דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
בלק

 
'וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא'. משהו פה לא ברור, לכאורה היה צריך להיות כתוב: 'וירא בלק בן צפור מלך מואב את כל אשר עשה ישראל לאמֹרי', ומדוע אומרת התורה קודם כל: 'וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב...', ורק לבסוף מוסיפה: 'וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא'? כך שואל ר' יהושע לייב דיסקין (מהרי'ל דיסקין עה'ת, בלק, ד'ה וירא), [שהיה הרב של בריסק לפני הבית הלוי. הבית הלוי בא במקומו, לאחר שהוא נאלץ לברוח מרוסיה. הוא עלה לירושלים, ועד היום גרים יהודים בעיר העתיקה בביתו של ר' יהושע לייב דיסקין. הרב זצ'ל, בהסכמה לספר 'פרדס יוסף' על התורה (הסכמות הראיה סי' ס), לאחד מגאוני פולניה בדור הקודם, כותב שידוע מה שאמרו על ר' יהושע לייב דסיקין, שכשהוא היה עובר ליד עץ, הוא היה יכול להגיד כהרף עין כמה עלים יש בו, וכשהביאו לו חתיכת בד הוא היה יכול להגיד כמה חוטי שתי וערב יש בה. שנדע עם מי יש לנו עסק].
 הוא מבאר פשט שמתאים מאוד כמעט לכל הדורות: כשהאומה מפחדת שהולכים להרוג ולחסל אותה, מצפים שלפחות הנשיא שלה, המלך שלה, הרמטכ'ל שלה, שר הביטחון שלה, יהיה אדם נורמאלי וחזק, שידע לנהל את מה שצריך לנהל בזמן המצוקה והפחד, אך אומרת התורה: 'וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא' - לא רק שהיה איום על כל התושבים, גם היה להם כזה מלך 'שלימזל', בלק בן צפור. זה חלק מהצרה. לכן התורה אינה כותבת זאת בהתחלה, להדגיש שזה חלק מהצרות שמהם פחדו מואב - לא רק שהיהודים מתקרבים ויש חשש שהם עוד יבואו עלינו, גם ההנהגה כזו לא מוצלחת, אז הצרה כפולה. כך אמר הגאון ר' יהושע לייב דיסקין, ויפים הדברים לשעתם ולעתיד לבוא.
 
 
'כי רב הוא'
התורה אומרת שבלק פחד בגלל מה ש'עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי', אך המדרש שואל שאלה עצומה מאוד, בפשט: התורה אמרה: 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב, ט) - אסור לנו להתקוטט לא עם עמון ולא עם מואב, אז מה פירוש 'וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא'? מה יש לך לפחד, הרי אתה רואה שברגע שמואב לא נתנו לישראל לעבור בגבולם, הם לא עברו, 'כי עז גבול בני עמון'?! (כא, כד). יש ביטוי בגמרא בגיטין (לח ע'א): 'עמון ומואב טיהרו בסיחון', הכוונה היא שסיחון מלך האמורי כבש חלקים ממואב ומעמון, ואז היה מותר לבני ישראל לכבוש את המקום הזה, מפני שעכשיו הם אינם מתגרים במואב ובעמון אלא בסיחון, ועליו לא נצטווינו 'אל תצר... ואל תתגר בם מלחמה'. אז יכולנו לומר שמכך פחדו מואב - נכון שישראל אינם יכולים להלחם עימנו, אבל אם ח'ו אומה אחרת תכבוש חלקים מארצנו, מותר יהיה לישראל לקחת את זה. אבל בפסוקים זה לא כתוב.
