ישמע אל ויענם – איתמר הרשקו
"ויאמר לה מלאך ה" הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה" אל ענייך… כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי ראי על כן קרא לבאר באר לחי ראי ותלד הגר לאברם בן ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל ואברם בן שמנים ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם".
(בראשית ט"ז י"א י"ג – ט"ז)
מפסוקים אלו המתארים את לידת ישמעאל ניתן ללמוד על ענינו, ובמיוחד, אל מול יצחק.
א. הדמיון בין ישמעאל ליצחק
במדרש נאמר, שישמעאל ויצחק רבו ביניהם על ענין הירושה, כשכל אחד טוען אני בנו בכורו של אבא מאמי, ואהוב אני לו. כן מצינו שבנסיון העקידה נאמר לאברהם "קח נא את בנך", ושאל "אם לבן הערלה או לבן המילה". נאמר לו "את יחידך", ואמר "שניהם יחידים לאימם". ונאמר לו שוב "אשר אהבת", וענה שלשניהם אוהב. עד שנאמר לו "את יצחק" (פדר"א פל"א). וצריך להבין מה ניסה אברהם לטעון, ומה נענה לו.
כמו כן מצינו בפרקי דר"א פל"ב "ששה נקראו שמותם עד שלא נולדו ישמעאל (הפס" הובא לעיל), והשני יצחק, שנא" "וקראת את שמו יצחק וגו"". ונשאל שם אח"כ "למה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד הקב"ה לשמע בקול נאקת ישראל ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנא" "ישמע אל ויענם"" (תהילים נ"ה כ"). משמע שקריאת שמו איננה על עצמו אלא על אדם אחר (ישמע – אחרים, ולא שישמע אותו).
ולגבי הט"ו דברים שיעשו בני ישמעאל בארץ בסוף הגלות (פרק ל"), מדוע ישמעאל ולא אדום יעשה זאת (ובעיקר בנושא בעלות הארץ).
וכן מה שכתוב בזהר לפרשת וארא (ל"ב ע"א): ביקש שרו של ישמעאל שליטה בארץ עקב עשיית הישמעאלים ברית מילה, וניתנה לו הארץ לאלף שלש מאות שנה. מדוע ניתנה לו רק לזמן זה אם טענתו נכונה, או אם אינה נכונה למה ניתנה לו בכלל.
ועל כל אלה, מה שכתוב במדרש פרדר"א על הפס" "אחר הדברים האלה": "אלו דברים שהיו מריבים יצחק וישמעאל, ואמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך שאני נימולתי בן י"ג שנה ולא מחיתי, ואתה בן שמונה ימים נימולת. ענה לו יצחק אילו ביקש ממני ה" הייתי מקריב כל אברי, ואילו אתה הקרבת רק אבר אחד. מיד אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם" (ניסיון העקידה). וצריך להבין וכי צריך להוכיח את מסירות נפשו של יצחק ע"מ לענות לישמעאל על טענותיו (שלכאורה צודקות). וכמו כן, מדוע צריך מתוך ריב עם ישמעאל להגיע לעקדה ולא נאמר זאת לאברהם לפני כן. ושם אף נאמר לפני כן ""ויצא ישמעאל מן המדבר לראות את אברהם אביו". אחר שגורש ע"י שרה למדבר" (פדר"א). מדוע גורש ישמעאל אחר שציחק עם יצחק ולא לפני כן. ומדוע אברהם הצטער על כך. עד שנאמר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א י"ב) – "שגדולה מאברהם בנביאות" (רש"י שם). וזה היכן מצינו (שודאי נרמז ע"כ בתורה לפני כן).
ב. מתוך ישמעאל מתברר יצחק
ישמעאל בא לברר ליצחק מיהו ומה תפקידו. במיוחד אל מול יצחק עצמו (=מהותו). וע"כ ישמעאל מופיע עצמו במעשיו כיצחק, ועקב כך גורם ליצחק לגלות בתוך עצמו את כוחותיו ותפקידו. לכן תמיד אנו מוצאים, שמעשים של יצחק נעשים אחר שישמעאל עושה מעשה, כנזכר בעקידה.
ואמנם כן צריך להיות. שתמיד מעשי ישמעאל קודמים למעשי יצחק (הלידה, הברית). ע"י שישמעאל עושה מעשי יצחק, כשיצחק בא לעשות אותם מעשים – לכאורה, בדיוק כמו שישמעאל עושה – הם נעשים ביתר שלמות.
