דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
ויחי

'למה פרשה זו סתומה?'
'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף...' הוא השביע אותו 'אל תקברני במצרים...', 'ויאמר אנוכי אעשה כדברך', 'וישתחו ישראל על ראש המיטה'. אומר רש'י 'פרשה זו סתומה, לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבן של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדן. דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו'. יש פה שני פירושים ברש'י, וכל אחד מהפירושים צריך עיון גדול: א. מה פירוש פרשה זו סתומה? הרי פרשת ויחי מתחיל בפרק מ'ז פסוק כ'ח ויש לפני זה עשרים ושבע פסוקים שבתוך פרק מ'ז, פרשה פתוחה וסתומה זה כשיש הפסקה בין פרק לפרק, כשיש הפסקה בין פרק מ'ו למ'ז או בין מ'ז למ'ח (או גם בתוך פרק כיש רווח בקלף), אז יכול להיות הפסקה פתוחה או סתומה. פה זה בתוך פרק מ'ז, הפרשה הקודמת מסתיימת בפרק מ'ז פסוק כ'ז וזה מתחיל בפסוק כ'ח (ואין שום רווח בקלף). אז מה הפירוש למה פרשה זו סתומה? מפני שהיא באמצע הפרק! סתם בפשט. כנראה - כך אומר השפתי חכמים – ש'קבלה בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקה ולא חדא פרשה עם מה שכתוב קודם'. וממילא היה צריך להיות הפסק. טוב. נוסף על כך אם פרשה זו סתומה בגלל שנפטר יעקב ונסתמו עיניהם וליבן של ישראל, אז זה לא היה צריך להיות כתוב פה. הרי כתוב שיעקב אבינו נפטר רק בפרקים אח'כ, ולכן בזמן שהתורה מספרת על כך שיעקב נפטר שמה צריך להיות פרשה סתומה, מפני שברגע שהוא נפטר נסתמו עיניהם וליבם. אבל פה מדברים בדיוק על ההפוך, פה מדברים על התיאור של ה'ויחי יעקב', אז למה פה אנחנו אומרים נסתמו עיניהם?
פירוש שני של רש'י, שהפרשה סתומה בגלל שביקש יעקב לגלות את הקץ, גם קשה. מתי הוא ביקש לגלות את הקץ? רש'י אומר בהמשך שכשהוא קרא לכל בניו, אז הוא רצה לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. לכן שם הפרשה הייתה צריכה להיות סתומה. למה בגלל שאח'כ לפני שיעקב מת, כשיעקב רוצה לגלות את הקץ שזה פרשה אח'כ, אז נסתם ממנו, אומר רש'י כבר עכשיו שזו הסיבה שהפרשה הזו סתומה. למה?[1] ובזוהר העירו על ההבדל בין מה שאומרים ביום חול בסדר א,ב
'א-ל ברוך גדול דעה' וכו' ואילו בשבת אומרים 'א-ל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך' וכו' בתארים ארוכים יותר. וי'ל כיוון שגם בשבת יש הפסקות רחבות יותר ואפשר להתבונן בשבחו של מקום.
השפעה של קדושה
[1] ובעניין זה של פרשיות פתוחות וסתומות, דעת הרמב'ם (הלכות ס'ת ח) שהפתוח או סתום מתייחס לפרשה שבאה אחריה, ואילו הרא'ש (הלכות ס'ת סקיג) סובר שהפרשה הסתומה היא זו שלפני הרווח. ומפרשתנו מוכח שפרשה סתומה מתייחסת לפרשה שאחריה שהרי על פרשת ויחי נאמר שהיא סתומה, וכדעת הרמב'ם. והרמב'ם פוסק שאם כתב פתוחה סתומה או להיפך הספר פסול, ואילו הטור (ער'ה) כותב שמועיל לתקן ויש לעיין מה מחלוקתם.
