמן'.
 
'זריזות מביאה לידי נקיות'
החיפזון, הזריזות, מעידים בעצם על היחס של האדם לפעולה שהוא עושה. יש הבדל שמים וארץ אם הוא עושה את זה בעצלתיים או בזריזות. יש ביטוי במשנה במסכת פסחים (סד ע'א), שבזמן שחיטת הפסח היו שלוש כתות שנכנסות למקדש, וכל אחת ואחת היתה אומרת את ההלל, ורבי יהודה מעיד שמעולם הכת השלישית לא הספיקה לשיר את ההלל ולהגיע ל'אהבתי' עד שגמרו את השחיטה, מפני שהיו בכת הזו מעט אנשים. כתוב בספרים הקדושים, שדוקא אלה שלא היו בכת הראשונה, שלא באו לשחוט בזריזות מיד בתחילת הזמן, הם אלה שלא הספיקו להגיד 'אהבתי כי ישמע ד''. מידת האהבה למצוה לא היתה בהם, מפני שאם היתה בהם אהבה למצוות הם לא היו בכת השלישית, הם כבר היו דואגים להיות בכת הראשונה ובכת השניה. זה מביע תמיד את היחס למה שאדם עוסק בו. וכך כותב גם המסילת ישרים (פרק ז).
 
'הללו והללו עובדי ע'ז'
פסח בגלל הטעם הזה, שהקב'ה רומם אותנו אל מעל למגבלות הזמן, הכל מאיתערותא דלעילא. 'ופסח ד' על הפתח', אפילו על ה'פתחו לי פתח כפתחו של מחט', כפי שראינו. לכן ביציאת מצרים לא מצינו בשום מקום בחז'ל שהיה קיטרוג של המלאכים 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'. מתי כן המלאכים קטרגו? בזמן קריעת ים סוף. בקריעת ים סוף הקב'ה חיכה שאנחנו מצידנו נפעל. 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו', ובאמת היתה שם מסירות נפש של נחשון. במקום שההתגלות, ההצלה שזוכים לה, היא גם בזכות הצד שלנו, שם המלאכים מקטרגים למה להושיע אותם, הרי 'הללו והללו עובדי עבודה זרה'. לכן יציאת מצרים שזה היה איתערותא דלעילא, היא היתה ביום. 'להגיד בבוקר חסדך' מידת החסד שולטת ביום, ואילו קריעת ים סוף, כתוב שהיא היתה בלילה. אמנם המצרים טבעו בבוקר, אבל קריעת ים סוף היתה בלילה- 'ואמונתך בלילות'. שם זה לא היה מצד מידת החסד, שם זה היה בגלל שגם אנחנו היינו שותפים. זוהי בעצם משנתו של המהר'ל בנושא החפזון שהגיע דוקא ביציאת מצרים. השפת אמת (בשלח תרל'ו) כתב שיציאת מצרים היתה בחסד שלא על פי המעשים, מה שאין כן בקריעת ים סוף (וראה ברכות נח 'לך ד' הגדולה זו קריעת ים סוף, והגבורה- זו מכת בכורות, ומהרש'א שם, שמסביר ההיפך מהשפת אמת).
 
'החודש לכם- לכל צרכיכם'
לכן, לפני יציאת מצרים, שבה מדברים על מימד הזמן, התורה הקדימה לגלות לנו את הענין של מכת בכורות, שזו המכה היחידה שהקב'ה אמר למשה להודיע לפרעה בדיוק את הזמן שהיא תקרה. מיד לאחר מכן בא הציווי של 'החודש הזה לכם', שמבטא את זה שעם ישראל שולט על הזמן, דהיינו, שעם ישראל במהותו יש לו שליטה על הטבע. הקב'ה לא מנהיג אותנו רק לפי מגבלות הטבע ומגבלות הזמן. זה התחיל מהבכורות, מיד לאחר מכן קרבן פסח שהוקדם לו הציווי 'החודש הזה לכם'. אומר האור החיים הקדוש שרק לבני ישראל יש מושג שאפשר לומר ש'החודש', הזמן, נתון לכם, לשליטתכם. גם להלכה נפסק שבית הדין הגדול בירושלים קובע גם את הזמן,  מעבר את החודשים, מי מעבר את השנה. 'החודש הזה לכם', 'לכם' כמו שכתוב בכמה מקומות 'לכם- לכל צרכיכם' (סוכה מ ע'א ועוד), אתם מעל מגבלות הזמן.
 
