דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

אזכרה למרן הרב זצ'ל בבית הרב

רה"י הרב יעקב שפירא
ג באלול

 הרצי'ה וג' אלול
בשעתו כאשר הישיבה עברה לשכונת קרית משה, הרצי'ה זצ'ל דאג מאוד מה יהיה עם המקום הזה, כ'כ הרבה תורה, ועניינים חשובים שהיו פה, ואז הבטיחו לו ששני דברים ישארו פה בבית המדרש: ההקפות השניות במוצאי שמחת תורה וג' אלול.
לראות את הרצי'ה בג' אלול היה דבר גדול, והוא עשה את זה גם כדי לחנך את התלמידים שלו שזה לא סתם איזה יום שכתוב בלוח שפלוני אלמוני נפטר, עושים לכבודו אירוע. הרצי'ה היה אומר סליחות בג' אלול, בחורים צעירים שהגיעו לישיבה לא הבינו מה פתאום אומרים סליחות בג' אלול. אבל, כידוע, יש לכך מקור בראשונים. אבי מורי זצ'ל אמר את זה פעם בהקשר ליום אחר, שכתוב בסידור הגאונים שבפורים היו מרבים בתפילה כיוון שזה עת רצון. אם זה עת רצון צריכים לנצל את העת רצון עד כמה שאפשר. לכן, כתוב בגאונים שנהגו בפורים, אע'פ שזה יום של שמחה, להרבות בתחנונים מפני שבעת רצון התפילות מתעלות יותר.
ג' אלול, מלבד שהיה יום פטירתו של הרב זצ'ל, היה גם היום בו הגיע הרב לירושלים לייסד את הרבנות הראשית. הזכרנו בשנים עברו בחורבת ר' יהודה החסיד שבפעם הראשונה שהזמינו את הרב זצ'ל לדבר בחורבה זה היה ביום שישי שהיה ג' אלול. (אני לא יודע אם הרב באותו יום הגיע, כיון שיש שאומרים שהרב ביום שישי לא הגיע מחולשת הדרך אבל זה היום שבו הוזמן הרב לדרוש בחורבה).
הוא כתב בשעתו שבזמן שהרב זצ'ל הגיע לירושלים, העולם חשבו שרב חדש מגיע לירושלים. אחרי שלמדו להכיר אותו ראו שזה לא רק רב, הוא היה רבי, היה אדמו'ר, היה מקובל, כל אחד מצא בו, כמו שהגמרא אומרת על אסתר המלכה (מגילה יג א), 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה, מלמד שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו'.
הרב זווין זצ'ל כותב שהוא השתתף בסעודה שלישית שהרב היה עורך כל שבת פה בבית הרב, היו שומעים שם דברי תורה מכל הסוגים, אם זה פשט אם זה נגלה אם נסתר, אם חסידות. אמר לי דודי הרב רענן שהיה חתנו של הרב זצ'ל, שעל שלחנו של הרב לפני סעודת שלישית היו מונחים שלושה ספרים : כלי חמדה, שפת אמת וליקוטי תורה של בעל התניא. לעולם לא נתן שיחה בסעודה שלישית לפני שהספרים הללו היו מונחים על השלחן.
ובנו של הרב אריאלי זצ'ל כתב באחד המקומות, שבאחת הפעמים שהרב היה אמור לנסוע מחוץ לעיר הוא ירד לרכב למטה, הוא ראה שהוא שכח לקחת את הספר שפת אמת איתו. הרב אמר: 'אם לא לקחתי את השפ'א, סימן שאני לא צריך לנסוע', וחזר חזרה הביתה. בפעמים שהוא כן נסע אם היה מקום הוא היה לוקח איתו את אחד התלמידים, בדר'כ זה היה יהודי בשם ר' דוד חזין זצ'ל, שאלו את הרב זצ'ל למה אתה לוקח דווקא אותו? הרב אמר: 'כל אדם שנוסע מחוץ לעיר צריך שיהיה איתו ש'ס, התלמיד הזה יודע ש'ס'. לא שהרב לא ידע ש'ס, אלא הוא רצה ללמד אחרים שלדעת ש'ס זו מעלה גדולה מאוד, אשרי מי שזוכה לכך.