ג. העקידה באה עקב טענות ישמעאל
כשישמעאל טוען על ענין הברית כנגד יצחק, מיד אחר תשובת יצחק לישמעאל, נאמר לאברהם שיעקוד את יצחק, ולא לפני כן. אף שלפי שני המדרשים האחרים (המובאים ברש"י וברשב"ם עה"ת) בסיבת העקידה ("שמכל הסעודה של גמילת יצחק לא הועלה אף דורון לה", ועל כריתת ברית עם אבימלך"), ניתן היה לנסות את אברהם קודם, לכאורה. ורק כשישמעאל טען כנגד יצחק, נאמר לאברהם, שאמנם נכון שלא ניתן אף דורון לה", ויותר מזה, נכרתה ברית עם אבימלך על ענין הארץ. מי שמסוגל לברר זאת, שאמנם כן ניתן דורון, וע"כ שהארץ שייכת בעצם לעמ"י, והברית עם אבימלך אינה של ממש, זהו יצחק. ודווקא עקב טענת ישמעאל – כאילו הוא נושא הברית האמיתי, שהקריב אבר למען ה" – וממילא לו הירושה והזכות על הארץ. ויצחק אמנם ידע כי לו הארץ. ובהתמודדו אל מול טענות, לכאורה צודקות כעין אלו, עוקד עצמו ומקריב כל אבריו לה". ומגלה שבעצם הוא בעל הברית האמיתי, והוא יורש הארץ מאברהם.
וממילא מצינו שמשמיעת הקב"ה את ויכוח ישמעאל ויצחק, ענהו הקב"ה ליצחק בכך שניתן לו ניסיון העקידה, בו התברר מיהו יצחק האמיתי, מול עושה מעשה יצחק.
ד. שמיעת ישמעאל
כאשר נתבונן בטענות ישמעאל, נמצא שלכאורה ישנו בסיס לטענותיו, בעיקר בגלל דמיונו החיצוני ליצחק. כאשר כבר מלקיחת האם, נראה שישנו דמיון ביניהם. כשאברהם לוקח את הגר לו לאישה, מצינו שלא ילדה (אף שנתעברה) עד אשר מבשרה מלאך על שהיא הנה "הרה וילדת בן". וענין קריאת השם, "וקראת את שמו ישמעאל", שבא על עסקי שמיעה.
כאן נראה להוסיף ולבאר, מה שמצינו שכל אימת שהתורה מפגישה אותנו עם ישמעאל, מוזכר שם ענין השמיעה. בלקיחת הגר נאמר "וישמע אברם לקול שרי", ואח"כ "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה" אל עניך". אצל גמילת יצחק נאמר "כל השומע יצחק לי" שאמרה שרה. ומיד באותה פרשה נאמר "ותרא שרה את בן הגר… מצחק". בענין גירוש ישמעאל "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע". ובסוף הפרשה "וישמע ה" את קול הנער… כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם". וכידוע במדרש (שמו"ר פר" ג") "שעתידין בניו להמית בניך בצמא ואת משקה לו, אמר הקב"ה באשר הוא שם, כעת הוא צדיק". ובבשורת הקב"ה על לידת יצחק אמר אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך". ותשובת ה" – "ולישמעאל שמעתיך".
שכן כשמו כן הוא, ישמע אל. וע"י אותן שמיעות, שנשמעות כל אימת שישמעאל מופיע, מתברר ענינו של יצחק. אף שעתיד להרשיע, סוף כל סוף בפעולתו כעת הוא בעצם גורם לבירור ענינו של יצחק. ידע יצחק ע"פ מעשי ישמעאל, שמעשיו הם הנכונים והאמיתיים אל מול שיקרו של ישמעאל (שהרי בסוף המיתם בצמא).
ה. יצחק וישמעאל בייחוסם לאברהם
משום כך מצינו אצל יצחק אותם ענינים. שרה מתבשרת על לידת יצחק ע"י המלאכים. ונאמר (לאברהם) שיקרא את שמו יצחק על ענין הצחוק שצחק, עוד בטרם נולד. ואמנם בהבדל קטן: אצל הגר מצינו שנאמר לה "הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל", ואצל שרה נאמר לאברהם "אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" – אצל יצחק מודגש ענין היחס לאברהם. הבן יוולד לו, מה שלא נאמר אצל ישמעאל. וכן התוספת "את" שביצחק – שכידוע "את" בא לרבות – ואכן זה בא לרבות את המשך הפסוק "לזרעו אחריו", ששם יצחק יקרא על תולדותיו, שיהיו כמוהו. משא"כ אצל ישמעאל ששמו נקרא רק עליו, שאף שהוא נפטר בשיבה טובה ("ויגוע" – "אין גויעה אלא בצדיקים" (כ"ה י"ז ברש"י)), מתוך תשובה, עדיין בניו המיתונו בצמא, וכן הרשיעו לעשות למולנו.
בענין הלידה ג"כ מצינו שוני. אצל ישמעאל נאמר "ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל", ואצל יצחק נאמר "ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק". ענין היחס לאברהם אצל יצחק מופיע הרבה יותר (ג" פעמים בפסוק – בנו, הנולד לו, וילדה לו), לעומת אף ייחוס אצל ישמעאל לבד מאשר "בנו". באה התורה להשמיענו, שיצחק לבד, שהוא בנו של אברהם ("שנינו בנים לאבינו", וכנ"ל), הוא גם נולד לאברהם – מצד ייחוסו לאברהם – וגם ע"י שרה נולד לאברהם – מצד ייחוסו לשרה (אשר ילדה לאברהם). הוא ההמשך של אברהם, ולכן "כי ביצחק יקרא לך זרע", ולא בישמעאל שאין הוא נחשב כזרעו, ואפ"ה עדיין נשאר בנו. לכן נאמר לאברהם "לישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו". וכן "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא". ואמנם "ואת בריתי אקים את יצחק, וביצחק יקרא לך זרע" (פסוקים סמוכים לפסוקים דלעיל).