'בני בכרי ישראל'
משה רבינו נצטוה כבר בתחילת שליחותו לומר לפרעה: 'בני בכורי ישראל'. יש להבין מדוע הודגש הנושא הזה של 'בני בכורי', ולא כפי שאמר בהמשך 'שלח את עמי'. מיד לאחר מכן אמר הקב'ה 'הנה אנכי הורג את בנך בכרך' (שמות ד', כא-כג), והרי מכת בכורות היתה המכה האחרונה, ומדוע כבר עכשיו מזהיר אותו על כך?
הנה ענין הבכורה הוא לצורך הקרבת הקרבנות, שהרי אז העבודה היתה בבכורות, וזו היתה כוונת משה. פרעה לא הכיר במעלת הבכורה בישראל, ולכן אמר שאין להם ענין של הקרבת קרבן, ומשה הודיעו שכלל ישראל הם בגדר של בכור, ועל כן מובא במדרש (שמו'ר ה ה): 'מהו בני בכרי ישראל? על יעקב אביהם שקנה הבכורה כדי שיוכל לעבוד למקום'. משום כך פרעה התעקש שלא יצאו עם הצאן והבקר להקרבה, ובזה מובן מה שמודגש בפסוק בפני עצמו  (תהלים קלו י) 'למכה מצרים בבכוריהם' ובתפילה 'למכה בעברתו כל בכורי מצרים', שעל ידי יציאת מצרים התבררה מעלת הבכורה של ישראל, בנוסף על עצם היציאה והגאולה ממצרים. בספרי (וזאת הברכה שנז) כתוב: 'ולכל היד החזקה- זו מכת בכורות', וזה דגש בפני עצמו שלא כלול ב'לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ד' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ', שמלבד כל מה שעשה למצרים, ייעד את ישראל לבכורתו. מכת בכורות באה לידי התגלות הקב'ה. 'אני יוצא בתוך מצרים' תרגם אונקלוס 'אנא מתגלי'. גילוי ד' הוא זה שפגע ואיבד כל מציאות אחרת הנחשבת לראשית, כדברי המהר'ל (גבורות ד' פרק לז): 'כי הבכור נקרא ראשית והוא שקול כנגד הכל, כי הראשית היא ההתחלה אל הכל, וכאשר הגיעה המכה אל הראשית שלהם, אז יצאו'. כלומר, במכת בכורות יצאנו ממצרים על ידי כך שהתגלות ד' ביטלה כל מציאות אחרת המנוגדת לה.
 
'הבכור כולל כל הנולדים אחריו'
כתב הנצי'ב (העמק דבר בראשית מט ג) :סגולת הנפש של בכור לקבל חלק גדול מן האב יותר משאר הבנים'. וכן כתב ר' צדוק (תקנת השבין סו) 'הבכור כולל כל הנולדים אחריו, וזה יסוד מצוות כבוד אחיו הגדול'. וכאמור, הראשית הוא כולל בתוכו אתכל ההמשך, 'טוב אחרית דבר מראשיתו'. וכמעשהו ביחיד כך מעשהו באומות. מציאות ישראל בעולם כוללת הכל. הם הנקראים ראשית, ויעקב שנקרא בכור 'אף זרעו בחיים' (תענית ה ע'ב), יש לו המשכיות, ובנוסף לכך תפקיד הבכורה בישראל, להשפיע, שלא כדברי עשיו 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה'. חוסר ההתקשרות לעתיד מנוגדת לתפקיד הבכורה. לכן, נדרש הפסוק 'בכור שורו הדר לו' (דברים לג יז) 'מלך היוצא ממנו, והוא יהושע' (רש'י), שיהושע מסר את התורה הלאה, לדורות הבאים, 'ויהושע לזקנים' (אבות א א), כחלק מתפקיד הבכורה.
 