יש פסיכולוגיה ציבורית שאומרת שכשיש לאדם או לאומה  עוצמה רוחנית גדולה מדי, אידיאולוגיה גבוהה מדי, היא כובשת את העולם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו שהיה הקומוניזם בזמנו. מיטב הנוער האידיאליסטי, ואפילו הדתי, שהיה ברוסיה, נסחפו אחרי הקומוניזם כמו אחרי מגנט. עוצמה רוחנית מפחידה לא פחות, ואולי אף יותר, מכח פיזי. 'כִּי רַב הוּא' - אין הכוונה לריבוי כמותי אלא לריבוי איכותי. הקב'ה הבטיח לאברהם אבינו: 'ואעשך לגוי גדול' (בראשית יב, ב). היכן התקיימה הברכה הזו? אמר פעם הרצי'ה שבפרשת ואתחנן התורה אומרת: 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום', וזה קיום ההבטחה. א'כ, 'גוי גדול' זה לא רק מבחינה כמותית, אלא גם מבחינה איכותית - שיש לו 'חוקים ומשפטים צדיקם', שדרכו ישרה ואמתית. מכך פחד מואב, מפני שקשה להלחם מול עוצמוֹת כאלה.
זה נכון בכל מקום שהקדושה משתלטת. תמיד יהיו מי שזה יפחיד אותם – 'מי יודע מה יעשו פה עכשיו, יבנו פה רח'ל עוד ישיבה, יקימו עוד גן ילדים דתי, אנה נוליך את חרפתנו?...'. יש כאלה שמפחידה אותם הקדושה והטהרה, ה'כִּי רַב הוּא'. [יש תנועה מסוימת שמעבירה שיחות לבתי הספר התיכוניים הכי חילוניים, שרוב ההורים הם אנשי בוהמה, והמנהלים אינם נותנים לקורסים הללו להיפסק, מפני שהם רואים שזה משפיע מצוין על התלמידים. ההורים נלחמים מלחמת חרמה נגד המנהלים אבל הם אומרים להם: זה לא יעזור לכם, אנו רואים שזה משפיע]. מואב לא פחדו מכך שהשלטון יעבור לישראל, שהרי התורה אומרת 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה', אבל הם ידעו שהשפעה האידיאולוגית היא הרבה יותר מסוכנת, מבחינת הראות שלהם, ולכן הם בחרו בשיטה חדשה: ללכת לבלעם. בלעם לא יילחם עם ישראל בדרך של חרב, זה מסור לעשו, הוא ילחם איתם בדרך החשיבה שלהם, הוא יחדור לתוך המחנה כדי לשנות את החשיבה מבפנים.
 
'לא מדובשיך ולא מעוקציך'
בלק פנה לבלעם, אך הקב'ה אמר לו: 'לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא'. מסביר רש'י (כב, יב ד'ה לא תלך) שבלעם פתאום נהיה צדיק ואמר: אינך רוצה שאקלל? בסדר, אבל לפחות אברך אותם! אמר לו הקב'ה: 'כִּי בָרוּךְ הוּא' - 'לא מדובשיך ולא מעוקציך' (רש'י שם). מה פירוש 'לא מדובשיך ולא מעוקציך'? כשבלעם בא לברך צריך לומר לו: 'לא מדובשיך', ומדוע אומר רש'י, בשם חז'ל, 'לא מדובשיך ולא מעוקציך'? הפירוש הוא שברכת רשע היא רעה לצדיק. כששאלו בני משפחת רבקה את רבקה: 'התלכי עם האיש הזה' (בראשית ד, נח) ענתה רבקה: 'אלך', ומבאר רש'י (שם ד'ה ותאמר): 'מעצמי, ואף אם אינכם רוצים'. מה בא רש'י להגיד לנו בכך? רש'י בא ללמד את הנקודה הזו - רבקה לא רצתה ללכת בליווי ברכה של אנשים רעים, שברכו אותה: 'אחֹתנו את היי לאלפי רבבה' (שם ס), מפני שעצם הקישור אליהם הוא לא טוב. לכן היא אמרה: אני רוצה ללכת בגלל שאני רוצה, ולא בגלל שלבן ה'צדיק' בירך אותי שאצליח. וידוע שלבן הוא בלעם (תנחומא ויצא יג ועוד). ובאמת כתוב (ברא'ר חיי שרה ס, יג) שבגלל שהרבה גויים בירכו את רבקה, היא היתה עקרה כמה שנים - שלא יגידו שהברכה שלהם הועילה. וזה מה שאומר רש'י בפרשתנו - כשבלעם רוצה לברך את ישראל, זה גם 'לא מדובשיך' וגם 'לא מעוקציך', מפני שבאמת ברכה של אחד כמוהו זה לא דבש אלא עוקץ.
