כסלו ד"
אורות הזמן
כסלו
– ד –
בס"ד, שבת פרשת וישב – חנוכה
ניצוצי אורות ממרן הרב זצ"ל על הפרשה
"כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (לז, ג)
מידתו של יוסף הצדיק, בן זקונים דיעקב אבינו דשופריה היא מעין שופריה דאדם הראשון, איש תם. הכולל הכל, האמת במלא תפארתו, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי.
יוסף כשמו, איננו גורע בתוספתו, ושבעים לשון גמר על ידי הוספת האות משמו של הקב"ה בשמו, אות הה"א שבה נברא העולם הזה וכל אשר בו. ומאן דאתי מסיטריה, לפי מידת צדקו, נטירת בריתו ופטפוט יצרו, אור חסדו להשביר לכל עם הארץ, סבלנותו לשלם טובה תחת רעה.
ואהבתו לארץ ישראל, וקישורו לצפיית ישועה, פקוד יפקוד אלהים אתכם, יוסף שהודה בארצו, לפי זריחת אורו על מי שעל שמו ודגלו ייקראו צדיקים יסודי עולם, אין בהם צמצום של הכרות חיצוניות, ואין עין הרע שולטת בהם, מפני שהם עולי עין, עומדים מלמעלה מהסגנון החיצוני. כנונין רברבין דשייטין בימא רבא, דמילי דשטותא הם אצלם מאירי אור ומפני דרך למילי דחכמתא, ביתרון האור מן החושך. ולישרי לב שמחה. ראשי תיבות של"ו, צדיקים אוכלים אותו בשלוה.
(שמונה קבצים, קובץ ב" סוף סימן רפ)
"וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (שם).
יסודות התורה הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז, הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית, והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו. ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף ויהודה, בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכוון בשלימות את כל הפרדס כולו.
(שם, קובץ א" סימן תתעא)
* * *
מאורות החנוכה
זכר חסדים ופלאי אלוה,
בשנות קדם הביט מגבוה,
לתת עז להחליף כוח,
לעם ממושך מגזע קדוש פורח,
חובה עלינו לעד להזכירה
חסד אל במעשה ואמירה.
(מתוך "קיצור דיני חנוכה" ממרן הראי"ה קוק זצ"ל,
שיר שנכתב בימי בחרותו, בעיר סמרגון, בשנת תרמ"ג)
ימי החנוכה המאירים
"ברוך ד" על החיים והשלום אשר עמנו, תל"י שהגיענו לימי החנוכה המאירים באור קודש, באור שמן חכמת ישראל, המתרוממת ממעל כל חכמת לב אנוש, ואשרי העם שככה לו, שאור חי עולמיםhttps://mail.google.com/mail/u/0/ – m_8559616087544358924__ftn3 הוא נחלתו לעד. נקוה שרשמי הישועה שהחלו להגלות יפיעו באור גדול, ברבבות אלפי נגוהות קודש, וכבוד ד" על עמו יזרח".
(מתוך אגרת מרן הרב אל בנו יחידו הרצי"ה, יום א" דחנוכה תרפ"א,
אגרות הראי"ה חלק ד החדש, בהוצאת מכון הרצי"ה, אגרת רלה)
מסרת גיבורים ביד חלשים וכו" – מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל
מכח גלוי הכהונה והקדושה העליונה שלא לשפוך דם נקי – "כל כהן ששפך דם אינו נושא את כפיו" (ברכות לב ב) – היה אז נס נפלא בתוך הנס הכללי, שנמסרו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ועם זה לא נפלו רק טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך. רוצה לומר, שלמרות המלחמה הגדולה לא בא עוול על ידם, והטהורים הצדיקים לא המיתו שום אדם בכדי, אלא טמאים רשעים וזדים בלבד.