'יוסף ראש לחסידים'
ראובן איבד את הבכורה בגלל 'פחז כמים', מהירות שלא במקומה, ולכן היא ניתנה דוקא ליוסף (בב'א קכג), השולט על הטבע, כפי הסבר המהר'ל, שעל כן 'הים ראה וינוס- ראה ארונו של יוסף' (מדרש הלים קיד), שהיתה לו שליטה על הטבע בזכות קדושתו ומסירות נפשו. 'יוסף ראש לחסידים' (פתיחתא דאסתר רבה י), והיה צדיק (תנדב'א יז), ויעקב נתן לו הבכורה, ולבושו של אדם הראשון (ב'ר צו ט)- החיבור של הבכורה עם הראשית, עם אדם הראשון. בגדיו של אדם הראשון היו כתנות עור, ובמשנתו של רבי מאיר נקראו כתנות אור, ובהם היו בכורות משתמשין (ב'ר כ כט). ועיין עולת ראיה א' עמ' מא-מב. לכן, הדגיש משה בתחילת שליחותו את ענין הבכורה בישראל, שתפקידו של הבכור לתקן את העולם, להאיר את העולם, מה שההוא ההיפך מרצונו של פרעה לעכב את מהלך החיים של האורה האלוקית, שלא יאיר בעולם, ועל ידי התגלות של קדושת בכורות ישראל יתגלה אור הקודש בכל המציאות (עולת ראיה שם). לכן נסמכה פרשת מכת בכורות לפרשת החודש, שהיא פרשה המפסיקה בין ההודעה על מכת בכורות לבין הביצוע בפועל.
 
מדוע מיקומה של פרשת החודש באמצע ענין מכת בכורות? משום שעל הפסוק 'ויהי בחצי הלילה' כתוב במכילתא שהקב'ה חילק את אותו הלילה לשני חצאים, ודעה שניה אומרת שהקב'ה יודע עיתותיו ושעותיו, והוא חלקו. הרדב'ז בתשובותיו (ח'א סי' תתי'ד) ביאר, שלדעה הראשונה הקב'ה עצר את גלגל השמים לזמן קצר ובטל את ענין הזמן, ועל ידי כך נחלק הלילה, ולדעה השניה לא היה צורך בנס, אלא הקב'ה ידע לכוון את חצות הלילה בדיוק. מכת בכורות באה לגלות את 'בני בכרי ישראל לעומת בכורי מצרים, וגילוי זה הוא למעלה מן הזמן, למעלה מן הטבע. זו גדולת ישראל בקבלתם תואר 'בני בכרי ישראל', ולכן הסמיכה התורה את פרשת החודש לפרשת מכת בכורות, משום שנאמר 'החודש הזה לכם'- נתון בידי ישראל, כדברי האור החיים הקדוש.
 
ובפרקי אבות (ג יד) כתוב 'חביב אדם שנברא בצלם, חביבין ישראל שנקראים בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לד' אלקים', ובתויו'ט שם שאל מדוע לא הביא את הפסוק 'בני בכרי ישראל?', עיין שם בדבריו.
 
ובזה מובן כי בתחילה משה נשלח לרומם את רוח העם, וכי יגיעו לארץ ישראל וקבלת התורה, כי רק לאחר שהגיעו לשלמות עצמאית יוכלו גם להיכנס לתפקיד הבכורה, להשפעה רוחנית על כל האומות, כי היות וזו תכלית יציאת מצרים, על כן כבר בתחילה הזכירו לפרעה את היעוד של 'בני בכרי ישראל'.
 