ולכן כתוב בפסוק: כי ידעתי אשר תברך – יבורך, והרי ביקש ממנו לקלל את ישראל, וא'כ מדוע הזכיר גם את עניין ברכתו, והוא כמוסבר לעיל שברכה שיוצאת מבלעם, רעה היא אצל הצדיקים. (עיין סנהדרין דף קה ע'ב וביבמות קג ע'א, טובתן של רשעים רעה אצל צדיקים שנאמר: השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע, ובמדרש תנחומא פרשת ויצא אמרו שבלעם זה לבן, וע'כ הודגש אצל לבן ואצל בלעם להיזהר גם מברכותיו.)
שאלני תלמיד, הרי לבסוף בלעם בירך, ואיך זה מסתדר עם 'לא מדובשיך ולא מעוקציך'. והחילוק פשוט, שהברכה הכתובה בהמשך הפרשה היא ברכה שהקב'ה שם בפיו של בלעם.
שלושת הרגלים
בהמשך הפרשה מספרת התורה שהאתון אמרה לבלעם: איך אתה הולך לעקור אומה שחוגגת שלש רגלים?! (רש'י כב, כח ד'ה זה), ושואלים כל המפרשים מה הנפק'מ בכך שעם ישראל חוגגים שלש רגלים? היא היתה צריכה לומר: למה אתה הולך לעקור את עם ישראל? המהר'ל גם מתעכב על זה ומסביר שההבדל בין שבת ליום טוב הוא שקדושת השבת קבועה וקיימת, אך ביום טוב – הגמרא (ברכות מט ע'א ע'ש) אומרת ש'ישראל קדשינהו לזמנים' - יש כח לעם ישראל לשלוט על הטבע. א'כ, אומרת האתון לבלעם: אתה הולך לכוון את השעה בה הקב'ה כועס? (עי' רש'י כג, ח ד'ה לא) אתה חושב שעם האומה הרוחנית הזו אתה יכול ללכת לפי הדרך הטבעית של העולם? הרי הזמן נמסר תחת ידיה, היא שולטת על הטבע ומכתיבה את הזמנים! אינך יכול לכוון את השעה בה בדרך הטבע כועס הקב'ה ולעקור אומה שחוגגת שלוש רגלים!
אך אפשר לפרש יותר מזה. הגמ' בשבת (קיט ע'ב) אומרת: 'שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: 'יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך', ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו', וכתוב בפוסקים שזה לא רק בשבת, אלא גם ביום טוב, אע'פ שבו אנו לא אומרים שלום עליכם. אמרה האתון לבלעם: אומה כזו, שהקב'ה הבטיח לה שמלאך רע יענה אמן בעל כרחו, אתה תצליח לקלל?! ולא מלבי אני אומר את זה, כך כותב רבינו בחיי על הפרשה. בפרשה כתובות נבואות גדולות על עם ישראל: 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב', 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב', 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן'. כמה היינו שמחים אם נביא ישראלי היה אומר את זה! אך מסביר רבינו בחיי (כג, י סד'ה מי) שדווקא כאשר גוי אומר כך על עם ישראל, זה נאמן יותר, ומוסיף: 'שהוא מלאך רע ועונה אמן בעל כרחו' - בלעם הוא כמו המלאך הרע שמגיע בליל שבת ועל כרחו אומר אמן - הוא רואה את המציאות, הוא חי אותה, הוא רואה שאי אפשר לשקר - בכל מקום שהוא שם פניו במדבר, זה לא מועיל (עי' כד, א, ת'י ורש'י ד'ה לקראת).