 
כתוב בראשונים שבערב שבת לא אומרים תחנון. למה? הרי זה יום שישי? אומרים הראשונים מפני שהקדושה של שבת מתחילה להתגלות כבר מחצות היום. זה נשמע חסידות כזאתי, אבל גם הראשונים אומרים ככה. זה לגבי קדושת הזמן שמתפשטת. אותו עיקרון כתוב גם לגבי תלמידי חכמים. 'חוני המעגל' נכנס פעם לבית המדרש אחרי שנים שהוא ישן. כתוב שכשהוא נכנס לבית המדרש לא הכירו אותו, אבל אחד החכמים אמר פתאום אנחנו מרגישים איזה סייעתא דשמיא, פתאום מבינים את הלימוד כבימי חוני המעגל. כמו שיש קדושה בזמן יש קדושה בתלמיד חכם. וקדושה היא תמיד משפיעה, אם זה בזמן אם זה במציאות. על זה אומר רש'י אמנם יעקב מת רק בהמשך הפרשה, אבל ההתחלה של ההשפעה של מותו כבר התחילה לפני זה, כמו נר שמתחיל לדעוך. כמו שבסוף הנבואה כתוב בספר מלאכי, וגם בכל ספר תרי עשר. הרי מלאכי היה אחרון הנביאים. שם יש ביטויים שהקב'ה שואל את הנביא 'מה אתה רואה'. אומר תלמיד הר'ן למה יש את הביטויים האלה? מפני שאז הסתלקה כבר הנבואה, הנבואה התחילה לדעוך אז הנבואה כבר הייתה בראיה פחותה מה שהנביאים הקודמים ראו. אז ברגע שהנר דועך, ברגע שהנבואה מסתלקת, אז כבר קצת לפני זה מתחילים להרגיש. לכן הקב'ה רצה להיות בטוח האם אתם באמת רואים את מה שאני משדר לכם בנבואה או שצריכים להסביר את זה עוד פעם. אותו דבר זה מה שאומרים פה חז'ל, ברגע שכתוב פה בפרשה - 'ויחי' ומיד אח'כ 'ויקרבו ישראל למות', והרמב'ן ואוה'ח אומרים שהוא עדיין לא היה חולה, מפני שרק אח'כ כתוב בפסוק שאמרו ליוסף הנה אביך חולה, לפני זה, זה לא היה חולי, זה היה עניין של חולשה. לא יודע בדיוק איך להסביר את זה אבל זה לא היה מחולי. לכן אומרים חז'ל אם 'ויקרבו ימי ישראל למות' ואנחנו יודעים שת'ח ההשפעה שלהם היא לא רק במקום שהם אומרים שיעור, יש גם השפעה סגולית של ת'ח, לכן מרגישים את זה כבר קודם. הרב כותב בדרוש האחרון בספר 'מדבר שור': כתוב שרבי בסוף ימיו היה מסובל ביסורים, וההיא 'אמתא דבי רבי' לא ידעה למה מתפללים עליו, הרי הוא לא נותן שיעור, ובכלל לא שומעים אותו, והוא לא כותב מכתבים בעיתונים, כאילו שזה התפקיד של ת'ח. אז מסביר הרב מה היא לא הבינה? היא לא הבינה שעצם המציאות של תורה במציאות, זה משפיע על המציאות גם מבלי שהיא מקבלת, גם מבלי שהיא כותבת. זה הכוח של מציאות של תורה. 'אמתא דבי רבי' – אומרת הגמרא –לא הבינה את זה. היא חשבה שכל דבר אני מודד לפי התועלת המעשית מה יש לי ממנו, מה הוא נותן לי. הגמרא (סנהדרין צט:) אומרת שזו דרכן של אפיקורסים בדרך כלל. 'מאי אהנו לן רבנן' מה יש לנו מהם. הם לא אסרו לנו את היונה ככה אומרת הגמרא ולא התירו לנו את העורב. יש אנשים שרוצים שהרבנים, הת'ח, תמיד יגידו הפוך. אם היונה מותרת תאסרו אותה, ואם העורב אסור אז צריך להתיר אותו. אז אומרת הגמרא שאלו הדיבורים שלהם כי הם לא מבינים שיש מציאות של קדושה בעולם. לכן כבר פה בתחילת הפרשה נסתמו עיניהם וליבם של ישראל.