 
 
'משכו וקחו לכם'
כתוב על יוסף הצדיק, 'וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר' (בראשית לז כח). אותו ביטוי שנאמר לגבי יוסף, 'וימשכו', כתוב גם לגבי קרבן פסח 'משכו וקחו לכם'- ואומרים חז'ל 'משכו ידיכם מעבודת אלילים' (ילק'ש בא רו). אומר רבינו בחיי : 'מפני שירידת אבותינו למצרים היתה ע'י משיכה שנאמר וימשכו ויעלו את יוסף'. מה רבינו בחיי בא לומר לנו? התיקון האמיתי לפירוד שהיה בין האחים ליוסף הוא חייב להתבטא ביציאת מצרים, בקרבן פסח. קרבן פסח נחשב לקרבן ציבור, כשיצאנו ממצרים הפכנו להיות עם, עד אז היינו רק יחידים, אברהם לחוד, יצחק לחוד יעקב לחוד. מתי נעשינו 'כלל ישראל', 'בית ישראל' 'עם ישראל'? ביציאת מצרים. 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה' (ירמיהו ב ב), יש מפרשים 'אהבת כלולותיך'- מלשון התכללות, שהפכנו לכלל, לדבר אחד. זו יצירה מיוחדת שזכינו בה בזמן יציאת מצרים. לכן, אומר רבינו בחיי, זה התיקון של חטא מכירת יוסף. 'קחו לכם צאן למשפחותיכם', שהתורה מספרת לנו שיהיה דור כזה שהבנים ישאלו 'מה העבודה הזאת לכם', אומר שם האבן עזרא שיהיו דורות כאלה שישאלו את ההורים- לא ראינו שאתם כאלה מכניסי אורחים גדולים, מה קרה הלילה? לא בסוכות, לא בשבועות, לא בחנוכה, פתאום יש לילה אחד שכולם יושבים ביחד? זו השאלה 'מה העבודה הזאת לכם?' מה קורה פה? זה היה באמת שינוי, שפסח מבטא את השותפות, את הערבות, את האחדות האמיתית שאמורה להיות בינינו.
למה בתחילת ליל הסדר אנחנו אומרים 'כל דכפין ייתי וייכול'? זה לא חכמה להיכנס הביתה, לסגור את הדלת ולהגיד 'כל דכפין ייתי וייכול', תפרסם את זה במודעות בבית כנסת חודש קודם, שמי שאין לו מקום לאכול שיבוא לאכול! [כשהתחילה העליה הגדולה מרוסיה, כל המדינה נרתמה לארח עולים בליל הסדר. כמעט בכל הפנימיות של הישיבות, כולל פה (זה הרי בין הזמנים), הכשירו את המטבחים לפסח, הצבא סיפק שמיכות וכריות. הם נשארו פה כמה ימים.  אלה שהיו יכולים להזמין אותם הביתה הזמינו, אף על פי שהיו גם מקרים לא נעימים, טרגדיה זה אולי מילה חריפה שחלק מהעולים, שבאמת לא ידעו כלום מיהדות, רצו מאוד להכיר טובה ולהודות למשפחות שאירחו אותם, והביאו להם עוגת חמץ בליל הסדר. אז אמרו תודה רבה וזרקו את זה לשירותים. הם לא ידעו, באמת לא ידעו. מתי הם עשו בפעם האחרונה ליל סדר? כשסטאלין ימ'ש רצה להחריב את היהדות, הוא ידע בדיוק איך לעשות את זה בלי להרוג. הוא גם הרג הרבה, אבל הפגיעה היתה גם בלי להרוג. ברגע שהוא סוגר את בתי הכנסת, ברגע שאין רבנים, אין יהדות, אין מי שיקיים את התורה. זו מציאות עצובה שקיימת בכל העולם היהודי. אבל לא היה כזו הזדהות כמו שהיתה באותה תקופה, ודוקא בליל הסדר.]
 