הטור כותב (או'ח סי' קיג) ששלושת הרגלים מכוונים כנגד שלשת האבות, אברהם, יצחק ויעקב. א'כ, אמרה האתון: אתה הולך לעקור אומה שחוגגת שלושה רגלים?! אתה חושב שאתה יכול לעקור את הזכות של שלושת האבות?! זכות שלושת האבות אינה תמה, מפני שהיא טבועה בנשמה. ר' חיים מוולוז'ין שואל בספר רוח חיים (פ'ה מ'ג ד'ה עשרה) מדוע נאמר: 'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו', ומבאר שזה מלשון 'אבות ותולדות' במלאכות שבת - אברהם הוא הכוח המניע, שהטביע בתולדותיו את כל התכונות שהיו קיימות בו, ולכן הוא נקרא 'אברם אבינו' – לא רק בגלל שהוא היה האבא שלנו, אלא משום שהוא השורש שלנו. כתוב בנביא: 'הביטו אל צור חוצבתם' (ישעיהו נא, א), וכן נאמר בפרשה: 'כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ' (עי' רש'י כג, ט ד'ה כי). מדוע נקראו האבות צורים? מסביר הרמב'ם במורה נבוכים שכאשר מכים בסלע, יצאו ממנו אבנים רבים, שבכולן יהיו התכונות של הסלע, ולכן האבות נמשלו לצור, שלתולדותיהן יש את אותן התכונות שיש להם. וזה מה שאמרה האתון לבלעם: מה הסיכוי שלך נגד אומה שחוגגת שלוש רגלים המכוונים כנגד שלושת האבות, נגד אומה שחיה על פי האבות?! וכך אומר השפת אמת (חנוכה תרל'ט ד'ה ואיתא) שזכות האבות הבסיסית של עם ישראל אינה מתבטלת אפילו אחר החטא הגדול ביותר, חטא העגל, ולכן גם אז יכול היה משה רבינו לבקש: 'זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב' (דברים ט, כז).
עין טובה
בלעם שת פניו אל המדבר וניסה להזכיר את חטא העגל (ת'י כד, א), אך הוא לא הצליח. המשנה באבות (פ'ה מי'ט) אומרת: 'כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא... אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת'. מה פירוש המילים: 'מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע'? שואלים 'מה ההבדל' כשאפשר להתבלבל, אך כיצד ניתן לשאול 'מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם הרשע'? וכי יש נקודת השקה ביניהם, שצריך לחפש מה ההבדל?! התשובה היא שכן! בלעם לא היה סתם אדם, היה לו בית מדרש לרוע, אוניברסיטה שלמה למציאת הרע בעולם.   ר' יהונתן אייבשיץ, בספר יערות דבש (בהקדמה), שואל שהרי אנו מאמינים שאין שום חיות לעולם ללא התורה, אז א'כ, מנין החיוּת של הרוע והרשע? הוא עונה שלכן לפעמים אנו רואים רשע שמתחבר מעט לתורה - כדי שתהיה לו איזו שהיא חיות שהוא יוכל להשתמש בה להרע לבריות. זה מה שבאה המשנה לומר לנו - צריך למצוא את ההבדל בין בתי המדרש של אברהם ושל בלעם, ואותו ניתן לראות דווקא בתוצאות, האם הגידולים דומים לאברהם או לבלעם. שם בא לידי ביטוי ההבדל שביניהם. וזה מעין מה שכותב ר' צדוק, כפי שהבאנו בעבר, שהרבה דברים שהאבות לא הצליחו לעשות בחייהם, מתבטאים אצל הילדים. הילדים מוציאים מן הכוח אל הפועל דברים שהיו טמונים בליבם של האבות והם לא הצליחו להוציא אל הפועל.
ההבדל בינינו לבין בלעם אינו רק בכך שאנחנו חכמים גדולים ולומדים תורה והגויים לא. ההבדל מתחיל בין אברהם לבלעם, בשורש המידות הטובות – ב'עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה'. כך גם אומרת הגמרא (נדרים לח ע'א) על משה רבינו, שהיתה לו 'טובת עין', שמכוחה הוא מסר לכלל ישראל את 'פלפולה של תורה' שהוא קיבל במתנה מהקב'ה. לא שייך לגשת לתורה בלי העין הטובה.
הרבה פעמים מסתנוורים מצלצלי תרועה, לא יודעים להבחין האם הוא 'אדם' גדול או שהוא 'ראש' גדול, לעמוד על טיבו ניתנה אפשרות, ההדרכה, שבפרקי אבות, איזה עין יש לו, עין טובה, עין מלטפת או עין מרירה. איך הוא בנפשו וברוחו, אם כך הוא, אזי גדולתו מקפת את כל אישיותו מקטן ועד גדול, הוא נמנה על בית המדרש של אברהם אבינו.
