בתחתית ההר / הרב שאול ישראלי זצ"ל
בין כל מועדי ישראל מיוחד במינו חג השבועות שאין לו זמן קבוע מצד עצמו, אלא קשור ואגוד הוא בחג הפסח שקדמו. "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה וכו'". לפי חלות הפסח, שבע שבתות מקצירת העומר בא חג השבועות.
ולמדנו שאין כאן שני חגים, אלא הכל חג אחד הוא. הפסח ראשיתו של חג השבועות הוא, וחג השבועות אינו אלא השלמה לחג הפסח שקדמו. חג הפסח הוא חג החירות, חג השבועות הוא חג החרות – "חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות. חרות וחירות היינו הך הם, קשורים הם זה בזה, ממלאים זה את זה, ואחד בלי השני לא יתכן.
עם ישראל עם מיוחד במינו הוא. אין לך עוד עם בעולם שהתהוותו הלאומית עולה בד בבד עם קבלת דתו. אין לך עוד עם בעולם שהדת תהא קשורה בהויתו הלאומית, עם כל היותה ברעיונותיה העיקריים כלל-אנושית. אין לך עוד עם בעולם שנסיון חלק מסוים ממנו לקבל דת אחרת יהא מלווה בהתנונות מוחלטת של אותו חלק, ובכריתתו הגמורה מגוף האומה. למרות כל הנסיונות אין אחיזה ואין קיום ליהודי בן-דת נצרת, כשם שלא היתה אחיזה ולא היה קיום לגרמני או לצרפתי בן-דת משה.
כדאי לעמוד גם על תופעה אחרת, שהיא גם היא נובעת מהקשר בל-ינתק של המהות הישראלית עם תורתו. והיא: שהיהודי בלי תורה הופך להיות גרוע מבן עם אחר שהוא. יותר ממה שסבלנו מהגויים סבלנו מהמומרים, יותר ממה שסבלנו מקומוניסטים נכרים סבלנו ועדיין אנו סובלים מיבסקים. אפיקורוס ישראל מסוכן ביותר, ו"שנה ופירש" קשה מכולם. ישראל שפירש – כמתוקנים שבהם אינו עושה, כמקולקלים שבהם הוא עושה. "כשהם עולים, עולים עד לרקיע, כשהם יורדים, יורדים עד לעפר". זהו לא רק מבחינה פיסית, זהו גם מבחינה רוחנית. או למעלה למעלה, או למטה למטה. נקודת ביניים אין.
"תנא דבי ר"י: 'מימינו אש דת למו'. אמר הקב"ה: ראויים הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי: דתיהם של אלו אש". והכל עולה בקנה אחד: דתיהם של אלו אש, כלומר תכונתם של ישראל עזה כאש. הם אינם יכולים להיות פושרים, הם מחפשים להם משהו שיבלע אותם, את כל כולם, שלא ישאר בהם משהו מחוצה לו. לא תתן להם משהו חיובי שבו ישקיעו עצמם, שבו יראו תוכן חייהם, יבראו להם עבודה זרה, יעשו להם עגל מסכה: ויעשו את זה בכל חום שבנפש, בכל כח ההתלהבות שברוח אנוש, הם ירקדו סביבו עד טירוף, עד כלות הכל – דתיהם של אלו אש. ואשר על כן "ראויים הללו שתנתן להם דת-אש" הם הם, ורק הם, מסוגלים לקבלת תורה מסיני, זו הדורשת את כל האדם, את כל כולו, ללא שיור כל שהוא. אחרים אינם מסוגלים לזה, אחרים רוצים שישאר להם גם משהו בשביל עצמם. הם אינם מסוגלים לפחות מזה. הם מסוגלים לתת הכל, או – לא כלום. ועל כן בכל מקום בו נחוצה מסירות נפש שם תראה את ישראל בראש, ועל כן בכל מקום איפה שיש הרפית המתח בו תמצא את היהודי במורד – כמקולקלים שבהם. ועל כן כל הרפית המתח בנפשנו הוא, ועל כן תורת האלקים, תורת חיים היא בשבילנו. ואשר על כן חירות ללא חרות לא תתכן אצלנו. חג הפסח בלי חג השבועות קטוע הוא. "בהוצאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"… אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לא – שם תהא קבורתכם. תהא אפוא תשובתנו, התשובה האחת האפשרית – כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
(סיון תשי"ז)