'עיניהם וליבם'
הרי מה זה 'עיניהם וליבם'? זה ביטוי שמופיע בהרבה מקומות. אצל משה רבנו כתוב 'ויצא אל אחיו', אומר שם רש'י הוא נתן עיניו וליבו על צרותיהם של ישראל. שלמה המלך כתוב עליו 'והיו עיני וליבי שם' - הכוונה על מקום המקדש על ירושלים – 'כל הימים'. מה זה העין והלב? העין והלב זה שני הכוחות של האדם, השכל והרגש. הרגש של האדם שלא תמיד מה שזה מרגיש השני מרגיש. הרגש של האדם בד'כ קולט לפי האדם עצמו, זה לא משהו אובייקטיבי, יש אדם שאוהב דבר כזה יש אדם שאוהב מאכל כזה, מה שיותר קרוב אליו הוא יותר קרוב אליו ברגש. ולעומת זאת העין של הבן אדם קולטת מה שהעין רואה, זה ראייה לכאורה יותר אמיתית, יותר מדוייקת. זה שני הכוחות שאומרים חז'ל שיש למנהיגים של הדור, העין והלב. אצל יעקב אבינו, אצל משה רבנו, אצל שלמה המלך, כל המנהיגים היו צריכים לאזן את הכוחות של העין והלב. לכן, בא פה דגש נסתמו עיניהם וליבם. אומר ה'שפת אמת', וכך כותב גם ה'פרי צדיק': מה הקשר בין שנסתמו עיניהם מצרת השעבוד שלכן הפרשה היא פתוחה או סתומה? שניהם אומרים כמעט אותו פירוש. חז'ל אומרים למה נִתנו הפרשיות בהפסקות למשה רבנו? להתבונן בין פרשה לפרשה, כל דבר צריך להפנים אותו, לכן יש הפסקות. אומרת התורה – כך מסביר השפ'א – בזמן שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד, אז אי אפשר להתבונן. לכן זה כתוב בצורה של פרשה סתומה. אבל לעומת זאת, בפרשת בשלח – בזמן הגאולה – בשירת הים הכל פתוח שם. זה לא כתוב ברצף מפני שבזמן שיצאו ממצרים אז הייתה תופעה בדיוק הפוכה. ניתן לעמ'י כח יותר גדול מהזמן הרגיל, להתבונן בין פרשה לפרשה. לכן שמה יש הרבה הפסקות, בתוך שירת הים מפני שזה היה ההפך מ'נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד'. ולשון הרמב'ם: מלך ליבו הוא לב כל קהל ישראל (מלכים, ג), ובגמרא (ב'ב ד.) ת'ח הם עיני העדה, הוא סימא עינו של עולם עיי'ש.
'ויוסף היה במצרים'
בהמשך הפרשה ותכף בלי נדר נקשר את זה, אחרי שיוסף נשבע כתוב 'וישתחו ישראל על ראש המיטה'. אומר רש'י: על שהייתה מיטתו שלמה ואין בה רשע. שהרי יוסף מלך ונשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו. מה אומר פה רש'י? זה שיוסף נשאר בצדקו כשמכרו אותו אנחנו מבינים, נשבה בין הגויים והרי הוא עומד בצדקו, אבל רש'י גם הוסיף שהרי יוסף מלך הוא. זאת אומרת שמי שעולה לגדולה כמו מלכות, יש שם גם כן ביטויים של 'לרדת מגדולתו'. עצם המלכות היא משכרת, שיכור ולא מיין. על זה יעקב השתבח שהייתה מיטתו שלמה. אותו דבר אומר רש'י בספר שמות (א,ה) על הפסוק 'ויוסף היה במצרים', אותו יוסף שהיה בבית אביו הוא אותו יוסף שנשאר בצדקתו גם בזמן שהוא היה במצרים. אז למה יעקב מודה על כך רק אחרי שיוסף נשבע? הרי כשהודיעו לו ליעקב אבינו שיוסף חי כתוב 'ותחי רוח יעקב אביהם'. אומרים שם המפרשים: לא שהודיעו לו רק שהוא חי והוא לא מת, אלא שהוא אותו יוסף בצדקו, זה החיות האמיתית! אז לכאורה מיד היה יעקב צריך להודות שמיטתו שלמה! פה בתורה זה כתוב רק אחרי שהוא ביקש ממנו להישבע שיעלה אותו לא'י והוא נשבע לו. רק אז הוא ראה שמיטתו שלמה? ועד אותו רגע מה? יוסף לא נשאר צדיק? אדם שלא ירא שמים לא נותנים לו להישבע.