עין טובה מול עין רעה. והגר'א כותב ששלושת הדברים הללו הם כנגד קנאה, תאווה וכבוד המוציאים את האדם מן העולם (עיין אבן שלמה פרק א.) וידוע מש'כ התוס' רי'ד בב'ק דף פג ע'א שאדם לא ישים עין הרע גם על עצמו ולא רק על אחרים. ובני ישראל שלא היו פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, על כן לא פגעה בהם עין הרע של בלעם. וכן בארץ ישראל, 'ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה', ע'כ אין העין הרע שולטת בה כל כך. ובלעם רצה לגרש את ישראל מארצם, מארץ ישראל, כמבואר במדרש (כ, ז). ומה שישראל נזהרו בעיניהם, לא רק מדין היזק ראיה, אלא שאין להסתכל בשימושיו של האדם הפרטיים, מעין הסתכלות האסורה מצד עצמה בעריות. שלא רצו להיות בעלי עין הרע.
והדברים מפורשים בשו'ת הרשב'א ח'ב סימן רסח, שיסוד האיסור בעצם ההסתכלות ולא רק מחמת שמזיקו. ועיין בשו'ת עזרת כהן מש'כ לגבי צוואת ר' יהודה החסיד שלא לישא אשה ששמה כשם אמו של החתן, כי בא'י, זכותא דא'י מציל מכל פגע, ואין כח לחיצונים באוירא דא'י, כמ'ש בברכות דף מד ע'ש, ובהערות של מו'ר הרצי'ה זצ'ל בסוף הספר. ובשו'ת טוב טעם ודעת, לר' שלמה קלוגר, מהדורא תליתאי סימן קצח הביא מש'כ הט'ז יור'ד בט'ז ב שספק סכנא לחומרא, וחמירא סכנתא מאיסורא, וכל זה רק בסכנה שבדרך הטבע, משא'כ בדבר שהוא בדרך סגולה – כגון קטלנית – אין לחוש כל כך, ומותר אפילו לסמוך על הנס, ודן שם לגבי צוואת ר' יהודה החסיד, האם הוא עניין סגולי, ובגמ' ברכות כ ע'א, אין עין הרע שולט ממי שלא רוצה לזון ממה שאינו שלו, וכנ'ל.
ועיין בר' צדוק בספרו פרי צדיק חנוכה אות ב', שקנאה, תאווה וכבוד הם שלושת האומות, כנגד ישראל, ישמעאל, עשו ועמלק.
אבל שלא נטעה ולא נתבלבל, אין הכוונה רק על עין טובה על אחרים, גם על עצמו צריך האדם להביט בעין טובה.
הבאתי בעבר את דברי האור החיים הקדוש על הפרשה, אך כמה שמדברים עליו - לא נס לחו. בלעם אמר: 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים', ושואל האור החיים הקדוש (כג, י ד'ה תמות) מדוע בלעם לא מבקש לחיות כמו יהודי, אלא רק 'מות ישרים'? למות כמו יהודי זו מדרגה. יש הרבה אנשים שפרקו עול, אך כשמגיע הרגע שבו הם נפגשים עם האמת - הם רוצים לפחות להיקבר כמו יהודים. אי אפשר לזלזל בכך. אבל מדוע בלעם ביקש דווקא את זה? מתרץ האוה'ח הק': 'ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי 'דבר מלך' (קהלת ח, ד) עליהם 'מלך זקן וכסיל' (שם ד, יג) רחמנא ליצלן'. זו היתה דרגתו של בלעם הרשע – לא היה לו כח לחיות כמו יהודי, ולכן הוא ביקש רק למות 'מות ישרים'. אבל יהודי צריך להאמין שהקב'ה חפץ בעבודת ד' שלו. עליו להביט על עצמו בעין טובה, גם אם לפעמים לא נראה לו שיש בו כוחות. רק בלעם יכול להגיד: 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים', אבל יהודי צריך להאמין ביכולותיו!