וזהו שאומרים אנו על הנסים ועל הנפלאות ועל המלחמות. לכאורה מה שייך להודות על המלחמות, אלא הוא הדבר, שאף על פי שמטבעה של מלחמה שנכשלים גם במי שאינו אשם כל כך, ובא למלחמה מאונס של המלכות וכיוצא בזה, היה אז מנפלאות ד" שלא געלו ידיהם ברציחת נפשות, ולא נפלו בידם רק אלה שהיו חייבים מיתה, הם הטמאים, הרשעים והזדים.
(מי מרום י"ג – על סידור התפילה)
זיווה של תורה – מרן ראש הישיבה הגר"א כהנא-שפירא זצ"ל
בתקופת בית שני היו גילויים של תורה שבעל פה שלא היו בתקופה הקודמת לה. ב"ספר היכלות" (פרק כז) מובא ש"מיום שניתנה תורה לישראל ועד שנבנה הבית האחרון, תורה ניתנה, אבל הדרה ויקרה, כבודה וגדלותה ותפארתה, אימתה פחדתה ויראתה, עושרה וגאוותה וגאונה, זיעתה וזיוותה, עוזה ועזוזה, ממשלתה וגבורתה, לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון". בבית ראשון היו אנשים גדולים יותר, הייתה נבואה ואורים ותומים, אולם תוקפה של תורה, זיווה ותפארתה של תורה ניתנו רק בבית שני. בפרקי דר" אליעזר מביא אחד עשר דברים שהיו רק בבית שני, ובבית ראשון לא היו. וזה משום שבבית שני לא הייתה נבואה, וכשנסתלקה נבואה מהשמים ניתנו דברים חדשים. זיווה של תורה ותפארתה של תורה היו רק בבית שני. היו גילויים חדשים של תורה מתושבע"פ.
בבית השני החלה הרחבה של מעיינות תורה שבעל פה, והיו גילויים חדשים מתורה שבעל פה. (עד כדי כך שהגמרא במגילה (טז, ב) אומרת "שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה", ומכאן היא מוכיחה ש"גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש". עזרא הסופר ויתר על הכהונה הגדולה על מנת לקבל את התורה שבעל פה בשלמותה מברוך בן נריה.) דווקא בשעה שבטלה הנבואה ונתקטן הלב החלו גילויים חדשים מתורה שבעל פה. כל זמן שהייתה נבואה – הייתה רוח הקודש, אך משעה שפסקה הנבואה ופסק רוח הקודש, היה צורך בריבוי נוסף של תורה על מנת לדעת ולקיים את רצון הבורא.
(מתוך קונטרס "ימי האורים", בהוצאת מכון הרצי"ה)
"קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה"
ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי "ההודאה".
הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה.
ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התוודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה.
צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה.
והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.
(ביאור מרן הרב זצ"ל ל"מודה אני", עולת ראיה)
תוספת ביאור לדברי מרן הרב זצ"ל – מתלמידו הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל
בבניין המלים של לשון הקודש נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים: הבעת החזקת טובה (דאנקען) והסכמה לדעת הצד חשני (נאכגעבען). לשני המושגים הללו יש בלשון הקודש ביטוי משותף: הודאה.
הודאת בעל דין – פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני. הודעת על העבר – פירושה הבעת החזקת טובה על מעשה חסד.
הסברת השיתוף הזה היא, כי בתכונת נפשו של אדם טמונה היא השאיפה להיות סמוכה על שלחן עצמה מבלי להיזקק לעזרתו של הזולת. ובשעה שאדם מביע את חכרת טובתו לחברו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין, כי בפעם הזאת אמנם לא עלתה בידו והיה עליו להשתמש בטובתו של חבירו. באופן שהשרש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה.
ועל אחת כמה וכמה שכך הוא העניין בבין אדם למקום. עיר פרא אדם יולד. ובטבע הפרא של כל אדם גנוזה היא ההנחה של כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. ובשעה שהוא מקריב את תודתו למקום, הרי זו הודאה כי לית ליה מגרמיה כלום.