'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'
ייתכן שאולי זה באמת תלוי בשבועה. יעקב אבינו רצה להבליט לדור שנשאר במצרים שמיטתו שלמה זה גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. אומר ה'חתם סופר' בתשובות (או'ח רמ) כתוב על כלב ויהושע שהם 'חיו מן האנשים' – מן המרגלים. בפשטות, הם מתו והם נשארו בחיים. אומרים חז'ל 'חיו מן האנשים' הכוונה היא שהם נטלו את חלקם של המרגלים בא'י, מה שהמרגלים היו צריכים לקבל נטלו כלב ויהושע. אומר החת'ס מה רואים? שיש מושג חדש של חיות. אדם שמקושר ומרגיש ששורש החיות שלו זה בא'י, זה קומה נוספת של חיות. על זה כתוב בפסוק שיהושע וכלב 'חיו מן האנשים'. 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים', מה שאנחנו אומרים בהלל, פסוק בתהילים, אומר שם רש'י בשם חז'ל מה זה 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'? הכוונה לא'י. 'ויחי יעקב בארץ מצרים' זה גם כן על אותו משקל. הרי כל מה שיעקב ירד למצרים זה בגלל שהקב'ה הבטיח לו ש'אנוכי ארד עימך וגם אעלך גם עלה'. אז נכון שרש'י אומר מה זה 'ואנוכי אעלך גם עלה'? שאתה תזכה שיעלו את עצמותיך לא'י. אבל בעומק של רש'י זה בדיוק זה. דהיינו יעקב אבינו היה במצרים, אבל החיות של יעקב אבינו זה היה חיות של א'י. 'קחו לכם מזמרת הארץ', יש הסבר ידוע בשם אחד האדמורי'ם ממודז'יץ: 'קחו לכם מזמרת הארץ' תביאו זמר שירה של א'י לתוך מצרים. לא שתקחו מזמרת מלשון זמורה שלוקחים מהעץ, אלא תורידו גם למצרים את הניגונים של א'י. זה מה שיעקב אבינו הבין מההבטחה של הקב'ה, שאיפה שהוא לא ילך החיות המהותית של א'י תמיד תלווה אותו.
'כי גנוב גונבתי מארץ העברים'
לכן אצל יוסף כתוב 'כי גנוב גונבתי מארץ העברים'. הרצי'ה היה תמיד מביא בשם האדמו'ר מאוסטרובצא, יוסף נולד בא'י? כולם נולדו בפדן ארם! אמנם בנימין נולד איפה שרחל מתה - בבית לחם, ובכל זאת כתוב כל אלה בני יעקב אשר יולדו לו בפדן ארם. (אומר ה'חזקוני' שם אני אומר את זה במאמר מוסגר למה בנימן נחשב שהוא נולד בפדן ארם? מפני ששמה רחל התפללה שיוולד לה בן נוסף, אז לא משנה אם האישה יולדת אח'כ בשערי צדק, איפה שמתפללים משם מתחיל הלידה. והיות והיא התפללה עליהם בפדן ארם מיד אחרי שיוסף נולד אז זה נחשב שבנימין נולד בפדן ארם.) יוסף לא נולד בא'י, אז איך יוסף אמר כי גנוב גונבתי מארץ העברים? אומר האדמו'ר מאוסטרובצא יהודי לא משנה איפה הוא נולד, באיזה חדר לידה, בטבור שלו הוא קשור לא'י. לכן זה לא נחשב שיוסף אמר דבר לא נכון, כי המקום שלנו זה בא'י, 'כי גנוב גונבתי מארץ העברים'. לכן מתי יעקב אבינו רואה שמיטתו שלמה? אחרי שהוא רואה שיוסף נשבע שהוא יעלה את עצמותיו של יעקב לא'י. הוא רואה שמה שיוסף נשאר צדיק במצרים זה לא רק ב'קום ועשה' או ב'שב ואל תעשה', ב'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום'. הוא רואה שיוסף גם לא שכח את המוצא שלו, מאיפה הוא נולד, מאיפה הוא בא. על זה הודה עכשיו יעקב אבינו. כשהוא רואה שזה לא קשה ליוסף שהוא מלך במצרים להזכיר לכל צאצאיו את המהות הזאת. הרי כשיוסף אמר ליעקב 'אנוכי אעשה כדברך', אין הכוונה אני אקיים את מה שנשבעתי לך, זה פשיטא! אלא ש'אנוכי אעשה כדבריך' גם אני אצווה את הבנים שלי שיעלו אותי לא'י, כמו שכתוב בסוף פרשת 'ויחי', שיוסף ביקש שיעלו אותו. וכתוב שכשיצאו ממצרים משה רבנו לקח איתו את עצמות יוסף עימו. על זה אמר עכשיו יעקב אבינו 'וישתחו ישראל על ראש המיטה', שהוא ראה שמיטתו שלמה.