הגמרא בבבא מציעא (פד ע'א) מספרת שריש לקיש היה ראש הליסטים, ראש ה'מאפיה', והוא פגש את רבי יוחנן. אמר לו רבי יוחנן: 'חילך לאורייתא' - בוא לבית המדרש! ואם תבוא לבית המדרש - אז תתחתן עם אחותי! לא פחות ולא יותר... כך מפתים אנשים ללמוד תורה?! מה הפשט פה? הפשט באמת הוא כדברי האור החיים הקדוש: רבי יוחנן רצה להראות לריש לקיש: אני מבקש ממך שתבוא ללמוד תורה מפני שאני רואה שקיימות בך יכולות מעבר למה שאתה רואה בעצמך. אתה בוחן את עצמך רק לפי המראה החיצוני, של ראש הליסטים, אך אני אומר לך שבעין שלי אני רואה שהיכולות שלך הן עצומות מאוד, ואתה רוצה שאוכיח לך שבאמת יש לי אמון מלא בך? מבחינתי אני מוכן להמליץ שתתחתן עם אחותי! אדם אינו מציע שידוך אם הוא אינו משוכנע שזה יחזיק מעמד עד מאה ועשרים שנה. רבי יוחנן לא בא לפתות אותו - 'כדאי לך לבוא מפני שאתה תהיה הגיס שלי', הוא בא להראות לו שהוא מאמין במה שהוא אמר. זהו אותו רעיון שאומר האוה'ח הק', שעל האדם להאמין בעצמו. אבי אבות הטומאות והחטאות בשנים האלה זה שאנשים מפתחים לעצמם דימוי עצמי שלילי על לא עוול בכפם. הם אינם מאמינים ביכולות שלהם, וזה דבר איום ונורא. אסור להסתתר מאחורי ענווה מזויפת, צריך להאמין ביכולות.
הגמרא אומרת שריש לקיש הצטרף לבית המדרש של רבי יוחנן והם נהיו חברותא, וכשהסתלק ריש לקיש לבית עולמו, רבי יוחנן יצא מדעתו מפני שהוא לא מצא אחד כמוהו, עד שרבנן ביקשו רחמים על רבי יוחנן והוא נפטר. שואל רבי יהודה החסיד בספר חסידים: אם כח התפילה של חכמי אותו הדור היה כה גדול, מדוע הם לא התפללו על רבי יוחנן שיבריא ויחיה? ומסביר שזה לא היה מועיל - הוא היה מבריא ושוב היה יוצא מדעתו צועק: 'היכא את בר לקישא?!'.
'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים'. יש מושג של ישרות בעולם, כמו שכותב הנצי'ב בהקדמה לספר בראשית שהאבות נקראו ישרים משום שהם היו ישרים לא רק בדברים שבין אדם למקום, אלא הם גם ישרים ב'בין אדם לחברו', ולא כמו שהיה בתקופת בית שני, שכשמישהו לא הסתדר עם השני הוא מייד אמר עליו שהוא אפיקורס, שהוא מין ושיש לו דין של 'מורידין ולא מעלין'. צריך ללמוד מהעין הטובה של אברהם אבינו. אני מקווה שקראתם את ההקדמה הזו כמה וכמה פעמים, זו תעודה הזהות של הישיבה.
'חשבונו של עולם'
בלעם מלמד אותנו שכל מה שקורה בהיסטוריה - נהפך לטובה. [מסופר על יהודי שחכר קרקע מהפריץ ולא הצליח לעמוד בתשלומים, אך הפריץ היה כנראה רך לבב, והוא ויתר לו על החוב. באחד הימים לא היה הפריץ במקום, ומנהל העבודה ניצל את ההזדמנות ואמר ליהודי: אתה צריך לשלם!. אמר היהודי: מה אני יכול לעשות? אין לי כסף!. אמר לו המנהל: תשמע, יש לנו חוקים, ויש עונשים למי שלא משלם!, והלקה אותו. היהודי חזר הביתה שבור ורצוץ. אחרי שהפריץ חזר לעיירה נודע לו שמנהל העבודה הלקה את היהודי בניגוד לדעתו. הוא קרא ליהודי ואמר לו: שמעתי שזה מה שעשו לך, וזה לא היה על דעתי. לכן על כל מכה ומכה אפצה אותך במטבע של זהב. היהודי קיבל את המטבעות וחזר הביתה בוכה. שאלה אותו אשתו: מדוע אתה בוכה? הרי נתנו לך מטבעות זהב! אמר לה: אני בוכה על כך שהמנהל לא נתן לי יותר מלקות!...]. אבל אנחנו צריכים לשמוח עם הטובה, ולא להצטער למה לא קבלנו יותר מלקות ח'ו.