אנחנו בעצם מקיימים את ההבטחה שניתנה לרצי'ה בשעתו, שבמקום הקדוש הזה ייעשה היומא דריגלא של הרב זצ'ל. מה המשמעות של יומא דריגלא? כתוב ברש'י ביבמות (דף קכב א ד'ה תלתי),  'יום  שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים ת'ח מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב שם ישיבה' שמתכנסים בו ת'ח עם שאר העם ללמוד את דבריו של אותו אדם גדול ביום הסתלקותו. לא כתוב שמתכנסים רק תלמידיו, אלא ת'ח שמתכנסים לעסוק בתורתו כפי שהזכרנו מקודם, יומא דריגלא, מלבד שמעלים את דמותו, זה יום של התעלות הנשמה, יום שיש בו סגולה, ולכן הרצי'ה היה נוהג בתור בן לומר סליחות באותו יום.
 
 
יומא דהילולא
הביטוי 'יומא דהלולא' זה לא רק משמעות חסידית, אפילו בחידושי ר' חיים הלוי כותבים בני הגאון המחבר בסוף ההקדמה שהם סיימו את מלאכת ההדפסה ב'יומא דהלולא' של הרב הגאון המחבר. זאת אומרת, גם אלה שאינם סעיפים מעולם החסידות כותבים שיש מושג כזה יומא דהלולא.
הגמרא אומרת (בבא קמא טז ב) שכשאדם גדול הולך לבית עולמו מושיבים על קברו ישיבה. צריך להבין מה הפשט? כתוב שם שכאשר חזקיהו המלך נפטר הושיבו ישיבה על קברו. שואלים שם התוספות, איך אפשר להושיב ישיבה על קברו?  הרי אסור לומר דברי תורה בתוך ד'א של המת, מפני שזה לועג לרש! לכאורה היה צריך לומר סמוך לקברו. אומר שם השיטה מקובצת: 'כיון שהוא הרבה תורה ליכא משום לועג לרש'. כתוב שבזמן חזקיהו המלך לא נמצא תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו יודעים הלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד ב). היה ריבוי כל כך גדול של תורה עד שאפילו בדיני טומאה וטהרה ידעו כולם מדן ועד באר שבע. לכן כשרצו אח'כ להמשיך להפיץ את התורה שחזקיהו כ'כ דאג לה, לא הייתה ברירה אלא רק להכניס את התורה באותו מקום שהוא בחייו לא הספיק להביא אותה לשם. זה מה שאומרים חז'ל, הכבוד הגדול ביותר למת זה להוסיף על מה שהוא עשה בחיים, ואם חזקיהו הרביץ תורה בכל פינה ופינה בארץ ישראל, מה שנשאר לכל תלמידיו אחריו ותלמידי תלמידיו זה להוסיף ולהחדיר את התורה גם למקומות שחזקיה המלך לא הספיק להכניס, דהיינו, אותו מקום שהוא נקבר, שמצד הדין א'א לומר בו דברי תורה משום לועג לרש.
כפי שהזכרנו יומא דריגלא זה יום של עת רצון. אנחנו נמצאים בחודש אלול שכל כולו הוא עת רצון. חז'ל מביאים מקור לכך שחודש אלול נחשב לעת רצון. למושג 'עת רצון' יש שתי משמעויות: עת רצון בשמיים, וגם עת רצון מצד הנפש של האדם, שהאדם בזמן שיש עת רצון מסוימת בטבעו הוא משתוקק להדבק בחזרה לבורא. אחד הרמזים שאלול זה עת רצון מביא המשנה ברורה (הקדמה לסימן תקפא) מהפס' 'אני לדודי ודודי לי', הפסוק מדבר קודם כל על מה שאדם מתעורר – אני לדודי, אדם פותח פתח כחודו של מחט להדבק בבורא, אז כמים הפנים לפנים. לא רק שהקב'ה משפיע בחודש אלול הרבה מידה של רחמים, אלא גם זו נטייה טבעית של ליבו של האדם להשתוקק יותר אל הקב'ה, להוציא מן הכח אל הפועל מה שטמון בתוכו.