כתוב בהלכה שלא מעברים את השנה ולא מקדשים את החודש אלא בא'י, משום שנאמר 'כי מציון תצא תורה'. אבל אם לא הניח כמותו בארץ, אז מתירים לו לעבר שנה גם בחו'ל. אז מה אם הוא לא הניח כמותו? הגמרא אומרת את זה על ר'ע, אבל 'כי מציון תצא תורה'! אומר המפרש על הרמב'ם בהלכות קידוש החודש: היות והתורה שלו התחילה בא'י ואח'כ 'הסוכנות' שלחה אותו לאיזה שליחות, בגלל שהוא מפיץ את תורת א'י אז כשלא הניח כמותו מעבר שנה בחו'ל, כי הוא מקיים את ה'כי מציון תצא תורה'. אותו יסוד כמו שיעקב רצה, אותו יסוד של כלב ויהושע ש'חיו מן האנשים', אותה אמירה שיעקב אבינו אמר ליוסף. מיטתו שלמה. למה? דווקא אחרי השמועה, הוא מאמין ששם המוצא שלו, ואם שם המוצא שלו אז לשם הוא צריך לחזור.
'פקוד יפקוד אלוקים אתכם'
וייתכן שלכן יוסף הצדיק שהוא ציווה את הבנים בסוף הפרשה, הוא זה שאמר להם את הלשון של 'פקוד יפקוד אלוקים אתכם'. מה זה 'פקוד יפקוד'? אומר רש'י שיש מסורת שכל גואל שיגיד שהקב'ה פוקד אתכם, אז הוא יהיה הגואל. והרמב'ן שואל אם זה מסורת אפשר למצוא בדיעבד בשעת הדחק איזה רמאי אחד שיגיד שאני הגואל ו'פקוד יפקוד אלוקים אתכם'. וכי מדובר פה סתם על סתם מילים פקוד יפקוד? יש מפרשים (כתוב בשם ר' יהושע מכותנא בעל השו'ת ישועות מלכו) ש'פקוד יפקוד' זו הרגשה שבלב, שהציבור ירגיש שהפעם הדיבור הזה רציני ולא סתם איזה משהו שמישהו אומר, צריך לראות את הדברים בפנים. אבל זו סוגיה בכתובות לפני דף ט'. כשהגמרא דנה האם דם 'מיפקד פקיד', מה הפשט? זו שאלה כללית האם ענבים שיש בהם יין אבל רק אחרי שדורכים אותם, האם כל עוד שהם עצורים בפנים הם חלק מכל העטיפה וע'י שאני דורך אותם אני יוצר את היין. או לא, גם כשהם בפנים הם יחידה בפני עצמה והם לא חלק מהעטיפה. העטיפה היא עטיפה חיצונית והיין –הגפן הוא דבר שהוא כל הזמן נמצא. גם אם אני לא רואה אותו כל עוד שלא דורכים עליו, אבל לא אני יצרתי אותו, זו השאלה בגמרא. אומר יוסף מתי נצא ממצרים? רק כשאנחנו נהיה בתוך מצרים בבחינת 'פקוד יפקוד', דהיינו כל עוד שלא מתערבים בין אומות העולם. כמו שהנצי'ב כותב 'הן עם לבדד' – אז הוא 'ישכון'. כשעמ'י נמצא לבד ולא מנסה להתערב בין אוה'ע אז הוא ישכון. אבל כשיהודים מגיעים להתחנף לגויים, הגויים לא יסבלו את זה. והנצי'ב בפירושו לשיר השירים כותב, יש לו שם בסוף קונטרס שנקרא 'קונטרס רינת ישראל' בביאור סיבות האנטישמיות בעולם, קונטרס יפה מאד של הנצי'ב. ושם הוא כותב שכל פעם שרצו להתחנף לוגיים זה רק הגביר את האנטישמיות. ולכן עמ'י צריכים להיות עם לבדד, אנחנו מובדלים מאוה'ע. אע'פ שאנחנו רוצים להשפיע עליהם, אבל לא להיות חלק מהם. זה הבדל שמים וארץ. על זה אמר יוסף 'פקוד יפקוד אלוקים אתכם', כשאנחנו נחיה בהרגשה כזאת, בתחושה כזאת, שכל מה שאנחנו נמצאים במצרים זה עד התקופה שהקב'ה ימלא את ההבטחה ליעקב אבינו ש'אנוכי אעלך גם עלה'. אבל גם עד אז, אנחנו לא חלק ממצרים. אז זה היה סימן שיוסף מסר לאחיו שעל פי המסורת שהם יגאלו מארץ מצרים, 'פקוד יפקוד'.
