דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

כח ראייתם של חכמים

רה"י הרב יעקב שפירא
חנוכה

כח ראייתם של חכמי התורה שבע'פ[1]

 
חנוכה- גילוי כח תורה שבעל פה
ב'על הניסים' אנו אומרים: 'וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל'. זהו ביטוי שכתוב רק בנוסח 'על הניסים' של חנוכה ולא בשל פורים. בפורים לא מודגשת הקביעה, וצריך להבין למה? בנוסף, הגמ' בשבת (כג.) שואלת על הדלקת נרות חנוכה, 'והיכן ציוונו?' והרי זה דין דרבנן! ומביאה מחלוקת אמוראים אם נלמד מ'לֹא תָסוּר' או מ'שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ'. ויש להבין, מדוע הגמ' שואלת 'והיכן ציוונו' רק לגבי חנוכה, ולא לגבי שאר מצוות מדרבנן?
מובא ביומא (כט.):
'א'ר אסי למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן'.
מה פירוש התשובה של הגמרא, מה זה משנה שנס חנוכה לא ניתן להיכתב, הרי סוף כל סוף היה אחרון הניסים?
הגמ' בפסחים (טז.) אומרת שטומאה של משקה אינה מדאורייתא [אלא רק מגזירת רבנן]. ומאחר שאין טומאה למשקים מדאורייתא, מדוע חיזרו למצוא פך של שמן טהור? הרי מדאורייתא כל השמנים היו טהורים! מדוע היו צריכים להתנהג כ'כ במסירות נפש לקיים מצוות הדלקת המנורה מדאורייתא, כאשר מדאורייתא בלאו הכי היה כשר?
מכל אלו הדברים גם יחד צריכים להגיע למסקנה, שהנקודה המרכזית של חנוכה היא, שעל דין דרבנן יש את אותה חובה של המסירות וההתמסרות, כמו על דין דאורייתא. ודאי שישנם הבדלים להלכה, כגון בספק (ספק דאו' לחומרא וספק דרבנן לקולא), אבל בחנוכה אנו לומדים שגם דין דרבנן דורש את אותם האמצעים ואותה ההשתדלות כמו לדין דאורייתא.
כוונת הגמרא ש'נס חנוכה לא ניתן להיכתב', היא, שהיות ובחנוכה נאבקנו על תוקף תושבע'פ, על תוקפם של ת'ח, ונבחנו האם גם על דינים דרבנן נלך במסירות, וניתן להם את אותו כובד ראש, ועל זה גופא היה המאבק בימי חנוכה, זהו נס שלא ניתן להיכתב - כי המאבק היה התורה שבע'פ, וממילא במקום כזה אנו לא מתירים לעצמנו להפוך את התורה שבע'פ לתורה שבכתב. חנוכה לא נחשב כחלק והמשך התורה שבכתב, שכמו שביארנו עניינו של חנוכה הוא התושבע'פ ולא נמנה כחלק מהניסים, שכן זהו גילוי אלוקי במדרגה אחרת, של תורה שבע'פ.
דווקא לגבי נס חנוכה שאלה הגמ' 'והיכן ציוונו'. בנס פורים עדין היו נביאים, 'מלאכי זה עזרא' (שחי עוד אחרי מעשה פורים), ומצאו רמז במקרא (מגילה ז.) לקבוע את קריאת המגילה, אבל הנס של חנוכה היה כבר בתקופה שלא היו נביאים ומעתה עומדים לנו החכמים, מוסרי התושבע'פ, ולכן דווקא בנס חנוכה נשאלת השאלה בדגש זה – היכן מצינו תוקף זה שהתחדש אז, תוקף חכמי התושב'ע, הואיל ואין לנו כבר נביאים. בסדר עולם רבה (פרק ל') נאמר שאחרי הסתלקות הנבואה, 'הט אזניך ושמע דברי חכמים'[2].
בתקופה של החשמונאים על זה היה גופא המאבק, על התורה שבע'פ. לא שייך לכתוב את אותם הדברים, שהרי יש להם גדר של תורה שבע'פ. וזהו מה שאנו אומרים 'וקבעו שמונת ימי חנוכה'- לפי מה שהסברנו אין אנו באים לספר מה עשו החכמים באותו הדור- שאחרי שניצלו קבעו שמונת ימים; אלא אמירה זו היא חלק מביטוי ההודאה על מה שקרה באותם הימים, שאחרי מה שהיה במלחמה ונס פך השמן גבר כוחם של חכמי ישראל, שניתנה להם האפשרות והכוח לתקן ולקבוע תקנות, ואין זה רק ציון של מה שקרה. לכן בפורים – בשונה מחנוכה – לא מזכירים בנוסח התפילה שקבעו לקרוא מגילה וכדומה, אך בחנוכה על זה גופא היה כל התוכן של מלחמת התרבות עם יון, והיו צריכים להגיד במיוחד 'וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו'.
 