בפרשת חקת מספרת התורה על כך שעם ישראל לא נלחם עם מואב ועמון, אך את עוג וסיחון הם היכו, ומוסיפה: 'על כן יאמרו המושלים בֹאו חשבון' (כא, כז). ומסבירה הגמרא (ב'ב עח ע'ב): 'על כן יאמרו המושלים ... אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה'. זהו פשט הפסוק?! הרי הפסוק מדבר בכלל על המלחמות בסיחון ועוג, וכיצד הופכים זאת חז'ל לדרשה מוסרית? לאורך כל פרשת חקת מדגיש רש'י שלא נלחמנו במואב לא בגלל שלא היה לנו כח לכך, ולא בגלל שהם היו חזקים יותר, אלא בגלל שהתורה אמרה: 'אל תצר...', 'כי עז גבול בני עמון'. כתוב שכשהגיע עוג פחד משה רבינו, ומבאר רש'י (כא, לד ד'ה אל) שלא היה זה בגלל שעוג היה הר-אדם, אלא מפני שהוא חשש שמא תעמוד לו הזכות שהוא זה שאמר לאברהם שצריך להציל את לוט. דהיינו, משה רבינו לא עשה חשבון מי גבוה וגדול יותר, אלא למי יש זכויות בשמים. על זה אומרים חז'ל: 'על כן יאמרו המשלים' - גם על מאבקים פוליטיים, שהם כאילו כוחניים וביטחוניים בלבד, יהודי אינו מסתכל בצורה כזאת. יהודי יודע שיש לנו את מפת הדרכים שבה התווה הקב'ה את הדרך, היכן לעבור והיכן לא, והכל תלוי בזכויות שיש לכל אומה בארץ ובשמיים. ומי יכול להסתכל במבט כל כך עמוק על המציאות ולעשות את 'חשבונו של עולם' - של הקב'ה ש'הוא מקומו של עולם'? (ברא'ר ויצא סח, ט) 'המושלים ביצרם' - האנשים שחיים ברמה רוחנית, שההסתכלות שלהם על המציאות היא הסתכלות רוחנית יותר. הם נצטוו לעשות 'חשבונו של עולם', חשבונות של מה שהקב'ה מנווט בעולם – במואב, מדין סיחון ועוג. דווקא להם יש את המבט הרוחני הנצרך כדי להבין את ההיסטוריה, שכידוע היה קורה לה הרצי'ה הסתר י-ה.
[הייתי פעם עם אבי בארצות הברית, והיתה שם אספת רבנים גדולה. קם אחד הרבנים ושאל את אבי: כבוד הרב, בתור רב ראשי, אתה נפגש עם אנשים שאינם צדיקים גדולים, אך הרי הגמרא אומרת על ריש לקיש שכשהוא אמר שלום למישהו ברחוב היו מלווים לו אפילו בלי עדים, מפני שאם ריש לקיש אומר לו שלום סימן שהוא אדם כשר וישר. אז אם אתה כבוד הרב נפגש עם אנשים ככה-ככה, אתה נותן להם הכשר בעצם העובדה שאתה נפגש איתם! ליד אבי ישב אחד הרבנים מאמריקה שאמר לו: אל תשאיר אותו בלי תשובה. אמר לו אבי: הגמרא אומרת כך על ריש לקיש, אך לא על רבו - רבי יוחנן. ומדוע רבי יוחנן לא נהג כך? מפני שריש לקיש היה בעל תשובה, ולבעלי תשובה, בתחילת הדרך, יש הנהגות מיוחדות שמתאימות רק להם. אך רבי יוחנן היה רב, ומרב אינך יכול לדרוש שלא יגיד שלום לאנשים, שהרי זה התפקיד שלו - הוא צריך ללמד ולהדריך!].
שנזכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו,
שבת שלום