חז'ל אומרים שהמקור לכך שאלול זה עת רצון לומדים ממשה רבנו. כתוב שהוא עלה ארבעים יום מי'ח תמוז עד כ'ט אב ארבעים יום להתפלל לפני הקב'ה, והקב'ה אמר לו שהוא סולח, וזה התבטא במה שהקב'ה אמר לו 'פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים'. משה רבנו ירד לפסול את הלוחות, ובר'ח אלול עלה פעם שלישית עד יוה'כ ואז ניתנו הלוחות השניות, ואז הייתה סליחה מוחלטת ושמחה לישראל, וזה ימי רצון שהיה בשעתו אצל משה רבנו. זה המנהג שגם אלה שלא אומרים תפילת יוה'כ קטן בערב ר'ח מקפידים לומר בערב ר'ח אלול, מפני שאז היה היום שהקב'ה התחיל להתרצות למשה רבנו, באמרו למשה את המילים החיוביות האלה: 'פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים'.
ימי רצון
חז'ל אומרים שאלול הם ימי רצון בגלל הפעם השלישית שעלה משה רבנו מר'ח אלול עד יוה'כ. לכאורה נשאלת שאלה, למה הימים האחרונים נחשבים לימי רצון? הרי גם אחרי חטא העגל מי'ח תמוז עד כ'ט אב משה היה בהר והקב'ה אמר לו 'פסול לך'? הפירוש הוא, מפני שבכל פעם שאדם ח'ו מתרחק מהקב'ה כמו שהיה במעשה העגל, גם אם מחלו לו ונסלחו לו עוונותיו, כתוב בקדמונים, שהאדם צריך להוסיף עדיין בתפילה כדי להיות מרוצה לפני הקב'ה. זה נכון גם בין בני אדם, שאחד  יאמר לשני שפגע בו: 'אני מוחל לך', אבל לא תמיד האהבה שהייתה ביניהם חוזרת להיות כפי שהייתה לפני כן. התפילה של משה רבנו בעליה השלישית, היא הייתה בבחינת 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון' (הושע ב ט). לא רק בקשת סליחה גרידא, משה רבנו לא הסתפק בכך,שה' אמר לו פסול לך שני לוחות  הוא ידע שעם ישראל צריך לחזור למצב בו כאילו לא חטא מעולם בחטא העגל, להגיע למצב של אהבה מחודשת, לכן עלה משה רבנו בפעם השלישית בחודש אלול עד יוה'כ.
מודגש באמת בחז'ל שביוה'כ משה הוריד את הלוחות השניות מפני שאז הקב'ה נתרצה לו ברצון ובשמחה, לא סתם מחילה, הכל נעשה בתהליך של להשיב את הגלגל אחרונית, כאילו לא היה חטא, כמו שהזכרתי.
כתוב בספרי ר' צדוק הכהן מלובלין שאחד הסימנים למחילת חטא שאפשר להגיע לכך זה שמשתכח מהאדם הדבר שחטא בו , שהוא כ'כ רחוק מהעניין, זה גורם ששר של שִכחָה משכיח ממנו אותו עניין, זה דבר שנשכח לגמרי נעקר מן השורש. זה הסגולה האמתית של ימי רצון שהיה בחודש אלול. לכן לא בכדי חז'ל הדגישו שימי הרצון היו הארבעים יום האחרונים של משה רבנו. מפני שאז משה השיג את התכלית והמטרה להביא את עמ'י למצב קודם לחטא העגל. הנושא הזה מופיע הרבה אצל דוד המלך ע'ה בתהילים, 'רצה ה' להצלינו' שמים דגש לא רק על עצם המחילה, אלא על כך שנהיה רצויים לפני הבורא.
בהגדה של פסח יש ארבעה עשרה סימנים, ויש מוסיפים סימן חמש עשרה והוא נרצה, מה זה נרצה? כתוב במנהגי האר'י הקדוש בהגדה של פסח, כמו שלפני קדש ורחץ וכו' אומר 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות כו''. לפני נרצה אדם אומר  הנני מוכן ומזומן לקיים נרצה'. מה פירוש המילים? אנחנו, לא רק שעשינו או משתדלים לעשות את מה שכתוב, אלא אנחנו רוצים שהדברים שאנחנו עושים יהיו באמת רצויים לפני הקב'ה. לכן בתפילת שמונה עשרה אנחנו מוספים אחרי כל הבקשות – 'רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם' למה? אמרנו קודם 'וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו'', למה מוסיפים עוד פעם 'רצה וכו'? הפירוש הוא, מלבד שהדברים שלנו יעלו לשמיים אנחנו רוצים שהדברים ישאו חן ויהיו רצויים לפני הקב'ה. זה המשמעות של ימי רצון של חודש אלול, אותה בחינה של משה רבנו עלה בארבעים יום האחרונים כדי שאנחנו נהיה רצויים לפניו ולא רק עצם מחילת העוונות.