העברת רוח הטומאה מן הארץ
כידוע, לתרבות יון הייתה השפעה עצומה בשינוי אוירת החיים גם אצל אותם אלה שחשבו שאולי היא לא תחדור.
שמעתי מהרב אביהוא שוורץ שליט'א ששמע מהרב גולדברג זצ'ל [שהיה הרב של כפר פינס], ששמע מהחפץ חיים: נאמר בזכריה (יג, ב) 'וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ', ושאל החפץ חיים מפני מה הנביא חש צורך להבטיח את העברת אותה רוח טומאה? ולמה נקראת 'רוח הטומאה'? והסביר החפץ חיים, שבהרבה דברים אנו יכולים להיות מחוסנים, אבל רוח, אנו לא יכולים לסגור בעדה, מספיקה איזו פרצה קטנה ששכחו ממנה ונתנו לתרבות הזרה להשתלט עליה, והרוח כולה נכנסת. ועל כן, בכדי להתמודד עם הטומאה וכל אבזרייהו, צריך הבטחה מיוחדת של הקב'ה 'וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ', כי זה לא דבר שכל אחד יכול להתמודד אתו.
הכוח המיוחד שניתן לחכמים הוא קודם כל להרגיש באיזה עניין יש רוח טומאה [טומאה עצמה יכול להיות שאנשים אחרים מרגישים, למשל העניין של מגע בכלי טמא וכו', אבל 'רוח של טומאה' חכמי התורה הם היכולים להרגיש] ולמנוע ממנה לחדור פנימה. רק אותם החכמים שיש להם את אותו כוח שאמור להיות למלך המשיח (ישעיה יא, ג) 'וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ד'', הם המבחינים ברוח זו ומתריעים עליה[3].
קליטת תורה שבעל פה בלב
'רוח הטומאה' זוהי התרבות הזרה שהתחילה בתקופת יון והיא חלחלה פנימה עד כדי כך שהירושלמי אומר (חגיגה פ'ב ה'ב) שעד המחלוקת של יוסי בין יועזר ויוסף בן יוחנן שהיו הראשונים שנחלקו על מצוות סמיכה ביו'ט (המובאת בבבלי חגיגה טז.) לא היה דופי בקבלת התורה בטהרתה, לא היו מחלוקות בין החכמים, ולכאורה מדוע בימיהם הדבר השתנה? הסיבה היא שמלכות יוון 'החשיכה את עיניהם של ישראל' (כמובא בבראשית רבה פ'ב פ'ד).
יש הבדל בין התקופה הראשונה של יוסי בין יועזר, לסוף ימיו, שאז 'בצר ליבא', ותושב'ע אינה יכולה להיקלט בלי לב, במסכת אבות (ב, ט) כתוב:
'אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם'.
זאת אומרת, שלב טוב של האדם כולל גם את ראיית הנולד. מי שיש לו לב טהור באמת, הדבר משפיע גם על הראיה שלו, הוא יכול לראות את הנולד. בזמן שהייתה התפשטות של טומאת יון, אומרת הגמרא (תמורה טז.) ד'בצר ליבא', הלבבות נתמעטו, וממילא יש פחות יכולת לראות את הנולד. במצב כזה יורדת שכחה לעולם, וכך נולדת המחלוקת.
הגמרא בתענית (טז.) שואלת למה נקרא הר המוריה? אחד ההסברים בגמרא הוא שמשם יוצאת הוראה לישראל, וכותב שם רש'י (ד'ה 'חד אמר'):
'תורה לישראל כי מציון תצא תורה (ישעיה ב) יורו משפטיך ליעקב (דברים לג) ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל'.