'שמע ישראל' – 'דורשי יחודך'
איזה סוד רצה יעקב לגלות? 'ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה', ואז הוא חשש עוד פעם שאולי אין מיטתו שלמה. דהיינו שהם לא שותפים איתו בייחוד ה'. למה הוא חשש דווקא על דבר כזה? ומה הייתה תשובה שלהם? 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. זאת אומרת שיש קשר בין ייחוד ה' לבין גילוי הקץ. אומרים המפרשים – ככה משמע מדבריהם - שאמנם יעקב אבינו לא גילה את הקץ, אבל הוא לימד אותנו מה יכול להביא את הקץ. אומר בעל 'ספר חרדים' בסוף הספר: 'שמע' זה לא רק שמיעת האוזן, 'שמע' זה מלשון 'וישמע שאול את העם'. מתי זה ייחוד ה' אמיתי? כשזה לא כל אחד לעצמו, יש ייחוד ה' אבל כולם מצורפים לאותה כוונה של ייחוד ה'. בנוסח ספרד בקדושה של תפילת מוסף מה אנחנו אומרים? 'ויחון עם המיחדים שמו' ואח'כ 'וישמיענו ברחמיו שנית הן גאלתי אתכם אחרית כראשית', הכל מקושר ל'שמע ישראל', הכל קשור לייחוד ה'. ב'אנא בכוח' מה אנחנו אומרים שמה? 'דורשי ייחודך כבבת שמרם'. אבי אמר לי כמה ימים לפני שהוא נפטר ישב במפרסת והרהר על כל מיני דברים פתאום הוא אומר לי מה זה. כנראה הוא אמר הרבה באותה תקופה 'אנא בכח'. מה זה 'דורשי ייחודך' על מי מדברים פה? בפשט  זה עמ'י, 'ויחון עם המייחדים שמו'. 'דורשי יחודך', זה כל אחד ואחד מעמ'י, גם מי שנראה לנו רחוק ביותר. מפני שזה המשמעות האמיתית של מה שבניו של יעקב אמרו לו. אל תחשוב שיש משהו בליבנו שחולק על ייחוד ה'. איך הם אמרו את זה? אולי בדורות אח'כ יהיה אחרת? אומר ר' צדוק בשלוש מקומות ואחד מהם זה ב'צדקת הצדיק' (בקנ'ח או ברנ'ח) שזה גופא מה שהם אמרו לו. בכל הדורות לא יהיה דבר כזה. בפנים יהודי ייחד וימסור את נפשו על ייחוד ה'. והרמב'ם כותב בהלכות מלכים שאדם שיוצא למלחמת מצווה שידע שעל ייחוד ה' הוא נלחם, לא על כל מיני חשבונות אחרים. על זה אנחנו אומרים ב'אנא בכח' 'דורשי יחודך' – לכל הסוגים 'כבבת שמרם', כבבת עיניך. הגמרא במנחות (צט:) אומרת שאפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית (בדיעבד) קיים 'והגית בו יומם ולילה'. זאת אומרת ייחוד ה' מתבטא ע'י קריאת שמע, בגלל שגם יש שם ת'ת. זה לא כמו תפילה, תפילה לחוד ותורה לחוד.