כתוב במהר'ל וכך כותב הגר'א, שלפי דעתם מה שחז'ל אומרים על משה רבנו שהוא התפלל ארבעים יום לפני הקב'ה זה לא מדבר על העליה השנייה אחרי חטא העגל מי'ח בתמוז עד כ'ט באב, הזמן שמשה רבנו הרבה להתפלל לפני הקב'ה היה בעליה השלישית, מר'ח אלול ועד יוה'כ, אז משה התפלל. (בניגוד לדעת הרמב'ן שם). על מה הוא התפלל? הרי הקב'ה  כבר אמר לו 'פסל לך כו''. הפירוש הוא, כמו שאמרנו, הוא התפלל על כך שנחזור להיות רצויים לפניו 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון'.
חטא העגל
כתוב במשך חכמה שהשורש של כל התקלות של בין אדם למקום הם בחטא העגל, השרש של כל החסרונות של בין אדם לחברו התחיל בחטא מכירת האחים את יוסף, וכותב המשך חכמה, שעל זה אנחנו אומרים בתפילה בימים נוראים 'כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון' סלחן לישראל ההכוונה לחטא העגל שהיה בציבור, 'מחלן לשבטי ישורון' הכוונה למה שהאחים מכרו את יוסף.
מה השורש לחטא העגל? כתוב בפס': 'כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו', זה לא רק שמשה עלה ולא ידעו מתי הוא חוזר אז הם חשבו שהוא נעלם, שאדם מקושר מאד לתורה, שאדם מקושר מאוד לנותן התורה שאדם מקשור מאוד למשה רבנו הוא לא כ'כ מהר מתייאש ממנו, השורש של חטא העגל כתוב בפס' 'כי זה משה איש לא ידענו מה היה לו'.
חז'ל אומרים בשבת דף י'ז שגם באותו זמן שהיה מחלוקת בין ב'ש לב'ה ובאחד המחלוקות היה מציאות עגומה שהלל הזקן שהיה נשיא הסנהדרין ראש הסנהדרין ישב כפוף לפני שמאי, ונעצו חרב בבית המדרש ולא נתנו לתלמידי ב'ה להכנס לבית המדרש כדי לקבוע הלכה כמותו. אומרים חז'ל והיה היום הזה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. מה זה שייך לעשיית העגל? במגילת תענית וגם בסידור רב עמרם גאון ובטור כותבים שאחד מימי התענית שהיה בעבר זה היה באותו יום שמיוחס לו הסיפור הזה של הלל ישב כפוף בתור נשיא הסנהדרין לפני ב'ש ולא נתנו לתלמידיו להכנס לביהמ'ד. אבל מה ההשוואה בין אותו יום קשה ליום שנעשה בו העגל?
הפירש הוא, שורש העגל היה בגלל 'כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו' ברגע שיש איזשהו ניתוק ממי שהוא המקור לתורה, משה רבנו, זה השורש של מה שהיה בעגל, 'כי זה משה האיש לא ידענו וכו'', היה פה עניין של שיכחה, חוסר רציפות עם נתינת התורה, עם נותן התורה, זה הבחינה של חטא העגל. ובזה חז'ל משווים את יום עשיית הרגל ליום שבו יש הלל כפוף לפני שמאי, ואין הכוונה להשוות לע'ז ח'ו, אלא על השורש שגרם לחטא העגל, שהוא חוסר הרציפות בקבלת התורה מידי מוסריה, שכחת מוסרי התורה ונותן התורה.