רש'י מחדש חידוש גדול: הר המוריה – שמשם יצאה הוראה לישראל – אין זה רק הוראה על ההלכות והדינים, אלא יש גם תשובות גם לשאלות אחרות, שאלות שהנביא צריך להדריך את הצבור – להורות על הליכה ימין ושמאל. רש'י אומר שבלשכת הגזית ישבו הסנהדרין וגם הנביאים שהיו צריכים להדריך את הצבור באותם הדברים של הדעות וההשקפות; גם זה היה מחובר להר המוריה, לא היו אלו דברים מנותקים, אלא הסנהדרין והנביאים באותו מקום, בהר המוריה.
כוח ראיית העומק של חכמי תושבע'פ
המלאך שאל את זכריה הנביא, שחי בתחילת בית שני, בזמן שעמדה להסתלק הנבואה: (זכריה ה) 'וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ...', ואז שאלו שוב מה פשר מה שאתה רואה? ולא ידע הנביא זכריה לענות. וענה לו: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ד' צְבָקוֹת'. השאלה מובנת, אך מה התשובה?
אמו'ר זצ'ל היה מביא את פירוש הר'ן (בדרשותיו סוף דרוש ה), שמקשה למה לא מצינו את הביטוי 'מָה אַתָּה רֹאֶה' בנביאים אחרים? ומסביר: המנורה [שראה זכריה] רומזת לתורה ולנבואה, כמ'ש בשמואל (א, ג, ג) 'וְנֵר אֱלֹקִים טֶרֶם יִכְבֶּה', וכתב שם הרד'ק שנר זה מרמז על הנבואה. זכריה הנביא חי בתקופה שהנבואה עמדה להסתיים. וכמו המנורה, שלפני שנכבית האש שלה קטנה יותר, כך כוח הראייה נהיה קטן יותר. על זה מרמז הפס' 'מָה אַתָּה רֹאֶה': בעצם העובדה שאני אומר לך 'מָה אַתָּה רֹאֶה', אני רומז לך שיש תקופה שצריך להגביר בה את כוח הראיה.
וכיצד עושים זאת? עונה הקב'ה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי', לא בחיל לבד ולא בכוח לבד, אלא שני הדברים בצירוף 'רוחי'. כשמסתכלים את הרוחניות האמיתית של כל דבר, אז כל הדברים מקבלים מימד שונה לגמרי, מאשר כשזה 'חיל' לבד, ו'כח' לבד. כאן הקב'ה מעניק הבטחה לנביא זכריה שמכאן ואילך זו הדרך - 'רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ' (ישעיה נט, כא).
כיוצא בזה כתוב במלאכי (ג, כב): 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי'. דווקא מלאכי – שהיה אחרון הנביאים – אמר לו הקב'ה שהגם שהנבואה מסתלקת – אפילו הכי 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי'. התורה אינה מסתלקת, ולא רק שלא מסתלקת אלא שחכם עדיף מנביא. הרב זצ'ל כותב באורות ('חכם עדיף מנביא', זרעונים) שמה שהנבואה בשעתה לא הצליחה להתמודד עם הע'ז, הצליחו החכמים על ידי דקדוקי המעשים. חכם עדיף מנביא.
בפזמון שאנו אומרים אחרי הדלקת הנרות אנו מדגישים 'בני בינה, ימי שמונה קבעו שיר ורננים'. הכוונה היא שלא לכל אחד יש את הכוח לקבוע תקנה לכל הדורות. רק 'בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים'. רש'י על התורה (שמות לא, ג) מסביר שבינה היא מה שאדם מליבו – מעצמו – מבין דבר מתוך דבר. מי שיש לו ראיה שטחית אינו רואה אלא את מה שלפניו ממש, אך מי שמגיע למדרגה כזו שאחרי החכמה שהוא למד, ליבו מבין דבר מתוך דבר- רואה הוא עומקם של דברים, הוא יכול לתקן- 'קבעו שיר ורננים'.