מישהו פעם שאל אותי אני לא זכור אם עניתי לו או מה שהוא ענה לי, אם אדם מתפלל וחושב באמצע התפילה על כל מיני פירושים על מה שהוא אומר בתפילה, זו מצוות תפילה בידו או שיש לו שכר ת'ת בידו? לא יודע איך להסתכל על זה. מפני שכשאדם מתפלל הוא צריך להבין את המילים, כל אחד מבין את המילים של התפילה לפי עומק המחשבה שלו, תלוי איפה הראש שלו. [ספרתי לכם פעם על אחד מגדולי ישראל שהיה ראש ביה'ד בת'א, שהרבי מבעלז הקודם נתן לו לעבור לפני התיבה בתפילת מנחה של ערב שבת, שאצל החסידים זה כיבוד חשוב מאד. אדם הזה הראש שלו היה כל הזמן בלימוד, התפלל מנחה אשרי חזרת הש'ץ קדושה, כשהוא גמר קדושה הוא רץ לארון להוציא רמב'ם הוא שכח שהוא שליח ציבור. זה היה אחד הפעמים שהאדמו'ר הקודם מבעלז ראו אותו מחייך אחרי השואה.] כתוב שלא משיחים בשעת הסעודה, ואנחנו רואים שאנשים כן משיחים, גם ת'ח. מה נגיד, שאולי זה אחרי הבליעה כבר? אלא כתוב שאין משיחים בשעת הסעודה, אבל לא כתוב שבזמן שאדם לומד אסור לו לאכול. תלוי איפה הראש שלו, אם הראש שלו בצלחת אז אין משיחים בשעת הסעודה, אבל אם הוא כל הזמן בתורה והגיע זמן לאכול, אז כשאוכלים כשלומדים מותר גם לדבר. זה לא כתוב בשום מקום, אבל ככה לכאורה צריכים להמליץ טוב על ישראל. אמנם העירו לי שבספר 'בן איש חי' כתוב שזה רק בזמנם שהיו אוכלים בהסיבה.
מורשה קהילת יעקב
הגמרא במנחות אומרת שבקריאת שמע אנחנו גם מקיימים למי שלא יכול מצוות תלמוד תורה של 'והגית בו יומם ולילה'. ויעקב אבינו – 'תתן אמת ליעקב' – 'תורה אמת כתיב בה', 'מורשה קהילת יעקב', בעיקר על יעקב אבינו שמים דגש. הגמרא אומרת במסכת סוכה שכל ילד קטן שמתחיל לדבר מה הפסוק הראשון שמלמדים אותו? 'תורה ציווה לנו משה', וגם את המשך הפסוק שזה 'מורשה קהילת יעקב'. אצל יעקב אבינו אין דבר שהוא נפרד מהתורה. גם ייחוד ה', גם 'שמע ישראל'. גם קבלת עול מלכות שמים, וגם תורה. גם תורה זה קבלת עול מלכות שמים. המשנה (ברכות ב,ב) אומרת שאדם מקבל קודם עול מלכות שמים תחילה ואחרי זה עול מצוות, אבל תורה וייחוד ה' זה אותו דבר. אומר הרמב'ן בפתיחה לספר בראשית: כל התורה שמותיו של הקב'ה, זה ההדבקות הכי גדולה של אדם בקב'ה. בעצם האותיות של התורה שהוא דבק בהם. על זה אמרו לו בניו גם במשך הדורות שיצאו לפה ולשם, אבל אין פסול בזרעך מפני שהיות והם זרעך הם תמיד יהיו נאמנים לייחוד ה'.