'שמחנו אליהו הנביא עבדך'
'מה העבודה הזאת לכם' הילדים לפעמים שואלים- מה קרה פתאום? למה רק בליל הסדר אנחנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא? למה לא בשבועות? למה לא בסוכות? מה היתה הנבואה של אליהו? 'וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם' (מלאכי ג כד). זו הנבואה האחרונה של מלאכי, אחרון הנביאים, שיבוא דור שישיב לב בנים על אבותם, ואומר שם רש'י שהבנים יחזירו את האבות בתשובה, ולא להיפך. הדור הצעיר עוד יהיה יותר טוב, אסור אף פעם להרים ידיים. זו היתה הנבואה של אליהו. בברכות הפטרה אנו אומרים 'שמחנו ד' אלקינו באליהו הנביא עבדך'. למה לא במשיח? הרי אליהו הוא רק ההקדמה למשיח! אומר האבודרהם, מפני שאליהו אמר את הנבואה של 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם', אין שמחה יותר גדולה בעולם ממתי שתגיע הנבואה הזו לקיומה. לכן, כשמתפללים 'שמחנו'- מדגישים את אליהו הנביא, הכוונה היא שהתוכן שאותו אליהו הנביא יבשר לעולם, שיהיה זמן שבנים ישבו עם אבות, שזה לא פשוט. לכן פותחים את הדלת לאליהו הנביא בליל הסדר, בזמן של  'העבודה הזאת לכם', שיכולים לפחות פעם אחת בשנה לשבת יחד, זה הזמן שאפשר להכניס את אליהו לתוך הבית. [אצלנו בבית נהגו, שכשפותחים את הדלת לאליהו הנביא, לא שולחים את הילד שמשעמם לו. ראש המשפחה הולך לפתוח את הדלת עם כולם, ואחרי שפותחים את הדלת היו שרים לו 'שאו שערים ראשיכם' כדי להמחיש את האמונה שאליהו הנביא מגיע. וכותב החידושי הרי'מ, שלהאמין שאליהו הנביא מגיע, זו מדרגה גדולה יותר מאשר לראות את אליהו הנביא בעצמו].
אך כפי ששאלתי קודם לכן, מדוע בתחילת הסדר אנו אומרים 'כל דכפין ייתי וייכול'? היינו צריכים לעשות את זה כמה שבועות קודם לכן! ניגש פעם יהודי לאבי זצ'ל אחרי תפילת ערבית של ליל פסח, ואמר לו: 'כבוד הרב, אין לי מקום לאכול, אני יכול להיות אצלך בליל הסדר?' ענה לו אבי: 'ודאי- בוא איתי', אמר לו אותו יהודי: 'דע לך כבוד הרב, שאמנם יש לי מקום לאכול בו, אך רציתי לראות איך תענה. כששאלתי אנשים אחרים, אחד אמר לי לך לבית רוס או למרכז הקהילתי ואתה הראשון שבאמת היה מוכן ל'כל דכפין ייתי וייכול'. אך האם אומרים 'כל דכפין ייתי וייכול' ולא מתכוונים ברצינות? עונה הרב זצ'ל בסידור עולת ראיה על ההגדה של פסח, שהדבר הגרוע ביותר שהיה לנו בגלות מצרים, היה שלא יכולנו להוציא מן הכוח אל הפועל את המידות שהוקנו לנו בתורשה מהאבות, ובעיקר את מידת החסד והכנסת האורחים של אברהם אבינו. כשהיינו במצרים הכל היה מוקפא, ולא יכולנו לעשות את זה, אך אחרי שיצאנו ממצרים היות וזה טבוע אצלנו בדם, זה פרץ מיד החוצה. הדבר הראשון הנצרך הוא שאדם ירגיש שהוא מתחבר מחדש לכלל ישראל. 'וקחו לכם צאן למשפחותיכם' הוא גם התיקון של החטא שהיה כלפי יוסף. ולכן ההצהרה הראשונה בליל הסדר, היא לא הצהרת כוונות האומרת 'אני רוצה להזמין', אלא הפנמה של הנקודה הבסיסית שזכינו לה ביציאת מצרים- שאנחנו יכולים לחזור לישראליות, ליהדות האמיתית שלנו, הבנויה על עולם של חסד. ולכן, ההצהרה הראשונה בליל הסדר, היא לא הזמנה לאורחים, אותם כבר הזמנו, אנחנו באים להסביר לעצמנו מהי יציאת מצרים. יציאת מצרים היא לא רק יציאה מגלות לחירות, אלא יציאה עם משמעויות רוחניות, יציאה שבזכותה אנחנו יכולים לחזור ולהידבק במידתו של אברהם אבינו 'חסד לאברהם', וכפי שכותבת הגמרא בכתובות (ח ע'ב) 'אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו'.