אנו מברכים בבוקר 'הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. צריך בינה מיוחדת להבחין בין יום ללילה - הבדלה בין תכלת לכרתי וכדו'. גם ב'אתה חוננתנו', בזמן שאנו אומרים את ההבדלה בין שבת לימות החול מזכירים את ההבדלה בין ישראל לעמים ובין אור לחושך. האבודרהם (סדר מוצאי שבת) מסביר שמיד ביציאת שבת אנו מזכירים שיש לנו גם חוקים כאלה שמבדילים בינינו לבין אומות העולם. בזמן שאנו מבדילים בין ישראל לעמים, אנו צריכים לזכור שיש עוד דברים שמבדילים בינינו לבין העולם- הבדל של קודש וחול, של אור וחושך. לנו יש את אותה בינה להבחין בקודש ביום, להתבונן את בינת הלב בין יום ובין לילה. זה באמת מיוחד לנו בתור אלה שכתוב עליהם בספר נחמיה (א, יא) 'הַחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ', אנו נדרשים לדעת להתבונן על המציאות, לא רק בתור חכמה לבד, אלא גם 'בני בינה', בעומק ולא בשטחיות.
אחדות של נס וטבע
הרצי'ה זצ'ל מביא (מתוך התורה הגואלת, מועדים וזמנים לחנוכה) שמה שחז'ל אומרים בקידושין (מא.) 'טב למיתב טן דו', ט'ן אלו ראשי תיבות ט'בע נ'ס. נס פך השמן היה כולו נס, ונס המלחמה היה קרוב לטבע. חכמי ישראל שהעמיקו ראות הבינו שאף הטבע כל כולו נס, וע'כ תקנו את הדלקת נרות חנוכה.
הגר'א בפירושו למגילת אסתר (א, ב) כותב, שנס בא'י אין בו כ'כ חידוש וע'כ חנוכה אינו כנס פורים לפי שהיה בזמן המקדש. ובספר אמונה והשגחה לתלמידו של הגר'א (רבי שמואל מאלצאן) כתוב, שעל כן לא ניתן להיכתב וכנ'ל – שינק מהר המוריה, בית המקדש, שם ישבו הנביאים שהעמיקו לראות את המציאות כפי שצריך.
מדוע לא תקנו לעשות סעודה בחנוכה (כמבואר בשו'ע או'ח תרע, ב)? מפני שהנס בא'י יותר טבעי ופשוט, בא'י חיים בהשגחה גלויה, ונס המלחמה – ביחס לנס פך השמן היה קרוב יותר לטבע, 'ט'ן דו'. ובא'י היה אפשר לראות כיצד כל הטבע ניסי – בניגוד לנס חג הפורים שהיה נראה מהלך טבעי ולא ניכרה בו בצורה ברורה ההשגחה. יתכן שזוהי כוונת הגמ' שהנס של חנוכה לא ניתן להיכתב: ניסים שנתנו להיכתב זה כשהופיעו בצורה יותר קרובה לדרגת נס, אבל בחנוכה בגלל שהיה בארץ ישראל, זה היה שילוב של נס וגם דבר שקרוב לטבע.
 
 
 
[1]. שיחה שניתנה במסיבת חנוכה בישיבה בשנת תש'ע.
 
[2]. הגר'א בהגהותיו שם כותב, שמאז שבטלו יצרא דע'ז, מאז כוף אזנך לשמוע לדברי חכמים.
 
[3]. שמעתי מאמו'ר זצ'ל ששמע מהרב הרצוג זצ'ל, שכאשר בא לוותיקן להוציא ילדים שמוסתרים במנזרים, לאחר שיצא ביקש לטבול במקווה, היות והרגיש טומאה מהמקום הזה, אמרו לו שכבר קדמך הרבי מרדזין שבא לחקור מהו התכלת, וגם הוא ביקש מקווה, כל פעם שיצא משם, והוא שיפץ את המקווה הישן, ואתה יכול לטבול שם.
בערפילי טוהר כותב הרב זצ'ל (מהדורת תשמ'ג עמ' כג) שבנערותו כשהיה עובר ליד בית תפלתם היה מרגיש ריח רע.