…וכאן הגענו למקומו של ענין ההודאה, שלא מצינו לו שום קביעות זמן אחרת מלבד מועד החנוכה. כי הלא בקריאת שם ישראל, שזכה לו יעקב אחרי הניצחון על שרו של עשו, פירשו חכמים שהודה לו על הברכות, וכבר נתבאר לנו בפרק הראשון כי מעשה אבות זה הוא סימן לבנים, בשעת עמידה בניסיונות של גזירות השמד. והיינו כי כל עמידה בניסיון של העברת הדת מעוררת הודאה בברכתם של ישראל. ונמצא כי הישועה חנוכה שהייתה הישועה הראשונה של כנסת ישראל על ידי מסירות נפש על העברת הדת, כוללת בתוכה נם את הודאתם של שרי עשו בסגולותיה של כנסת ישראל. והרי כנסת ישראל מחזירה את ההודאה הזו לשורשה, והיא קובעת חובת הודאה מסוימת ומיוחדת לימי החנוכה. וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול.
(פחד יצחק, חנוכה מאמר ב ה-ז)
"גבורת אמת תמצא רק במקום שאור א-לוהים שמה"
(פתגם מרן הרב זצ"ל לחודש כסלו, תער"ב)
במטבע תפילת ההודאה על נס ניצחון החשמונאים על היוונים, טבעו חכמינו את הלשון: "מסרת גיבורים ביד חלשים". במה נחשבו היוונים לגיבורים והחשמונאים לחלשים, הלא נוצחו בקרבות? אלא המובן של גיבורים, כיון שנצבה מאחוריהם אימפריה גדולה כובשת עולם, שלא חסרו לה האמצעים למלחמה ולא החיילים לקרבות, הם נחשבו לגיבורים, לחזקים, לפי המושגים הרגילים. לעומת החשמונאים שהיו מעטים וחסרי אמצעים, והם גברו הודות לדבקותם בבורא עולם, כי מלחמתם הייתה מלחמת קודש, ולמען טהר המקדש.
את הגבורה היוונית ניתן להגדיר כגבורת הכוח, שהיא יפה בעת שהשעה הייתה משחקת לממלכת יוון, והם גברו כמנצחים בניצחון שעה. אבל המבחן האמתי של הגבורה והכוח הוא בניצחון המתמיד, ביכולת העמידה בכל שינויי העיתים והזמנים. פה עמדה גבורתם של החשמונאים במבחן הדורות והנצח. כי גבורתם הייתה בקשר עם ההוויה הנצחית הנותנת את החיל והכוח בחיי שעה ואת יכולת ההישרדות והקיום לדורות.
גבורת החשמונאים שנבעה מן הקודש, היא גבורת אמת הקיימת לעד. את ביטויה נמצא באור נר התמיד של המנורה שבמקדש ש"עדות היא לבאי עולם ששכינה שורה בישראל", על כן נס פח השמן היה קשור למנורה.
לכן מכנה הראי"ה את גבורת החשמונאים כגבורת אמת, שיש בה מחותמו הנצחי של הקב"ה שהוא אמת. ושאלו בירושלמי מהו אמת? והשיבו בסיומו של הפסוק: "הוא א-לוהים חיים ומלך עולם", כלומר לעומת הפסילים "כי שקר נסכו ולא רוח בם", הרי ההוויה הא-לוהית היא נצחית וקיימת לעד, לכן כינוייה אמת.
הדברים הארעיים והחולפים שייכים לעולם השקר, שאין לו קיום ברגליו. על כן פירשו בתלמוד הירושלמי את הפסוק "ולא אמרו העוברים ברכת ה" עליכם", אלו אומות העולם שהן כלים ועוברים מן העולם. האומות לא יכולות לומר ברכת ה" עליכם, כי אין להם את ברכת הנצח העומדת לעד.