הרב בעין איה כותב, שלעמ'י יש תפקיד כפול. תפקיד אחד הוא שבגללו אנחנו נקראים 'בנים' ותפקיד שני שבזכותו אנו קרואים 'בכור'. הקב'ה אמר למשה, לומר לפרעה שיש מושג של 'בני' ויש מושג של 'בכורי'. ההבדל בין בן לבין בכור, הוא שבן קרוי כך מצד עצם המציאות שלו- הוא שייך למישהו, והבכורה מעידה על התפקיד הנוסף שיש לנו, והוא להשפיע גם על אחרים. כשם שהבכור מנווט, בין שהוא רוצה ובין שהוא לא רוצה, את הדרך לאלו שיבואו אחריו. המשך חכמה כותב שמשמעות 'בני בכורי ישראל' היא, שגם לעתיד לבוא כשכל אומות העולם יכירו וידעו 'כי לד' המלוכה', עם ישראל יישאר בכור כי הוא היה הראשון שהאיר את האמונה לעולם כולו. לכן כתובים כאן שני השמות הללו כדי לבטא את שני התפקידים המקבילים הללו- התפקיד להיות עם קדוש, עם שעובד את ד', שהוא 'בני'. והתפקיד השני, להיות גם 'בכורי', להשפיע על האומות כולם. גם את שני הדברים הללו לא יכולנו לעשות כשהיינו עדיין בגלות מצרים, אך ברגע שנפתח הצוהר, הפתח לצאת ממצרים, בא מיד הגילוי הראשון 'בני בכורי'.
בעולם, בדרך כלל, אדם שעוסק בשלימותו האישית, מתקשה לעסוק בשלמות של אחרים. ונראה כאילו אחד בא על חשבון השני, אך כותב הרב בכמה וכמה מקומות, שלא רק שזה לא סותר, אלא אחד משלים את השני.
הגמ' בשבת (לא ע'א) 'מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד אמר הללו למי אמרו לו לכהן גדול אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה א''ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות הלך וקרא כיון שהגיע והזר הקרב יומת אמר ליה מקרא זה על מי נאמר א''ל אפי' על דוד מלך ישראל נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה '. ומבאר על זה הרב זצ'ל (פ'ב קמז): 'שני הדברים, שהם העקריים בעבודת ד' בכל דבר שצריך שהפנימיות שבלב תהי' מתגברת על המעשה החיצוני להעלותו ולכוננו על יסוד מכוון  ורצוי, כמו בענין הקרבנות, הם: האחד ההכשר של קישור הנפש באהבת השם יתברך מצד עצמו לעצמו, וההכשר השני הוא החפץ להרבות בכבוד שמים בערך לעולם החיצוני. שכאשר יהיה האדם מוכשר להשתלם בשני אלה, אז יעלו בידו הנטיות הפנימיות הדרושות לתכלית עבודת ד', ביחוד בדבר שצריך לזה הוד והדר כדי שיפעל יפה כפי תכונתו האמיתית על העולם שמחוץ להפועל.
והנה ישראל מצד ההכשר שיש בעצמם לאהבת ד' קראן כנים למקום, כבן שנמשך לאהבת אביו. והנה בזה אין עוד יתרון ניכר לאהבה, מפני שהשם בנים אין לו מובן כ'א כשכל העולם כולו אינם מכירים כלל את אביהם שבשמים, שאז ודאי אינם נקראים בנים כ'א אותם שמכירים אותו ומודים ומעידים שהוא אביהם.
 