כתוב בפרקי דרבי אליעזר שיש תקנה לתקוע בשופר בכל ר'ח אלול, מה המקור לכך הוא שכשמשה רבנו עלה בפעם הראשונה אחרי חטא העגל להתפלל לפני הקב'ה כתוב שתקעו בשופר כדי שלא יחזרו חזרה לחטא העגל. ודאי שהדברים כפשוטם, אין מקרא יוצא מידי פשוטו זה נאמר לא רק על פס' אלא גם על גמרא, (כך כותב הרש'ש שבת סג). אבל ייתכן להוסיף עוד נקודה, אנחנו נוהגים לתקוע בשופר לא רק בר'ח, אלא בכל החודש וזה לא כתוב בפרקי דרבי אליעזר אלא ברא'ש ובטור, והם מביאים נימוק נוסף למה תוקעים בשופר בכל חודש . התקיעה בר'ח אלול עצמו זה זכר למה שתקעו בזמן שמשה רבנו עלה אחרי חטא העגל, תקעו כדי שלא יטעו ח'ו מחדש בחטא העגל. אבל הרא'ש ועוד ראשונים אומרים שהסיבה לכך שתוקעים בכל אלול, היא כדי לעורר את העם בתשובה כמו שנאמר בפס': 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרד'. א'כ יש פה שתי תקנו נפרדות. תקנה אחת מה שכתוב בפרקי ד'א, לגבי התקיעה בר'ח מפני שאז משה עלה. התקנה השנייה שמופיע ברא'ש ובטור ובשאר הראשונים שזה לא בגלל עליית משה רבנו אלא בגלל שחודש אלול הוא עת רצון ושופר הוא אחד הכלים שמשתמשים כדי לעורר את העם, כמו שכתב הרמב'ם בהל' שופר שיש בה רמז עורו ישנים – אלה ששרויים בהבלי הזמן. יש דברים שהזמן משפיע עלינו. הרמב'ם אומר שהשופר הוא אחד הכלים כדי לצאת מהתסבוכת הזאת של הבלי הזמן. ע'ז אמרו הרא'ש והטור ועוד ראשונים, התקיעה שתוקעים בחודש אלול לא קשורה לעליית משה, היא מנהג של הציבור של החכמים מפני תהליך התשובה, ולכן מוסיף הטור את הפס' 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרד'. אבל תקיעה של ר'ח אלול היא על סמך עליית משה ואז הזהירו את הציבור שלא יטעו, ואין הכוונה שלא יעשו מחדש חטא העגל, אלא כפי שהבאנו מהגמרא, השורש של החטא היה הניתוק, וחוסר חיבור, ר'ח אלול שזה היה הזמן שמשה רבנו עלה מחדש להתחבר לתורה להתחבר לעצמיות שלנו, זה הזמן שתקנו תקנה מחודשת לתקוע בר'ח לאלול, לזכור את החיבור לתורה, למגדיה, למשה רבנו, ולצפות לקבלת תורה מחדש . ואכן מאותה תפילה של משה, למדנו את סדרי התפילה על הסליחה והכפרה . ואמירת י'ג מדות של רחמים, שהיא סדר תפילה של תשובה.   
תשובה
הרב ישראלי זצ'ל באחד הפעמים אמר שהנקודה המרכזית לכל משנתנו של מרן הרב זצ'ל היא הנושא של התשובה, שהתשובה היא לא כפי שהיה מקובל שזה רק עניין פרטי של האדם החוטא, כתוב בחז'ל שתשובה קדמה לעולם, דהיינו תשובה היא לא בהכרח רק תרופה כדי לרפא את החטא, תשובה זה היסוד של העולם, שהעולם צריך להיות טוב יותר, שצריך תמיד להוסיף נדבך בעולם, זה לא תמיד קשור בהכרח רק לחטא.