על כן כינה הראי"ה זצ"ל את גבורת החשמונאים כ"גבורת אמת" שהיא דבוקה בא-לוהים חיים. שהיא אמת נצחית וקיימת לעד, ואילו יוון ואליליה וכל גבורת כוח חילותיה, חלפו ועברו מן העולם. לכן אור הא-לוהים הופיע דרך נס פח שמן והאיר את ניצחון החשמונאים לדורות עולם.
(מתוך הספר "באר מגד ירחים" לרב עוזי קלכהיים זצ"ל,
על פתגמי מרן הרב זצ"ל לחודשי השנה).
* * *
מהלכות החג – מרן ראש הישיבה הגר"א כהנא-שפירא זצ"ל
(מתוך ספר "מקראי קודש" חנוכה מאת הרב משה הררי שליט"א)
מקום הדלקת נרות לבחורי ישיבה
תלמידים בישיבה יש להם זכויות ממון שואל בחדריהם, אם כי שההחלטה בידי ראשי הישיבה על המשך לימודיהם, אם לאו כשאינם מקיימים את חובותיהם בישיבה כסדרי הישיבה וכו". וכשואל שמפר תנאי השאלה.
א. בחדר האוכל אין לבחורים זכויות קנויות, אלא כסועד במסעדה ומפנה את המקום, וכך בני הישיבה מפנים את המקום לאחר האכילה.
באולם בית המדרש יש להם ודאי זכויות קבועות ללמוד, ולשם כך קיים ביהמ"ד להגות בו יומם ולילה, אבל ביהמ"ד פתוח לכל אדם אחר הרוצה ללמוד יום ולילה, אבל אין לתלמידים זכויות שואל אלא כמו בכל ביהכנ"ס (ואי"ז ביכנ"ס של אנשי העיר שהם שותפין). וע"כ מקום החיוב העיקרי להדלקת נר חנוכה הוא לכל אחד בחדר שלו ולא בחדר האוכל ולא בבית המדרש (ובביהמ"ד יש עוד ספק האם הדלקת שלוש מאות נרות חנוכה בתוך האולם הוא פרסום ניסא יותר מאשר שכ"א מדליק בחדרו).
ב. כ"כ אין יוצאים יד"ח בהדלקת נ"ח בבית ההורים, כאשר מקום המגורים הקבוע הוא בישיבה. היות ובפנימיה מתאכסנים קרוב לשלוש מאות תלמידים, כ"י, הר"ז כעיירה קטנה לעצמה. והעובדה שהמסדרון מכוסה בתקרה אינו משנה וע"כ יש להדליק לכתחילה ליד החדר במסדרון וגם נר אחד בחלון כדין בית שיש לו שני פתחים.
זמן הדלקת נרות לבחורים ואברכים
ג. הבחורים שנמנים על המשמרות אצל הגרצי"ק (שליט"א) [זצ"ל] יתחלפו אחרי השקיעה, והאברכים החוזרים לביתם ידליקו בבית נרות חנוכה. הרווקים יברכו קודם בביתם (או חדרם) ואח"כ ילכו למשמרתם כי לתלמידים הגרים בפנימיה אם לא ידליקו בפנימיה בזמן ההדלקה יהיה ספק גדול אם יוכלו להדליק במקו"א. ואם היו בפנימיה בזמן השקיעה ידליקו אפילו אם לא ילונו באותו הלילה שם. ואילו אברכים ידליקו בביתם גם אם יגיעו לבית אחרי השקיעה, וכיון שהם בגדר משמשי חולה ועוסקין במצווה, וע"י כך יגרמו שהבחורים ידליקו נ"ח, נדחה ההידור לקיים נ"ח מיד עם השקיעה. וכן הנמצא אצל הוריו בתחילת הלילה ואח"כ חוזר לישיבה עדיף שידליק מאוחר בישיבה מאשר ידליק בבית הוריו שאינו שם אלא כאכסנאי. וכן להפך כשנוסע אל הוריו עדיף שידליק בפנימיה לפני שנוסע.