אמנם הבכוריות, היא מיוחסת ג'כ לזמן שבנים אחרים צעירים הבאים אחריהם ג'כ ימצאו, דהיינו ביחש להשקפה על העתיד, שעתידין כל באי עולם להכיר כבודו של אדון כל היחיד בעולמו, מ'מ לעולם יהיה דבק בישראל יתרון הבכורות, שהם הם ראשית תבואתו. וזה יבליט כח האהבה לעומת עמים אחרים המשתדלים ג'כ לקרבה לעבודת ד'... יש אנשים מישראל המוכנים יותר להרבות כבוד שמים כלפי חוץ. אולם, אין זה מספיק, מפני שצריך גם להרגיש את הכוח הראוי להיות בעצמו בעניין של עבודת ד' וכו''. דהיינו, ההיבדלות, כשאדם משלים את עצמו, היא זו שתיתן לו את הכוחות כדי שיוכל להיות לא רק בן לאביו, אלא גם בכור, שישפיע על אחרים. לכל אדם בחיים יש תקופה כזאת, שבה נראה כאילו הוא מסתגר יותר, אבל מטרת ההסתגרות אינה להיפרד מן העולם, אלא כביכול הסתגרות כדי שיוכל להשפיע את ההשפעות החיוביות הנוספות על העולם. וכותב הרב בעין אי'ה בברכות על מסכת ביכורים (אות כ'ז וכן בפ'א סע' ע'ב) 'משה ביקש לפני הקב'ה שתשרה שכינה רק על ישראל ולא על אומות העולם. אין בקשה זו משום צרות עין, אלא לטובת המין האנושי. כי התכלית המוסרית של תורתנו הקדושה, היא גבוהה מאוד. ובסוף הימים כשתימלא הארץ דיעה את ד' ישובו הכל לשאוב מבארם של ישראל. ועל כן ביקש שלא תשרה שכינה כי אם על ישראל, כדי שיהיה רק עמ'י מרכז של השלימות. ויגרום הדבר לשתי טובות. אחת, שהעולם יהיה מרוכז במקום אחד, שתהיה אחדות המין האנושי. והשניה, כך יזכו הכל למעלת ההצלחה הגבוהה שהיא נתונה באוצר תורת החיים של ישראל'. זה תמצית הסיבה שציותה התורה, דוקא ביציאת מצרים במכת בכורות, על פרישה מעבודה זרה, ועל 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', את המצוה של 'החודש הזה לכם' ושל האכילה בחיפזון, שכפי שהבאתי מהמהר'ם מרמזת על גודל המדרגה שהקב'ה העלה אותנו, מדרגה שבה יש לעם ישראל שליטה על כל מגבלות הזמן. מתוך שנתעלינו לדרגה כזאת אנחנו גם יכולים לחגוג את הפסח, לקיים את ה'משכו וקחו לכם', דוקא 'למשפחותיכם'. קרבן פסח הוא קרבן ציבור שבא לתקן את החטא של יוסף, כמו שאומר רבינו בחיי. ואכילת המצה 'טרם יחמץ', משמעותה כפי שהבאתי בשם ר' צדוק, שראשית כניסתו של האדם לעבודת ד' צריכה להיות כמו בפסח מצרים שהיה בחיפזון. אחרי שאדם מגיע לעבודת ה', הוא צריך לעבוד אישית לפי הדרגה שלו כדי להעלות ולעלות בסדר העדיפויות שיש לו בעבודת ד'.
ידועים דברי החת'ם סופר, שבסוגיות של יציאת מצרים צריך מאוד מאוד להעמיק, לא פחות מכל סוגיה אחרת שלומדים אותה בעיון, כי הנושא של יציאת מצרים הוא לא רק התשתית לכל הגאולות העתידיות, אלא גם תשתית לכל יציאה פרטית של כל אדם מהמיצרים שלו. וכפי שכותב הרמב'ם באיגרות, שפרעה המוזכר בתורה הוא לא רק שם של גוי ששלט במצרים, אלא נמשל לכל מאבק יצרי שיש לאדם, כך כותב הרמב'ם באיגרות. הקב'ה יסייענו בעזרת ד', שכל אחד מאיתנו, אני ואתם ביחד, ניגאל 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'.
 
שבת שלום!