בחודש אלול חודש התשובה, מוסיפים אחרי התפילה את המזמור: 'לדוד ה' אורי וישעי', ובין השאר אומרים את הפס' 'את פניך ה' אבקש'. מה פירוש אבקש? כתוב בתורה, 'והיה כל מבקש ה' ויצא אל אוהל מועד'. מי זה כל מבקש ה'? אומר שם התרגום יונתן, כל מאן דהדר בתיובתא - מבקש את ה',הכוונה היא על מי שרוצה להצטרף לתהליך התשובה, ע'ז אומר הפס' ' והיה כל מבקש גו''. ראיתי בגר'א משלי ב' שהוא כותב שהמילה בקשה היא בד'כ נופלת על אדם שמחפש דבר שהיה לו ואבד. 'את פניך ה' אבקש' אפשר לפרש כמו התרגום יונתן, שאומרים את זה בחודש אלול בעת רצון של חודש אלול, בחודש של תשובה, ע'ז אומרים את הפס' את פניך ה' אבקש, כמו שאומר התרגום שהכוונה היא הדר בתיובתא. ע'ז משה רבנו אמר, המקום הטבעי הרצוי ביותר לכל מי שמבקש את ה' – הדר בתיובתא, זה אוהל מועד, ללכת לבית המדרש. ומתקשרים הדברים לאמור לעיל, גם משה רבנו ביקש 'הראני נא את כבודך' . והקב'ה אמר לו :'ופני לא יראו' אבל הראה לו סדר התפילה וי'ג מידות שהוא תפילה על תשובה וכפרה . וע'ז אנו מבקשים : 'את פניך ד' אבקש', כאמור לעיל שהבקשה כוונתה לסליחה ולתשובה כדברי הת'י , 'אל תסתר פניך ממני' אבל רואים מכאן משמעות נוספת, שהמושג של תשובה כפי שידוע פה בבית מדרש, אין הכוונה כפשוטו, עד עכשיו הייתי כאן עכשיו אני הולך לרכוש מבחוץ כל מיני דברים אחרים.אלא כמו שאומר הגר'א, לבקש הכוונה לבקש דבר שהיה לו ואבד לו, שהאדם לא מבקש דבר מבחוץ, אדם מבקש בתוכו פנימה, לגלות בתוכו את כל אותם הדברים שנדמה לו שהם לא קיימים.
השפ'א כותב על פרשת עקב שהתורה מצווה ציוויים על עבודת הלב, שואל השפ'א מה שייך לצוות את האדם על דברים שבליבו של אדם? מה הוא צריך לעשות? אומר השפ'א שמכאן ראיה שהתורה לא אומרת לאדם דברים שלא נמצאים בו בתוכו, לעבדו בכל לבבכם הכוונה היא זה נמצא בפנים, רק כמה שאנחנו נטהר יותר בצד המידותי ובכל הצדדים המוסריים של האדם ממילא נראה את הדבירם האלה בתוכנו שזה קיים בפנים, אלוקים עשה את האדם ישר, זה לא דבר שהאדם צריך לרכוש אותו מבחוץ. ראיתי פעם באחד הספרים של ר' נחמן שכותב על הפס': 'של נעליך מעל רגליך וגו'' כדרכו הוא מפרש כך, נעליך ורגליך זה לשון מנעולים והרגלים, לאדם יש דברים הרבה פעמים שהוא כובל עצמו בהם, הקב'ה אמר לו: אם את הדברים האלה תוריד, לא תהייה משועבד לכל מיני הרגילם מסוימים שהייתה רגיל, אז תגלה שהמקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא, אתה כפי שאתה, האדם כפי שהוא אם הוא רק מוריד את ההרגלים שלו מגלה שהוא עומד על אדמת קודש. האדם כפי שהוא בעצמיותו הוא אדמת קודש.
התוס' בשבת, בדף כ'ב מביא בשם המדרש שכל ארבעים שנה שישראל הלכו במדבר בגלל שהיה שם ענני כבוד לא היו צריכים לא את אור החמה ולא את אור הלבנה, וכח הראיה היה כל כך חזק עד שראו מה יש בתוך כלי חרס, הלכו במדבר מבלי להזדקק לא לחמה ולא ללבנה לא לשום דבר אחר, יש מושג של ראיה רוחנית, שאדם זוכה כמה שהוא יותר גדול בקדושה וטהרה לראות את הדברים בצרוה יותר אמיתית נכונה ממה שנראה לעיני בשר ודם. יש ביוטי בחובות הלבבות, שהצדיקים והחסידים רואים בלי עין ושומעים בלי אוזן.
