האדם מוצא משמעות
[הרהורים בעקבות חג הסוכות ]
ר" מרדכי קטן
התורה פותחת ב"בראשית". שואלים הפרשנים: בראשית של מה? הרי "בראשית" היא מילת סמיכות? התרגום הירושלמי מתרגם: "בראשית – בחוכמא". בחכמה ברא אלוקים. זו הפתיחה של התורה, ופה טמון שורשה.
התורה אומרת לאדם: "הדרישה שאתה חש בפנימיותך לחיי משמעות, ערכים וחופש, איננה חזיון שווא. אתה חפץ במשמעות – כי באמת ישנה משמעות. אתה מאמין בערכים – כי אכן יש למציאות ערך, ואין המשמעות והערכיות שבך אלא נטף מהמשמעות והערכיות של הכל".
השמים והארץ עם כל ההרמוניה הנפלאה שבהם, ההסטוריה האנושית על כל סיבוכיה, חיי הלאומים וחיי כל יחיד ויחיד – כל אלה אינם תופעה סתמית, שנוצרה על ידי זריקה שרירותית של קוביה; אלא ישנה "ראשית", שהיא חכמה פנימית, החורזת את הכל, ונותנת לכל ערך ותוכן.
( מתוך "מכתבים לאח", מכתב ה" )
למצות הסוכה ישנו ייחוד, שלא קיים (כמעט) בשום מצווה אחרת. בדרך-כלל המצווה היא מעשה מסוים, שבעשייתו מקיימים את ציווי התורה. מיוחדת היא מצות הסוכה, שהיא יוצרת תחום, שבו בכל פעולה של האדם, בכל מעשה שלו, ואפילו בעצם השהות שלו – הוא מקיים מצוה.
הייחוד הזה יוצר תחושה מיוחדת במינה. לכל מעשה, לכל רגע בסוכה – יש טעם מיוחד, טעם של משהו בעל ערך, בעל משמעות. במוצאי סוכות ישנה תחושה של הפסד – מעכשיו אכילה היא "סתם אכילה", שיחה היא "סתם שיחה", שהות סתם היא פשוט בזבוז זמן.
אך באמת, הלא מצות סוכה לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. הסוכה היא "צילא דמהימנותא" – צל השכינה. מתוך חג הסוכות, שחותם את מועדי-ראש-השנה, אנו יוצאים לשנה החדשה כשאנו חוסים ב"צילא דמהימנותא", המעניקה לכל מעשינו ולכל חיינו ערך, תוכן ומשמעות (כמבואר בציטוט שהובא למעלה).
לימדנו הגר"א, שבעניין זה דומה מצות סוכה למצות ישוב ארץ ישראל – כשם שלתוך הסוכה נכנס האדם כולו, "עם המגפיים", כך גם מצות ישוב הארץ היא מצוה שלתוכה נכנס כל האדם, בכל גופו ובכל הווייתו.
והרי ארץ ישראל היא מקום החיים הטבעי של עם ישראל, של הכלל כולו ושל כל יחיד ויחיד; ושם, "בארצות החיים", יש לכל מעשה ערך, לכל רגע של חיים יש משמעות, וכל הזמן טועמים את הטעם המיוחד, הטעם של "חיים שיש בהם". ואף זאת הוסיף הגר"א: כשם שבמצות סוכה יש דין של "תעשה – ולא מן העשוי", כך גם במצות ארץ ישראל – אין לחכות שתתיישב הארץ מעצמה, אלא לפעול ולעשות למען ישוב ארץ ישראל.