'ויקרא בהם שמי ושם אבותי'
וכך רואים גם אצל יוסף בהמשך, 'ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ'. אומר ה'שפת אמת' אם יקרא בהם שם אבותי והם לא ידאגו תמיד לבוא בשם חדש של עצמם, אז יעקב אבינו לא דואג. כשיעקב לא ידע מי אלו הבנים האלה, כי הוא ראה שירבעם יצא מהם וכו' מה אמר לו יוסף? בני הם. מה הפירוש בני הם? כמו שאתה אב לבנים ויקרא בהם שם אבותי, גם הצאצאים האלה שלי שאתה רואה שיש פה איזה דברים ובעיות לפה ולפה, בני הם. הם באו ממקום קדוש, הם באו מקום טהור. גם אם יש לפעמים עליות ומורדות באמצע הדרך, עדיין הם בני. לכן אמר לו 'קחם נא אלי ואברכם'. לא סתם תביא אותם אלי, אלא כמו שכתוב בלולב 'ולקחתם לכם'. מה זה 'ולקחתם לכם'? אומרת הגמרא שצריך להגביה את הלולב. זה מה שאמר לו יעקב אבינו. אם תביא אותם אלי הם לא יישארו כמו שהם נראים עכשיו. הלקיחה של יעקב אבינו זה כמו הגבהה, כמו 'ולקחתם לכם', לכן יעקב אבינו היה יכול לתת להם את הברכה. וכך מפרש בספר שם משמואל (תרעד, תרפב).
'ועננו בורא עולם'
בחודש טבת, שיא החורף, אפילו המהר'ל מתייחס מה מיוחד באפרירות של חודש טבת. רש'י כותב בתחילת ספר בראשית שהגשם מגיע בזמן שהאדם מודה לקב'ה. 'ואד יעלה מן הארץ', כשאדם יודע בטובתם של גשמים, אז הקב'ה מוריד את הגשם. יש יהודי בשם חיים ליפשיץ ז'ל, הוא הוציא ספר שלם של סיפורים על הרב זצ'ל שהוא ליקט מכל מיני אנשים. כתוב שם שהיה יהודי אחד שבא לרב, הוא רצה להיכנס אל הרב, והרב לא רצה לקבל אותו. שאלו אותו למה? הרב אמר אותו יהודי עשו לו פעמיים טובה ואף פעם הוא לא אמר תודה רבה. ומי שלא יודע להודות אז זה לא חיסרון בדברים שבין אדם לחברו, זה חיסרון באמונה. כך הרב מסביר, מדוע 'מודה אני לפניך' אומרים בבוקר עוד לפני נטילת ידים. א'א לחכות קצת? אלא מפני שזה הבסיס לכל החיים. דבר ראשון תודה לקב'ה. עם נטילת ידים בלי נטילת ידים, כשאדם קם, כשהוא מרגיש שאנחנו נמצאים לפניך, הוא מיד מודה. זה לא קשור בנטילת ידים, זה הבסיס של אמונה יהודית. זה מה שאומר רש'י. שכשאדם מכיר בטובתן של גשמים אז הקב'ה מוריד גשמים. איך מכירים בטובתן של גשמים? כשאדם מבטא את זה בתפילה, כשאדם מתפלל על העניין סימן שזה אכפת לו, סימן שזה חשוב לו. הרי יש שוטים שאמרו שמאז שיש התפלת מים בא'י, במדינת ישראל, כבר לא צריך כ'כ את הגשמים. הנה יש לנו מים. למה? מפני שהם חושבים שהגשם הוא רק כדי שנתרטב בחורף.. הגשם מבטא את הקשר בקב'ה. הרי התורה אומרת בספר דברים שזה אחד ההבדלים בין א'י לארץ מצרים. א'י היא לא כמו ארץ מצרים שמשקים אותה דרך הנילוס, זה לא משמיים. כמובן גם זה משמיים, הרי הכל משמיים. אבל כמה שאתה פועל על פי קישור לקב'ה זה מעלה יותר גדולה, וזה לא כמו ארץ מצרים. בע'ה שהקב'ה יתן לכל אחד מאיתנו את הגשם הפרטי שלו. שנתבשר בע'ה בשורות טובות ושנזכה להגדיל תורה בע'ה.
שבת שלום ומבורך