שיחה תשמ"ז
מרן רה"י הרב שאול ישראלי זצ"ל *
יאמרו גאולי ה" (תשמ"ז)
פתחנו את המזמור בהודו לה" כי טוב יאמרו גאולי ה" (תהילים קז, א). שכן רק אלה המרגישים את הרגשת הגאולים ורק אלה המרגישים גם את היותם גאולי ה" יכולים להכריז על הודיה ולקרוא להתבוננות.
בלי התבוננות יש ולא יודו בגאולה , בלי התבוננות דבקים בגולה (חסר האחד, האחד בלבד), בלי התבוננות גם אם יכירו בגאולה לא יכירו במושג של גאולי ה" .
כי יש ראיה ויש הבטה, ויש הסתכלות ויש התבוננות. אם ראיה מסמנת את הגילוי , הבטה את המשך הראיה ("ראה ה" והביטה"), ההסתכלות את פרטי המראה ("הסתכל בשלושה דברים"), הרי התבוננות מסמנת את הבנת המחזה.
בלי התבוננות יש ולא יכירו בתמורה שחלה, לא יעריכו נכונה את השערים הפתוחים , לא יעריכו נכונה את האפשרויות שנפתחו להתיישבות להפרחת השממה ממזרח למערב מצפון ולים. לא יעריכו נכונה כי יש לנו יד נוקמת כי יש לנו זרוע המוכנה לקצץ יד מעוול כי הן הדברים נראים כ"כ פשוטים.
מיהו החכם אשר ישמור אלה אשר ישמור בזכרון את המצב לפני המדינה מיהו שיזכור את ענות החלושה אשר תקפה אותנו למראה גיא ההריגה בית הקברות הגדול שהפכה בשבילנו אירופה אשר רוותה דם קדושינו.
ואם לא זוכרים ואם לא מעריכים כי אז רואים רק את הבעיות והקשיים. אם לא מעריכים ולא מגדירים נכונה גם אם יודעים ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" הרי ללא תבונה רואים את הגאולים אבל לא רואים את היותם "גאולי ה"" שלולי ה" שהיה לנו בקום עלינו אדם, כי יסור יסרנו ולמוות לא נתננו.
במזמור הזה שתי צורות של הודאה יש ונאמר "ממצוקותיהם יצילם", ויש ונאמר "ממצוקותיהם יושיעם". האופן הראשון מדבר על הצלה ממצב המצוקה אבל אין כאן חזרה למצב הקודם לפני המצוקה. הצורה השניה מדברת על ישועה-לא רק שפסקה הצרה אלא שנענו בפקודת ישועה.
אכן הדבר תלוי בנוסח הפניה יש צעקה ויש זעקה. צעקה אינה כוללת פניה למישהו, זוהי צעקה שנובעת מתוך כאב. הכואב צועק, הוא אינו משווע למישהו , הוא אינו פונה למישהו. לא כן הזעקה – זועק האדם למישהו שיכול לעזור , מקווה למישהו שיעזור.
יודעים אנו כי עוד אין זאת הגאולה השלימה, ועל כן יום זה צריך שיהיה בו עם ההודיה על שעבר גם זעקה להבא. מתוך התבוננות מתוך הבנה מתוך ידיעה שאכן מדובר כאן על גאולי ה" , לראות גם הסיבה שעדיין עומד מאחורי כתלינו משגיח ומציץ.
כי אכן "קול דודי דופק פתחי לי ..שראשי נמלא טל" – ט"ל שנים. בכניסה לשנת הבינה להתבונן ט"ל שנים ועדיין אנו מוקפים אויבים בנפש. שמתוך חולשה עצמית הנובעת מהסתמכות על כח הזרוע נוטים להתקפלות , כאותו פחמי שעומד ורואה את הגמלים הטעונים פשתן ותוהה לאן יכנס כל הפשתן הזה? ולא חל ולא מרגיש כי ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך והכל הופך לערימת עפר. (תנחומא וישב, א ).
המתבונן על העבר יביט ברוח איתנה על העתיד , מי שמביט ונשען על כוח זרועו , רואה כי הנה המון גויים הומים וגועשים . אך מי שיודע כי גאולי ה" אנחנו הוא גם לא נרתע מפני העתיד. נפתח הלב אשר הוא תמיד ער , גם אם אני ישנה, נפתח לדופק פתחו לי פתח כחודו של מחט, נבטח ונפחד.
* מאמר דברים שאמר הרב ליום העצמאות תשמ"ז , מתוך הספר זה היום עשה ה".