מקום הנחת נרות החנוכה
ד. בבית עם כמה קומות עדיף להדליק בדירה או במרפסת שלו, מאשר להדליק ברחוב ליד המדרגות, שיותר פרסומי ניסא ע"י הדלקה במרפסת וכו", שמפרסם שהוא מדליק לזכר הנס, מאשר שיהיו ליד הרחוב נרות מועטים של דיירים מועטים, ובפרט במקום שרוב הדיירים אינם מדליקים ויש אולי פרסום הפוך. ועכ"פ לתוס" י"ל שהפרסום הוא שאיש זה מדליק. ובפרט למי שלא גר בקומה א" עדיף לקיים משחז"ל הדר בעליה מדליקה בחלון הסמוך לרה"ר ודברנו בזה בשעורים בשבת.
ומה שפורסם בז"א כאילו תלמידי הגר"א הנהיגו להדליק בחוץ ברחוב, אי"ז מדויק, וע"פ זכרוני מירושלים העתיקה הדליקו בבית ולא בחוץ ולפי מבנה הרחובות של חב"ד והיהודים לא נראה שהיה אפשר להדליק בחוץ וכ"ש לא בזמן עלית תלמידי הגר"א. אצל רבותינו ושכנינו שהיו ת"ח הדליקו בבית. הייתה שמועה שבחצר שטרויס ועוד הדליקו בחוץ, אבל אין ללמוד מזה על מנהג ירושלים, ואמנם אם יש דירה לחוד ליד הרחוב טוב להדר בזה, אבל כשיש הרבה שכנים והרבה קומות עדיף להדליק בחלון מאשר למטה ברחוב.
מנהג ירושלים לגבי זמן ההדלקה
ה. בקשר לזמן ההדלקה מנהג ירושלים העתיקה להדליק בתחילת ביה"ש ולא כשו"ע שידליק בסוף שקיעתה. וזהו ע"פ הגר"א שהביא הגהת מרדכי בשבת דמשתשקע החמה הוא תחילת השקיעה. אולם המרדכי כתב כן לחלוק על ר"ת שפירש שמשתשקע הכונה לסוף השקיעה וכ"כ הריטב"א החדש. וזה מתאים למ"ש הרשב"א והר"ן. לא שיש לתמוה הרי בה"ש הוי ספק לילה וא"כ עדין לא הגיע יום כ"ה בכסליו. אכן מדרבנן י"ל דסמכינן לקולא דהוי כ"ה כסלו, וזה ניחא לשיטת הגר"א שאין לברך לאחר שעבר חצי שעה, וע"כ יש להחמיר להדחיק דווקא בתחילת השקיעה ולסמוך על כך שמדרבנן נקטינן שהתחלת היום הוא ביה"ש אבל לכל השיטות שמדליקין ומברכין כל הלילה לכאורה עדיף להדליק מספק בסוף השקיעה דעכ"פ יצא יד"ח ובברכה. ולכן יש בני ירושלים שנוהגים למעשה כפסק השו"ע שמדליקין בסוף השקיעה.
וכעת נראה לעורר ממ"ש אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משיך טפי ופרש"י אינו ממהר לכלות כשמן זית כיון דשמע וכו" מהדר אמשחא דזיתא, אמר האי צליל טפי. ואם נימא שזמן ההדלקה הוא לא יותר מאשר חצי שעה בערב מאי נפ"מ לו ששומשמין אינו ממהר לדלוק הרי בכל אופן צריך לשים כשיעור ומוכח לכאורה שר"ל שאפ"ה אם הנר בוער זמן ממושך הוי פרסומי ניסא יותר וא"כ מוכרח שגם זמן ההדלקה נמשך יותר ואכמ"ל בכל הנ"ל כמבואר בשיעורים לשבת.
הדלקת נרות לנמצא בשדה
ו. אלו הנמצאים בשדה שאין שם בית אינם יכולים להדליק נ"ח בברכה במקומם ואם יש שם אוהל או רכב שראוי למגורים אם כי זה מגורים ארעיים יכולים להדליק שם נ"ח ובברכה.