החידוש הגדול שכתב הרב זצ'ל בנושאי התשובה זה נבע מכוח הראיה הגדולה. אמר לנו פעם הרב זוסמן זצ'ל בשם הרב חרל'פ יש צדיקים שמספרים עליהם שהם מסתכלים על בן אדם יכולים לראות עליו את כל הדברים הטובים והרעים שעשה, אבל יש צדיקים שהם בדרגה הרבה יותר עמוקה, שכל מי שנכנס אליהם יהיה מי שיהיה הם רואים בו רק את הטוב, את השורש את עצם הלוז האמיתית שלו, שכל כולו טוב. וגם דברים שאחרים רואים, דברים רעים על הבריות, זה מפני שהם לא רואים מספיק לעומק, כמה שיותר לעומק הוא מגלה את עצם הלוז הזה שמתגלה בכל בריאה ובריאה. זה היה חלק ממה שהרב לימד ואנחנו ממשיכים ללמוד.
סיפר לי מישהו שהיה מי ששאלו אותו, מה דעתו על השקפתו של הרב זצ'ל, הוא אמר: שהרב היה יותר מדאי  אופטימי הוא התיחס ליהודים שלא שמרו תורה ומצוות  בצורה יותר מידי  אופטימית. לא שכוונת הדברים לומר שזה תלוי במבנה האישיות של האדם, אם הוא אופטימי או לא, ודאי שכל מה שהרב אמר והגה זה הכל עפ'י התורה הגדולה שלמד, ומה שלמד מרבותיו וכו'. אבל, התורות של הרב הם תורת שיש להם מקור בראשונים, הרב זצ'ל כותב שאין דבר אחד שהוא חידש שאין לו מקור, גם בתורת הסוד. עד כדי כך שהרב הנזיר אמר שהרב זצ'ל אמר על עצמו שיתכן שחלק מהייסורים שסבל במצבים מסוימים הוא חושש בגלל שהוא גילה לעולם דברים שאולי לא הגיעה שעתם לומר. אבל כל דבר היה לו מקור. הסתכלות מתוך תורה עמוקה ורחבה, מבט של מי שענני כבוד סוככים עליו, כדברי התוס' הנ'ל בשבת כ'ב. ומי שאינו מכיר ומתבונן בצורה שכזו על משנת הרב. נראה לו כי יש כאן איזה ענין של אופטימיות.      
כותב הרב באורות הקודש (אורות הקודש ג, מוסר הקודש, עמ' קלז, עצמיות וגאלה מחבוט הקבר, צה): 'כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת הבהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית, חסרון הזלת טל החיים היסודי, של הרצון וההרגשה, ההכרה והתשוקה, ממהותה הפנימית.' שאדם לא מספיק מחובר לרבדים שבתוך עצמו- 'על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה, ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ, של עולמים , ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת. אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר, בצורה של שממון ושל הריסה והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה. ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, והוא קבור באדמת עפר קברו החומרי, וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו, ואת שמו לא ידע.'
במקום אחר באורות התשובה (אורות התשובה טו, י) מוסיף הרב על אותם הדברים:'כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל, האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כול שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע'י זה את שם ד' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים'. פה הרב מחדש שקיבוץ גלויות אין הכוונה רק קיבוץ גלויות של כל אנשים מכל מיני מקומות, אלא יש קיבוץ גלויות באדם עצמו. הרב מסיים: 'הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמתה'. ובמקום אחר בסוף מדות הראי'ה: 'מי שמצייר בדעתו, שהוא מתקן את העולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות הנפשית בכללה, הוא מלא הזיה ודמיונות כוזבים. אבל מי שיודע, שבכל תקון מוסרי, וכל מדה טובה, כל למוד הגון וכל מעשה טוב, גם הקטן שבקטנים, ואפילו שיחה נאה, הוא מרומם את הרוחניות שבנפשו, והרוחניות הלא היא יסוד כל מציאותה, ונמצא שע'י הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאד אל ההויה הכללית, וממילא בהתרוממות חלק אחד של ההויה, מתעלית היא ההויה כולה. ובזה מתקנים באמת עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב. כשהולך האדם בדרך הרעיון הזה דעתו מתרחבת ודמיונותיו הולכים ומתקרבים אל האמת.'           
 
        בע'ה שנזכה כולנו לדקדק בדברים האלה, נשוב בתשובה שלימה לפניו, להיות ממבקשי פניך ויחדש עלינו את השנה הזאת לטובה ולברכה.