דהנה, ישנו הבדל בין זרעו לבנו. בן, משמע תולדה שיצאה מאב (כבינה – להבין דבר מתוך דבר). ואף שיש לה יחס לאב, אין זה כי אם יחס נפעל מצד האב, שהבינה יצאה ממנו. ואמנם זרעו מלשון זרע, מראה על שייכות גדולה ועקרונית יותר, מצד פעולת האב בהוצאת התולדה. שבהזרעה, מתכוון האב להוציא התולדה (כזריעת הזרע באדמה). ולכן "ביצחק יקרא לך זרע", שהוא עיקר יחוסו של אברהם, וכוונת השלמתו את העולם ותיקונו.
הגם שישמעאל תולדה של אברהם, ולכן מבורך ע"י ה", אין זה אלא רק מצד כוונת אברהם, שגם ישמעאל ישתתף בבירור ובתיקון יצחק. ולכן דווקא בגירוש ישמעאל נאמר לאברהם "כי זרעך הוא", כנגד כוונתו בתפקיד ישמעאל.
ו. גירוש ישמעאל – זמן הבירור
ענין גירוש ישמעאל בעת זו ע"י שרה, היווה נקודת בירור מוחלטת. ישמעאל מצחק (=עושה מעשה יצחק), ואז מתברר שאין הוא יצחק. ע"כ אין עוד צורך בו וצריך לגרשו. דווקא שרה דורשת זאת, ולא אברהם, שאף מנסה למנוע את גירושו. שמצינו את ענין הצחוק המסתובב סביב יצחק, בבשורה על לידתו ובלידתו. בבשורה נאמר "ויפול אברהם על פניו ויצחק", ובפס" שאח"ז "ויאמר אברהם אל האלוקים לו ישמעאל יחיה לפניך". וכאשר שרה מתבשרת על לידת יצחק – "ושרה שמעת פתח האוהל והוא אחריו… ותצחק שרה בקרבה לאמר". ובפסוקים שאח"ז "למה זה צחקה לאמר… ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת". ואילו בלידתו מצינו שרק שרה צחקה – "ותאמר שרה צחק עשה לי אלוקים כל השמע יצחק לי". ובפס" שאח"ז "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק ותאמר לאברהם גרש את בן האמה הזאת כי לא ירש עם בני עם יצחק. ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירא בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע". וידועים דברי רש"י: "בני ואפי" לא יצחק, יצחק ואפי" לא בני, כ"ש שבני יצחק". וצריך להבין מדוע אברהם "מגן" על ישמעאל. שכן גם כאשר נתבשר על לידת יצחק, אמר להקב"ה "לו ישמעאל יחיה לפניך".
ז. תפקיד ישמעאל – לברר את יצחק
לישמעאל יש תפקיד אל מול יצחק (הנראה מתוך הפסוקים), לגרום ליצחק שידע ויראה מיהו יצחק. דהיינו, ישמעאל משמש כמראה ליצחק, שבה יצחק מתבונן ורואה את עצמו, וע"פ זה פועל. ואמנם השתקפות המראה (דהיינו ישמעאל), הינה בעצם הפכו הגמור (כשמסתכלים במראה, ימין זה שמאל ושמאל זה ימין). ולכן כל אימת שמופיע יצחק, ישמעאל נמצא שם קודם.
אברהם ביודעו זאת, כאשר נתבשר ביצחק, רצה לברר מה יהא עם ישמעאל, האם אין לו תפקיד עוד. וע"כ ענהו ה" "ולישמעאל שמעתיך וגו"". היינו, אותה שמיעה שהוזכרה לעיל – "ישמע אל ויענם". אותן פניות של אברהם לגבי מעמד ישמעאל, גורמות לבירור ענינו של יצחק ביתר עֹז. שדווקא בהעמדה של יצחק מול המראה – ישמעאל, נוצר יצחק אמיתי יותר.
ח. ברכת יצחק באה מבקשת אברהם על ישמעאל
מתוך כך בא הקב"ה לברך את יצחק, באמרו "אבל שרה אשתך ילדת לך בן וגו"". ואומר שם רש"י "כאבל אשמים אנחנו ואבל בן אין לה" (אצל השונמית, כשגחזי אומר לאלישע שאין לה בן). דהיינו, שה" ענהו, שמתוך שביקש על ישמעאל שיחיה, נסתבב שהמיתו בניו בצמא. וכן הט"ו דברים שעתידין לעשות בארץ באחרית הימים (פדר"א שם). וכמו כן אמרו האחים, לאחר שנסתבב שנאשמו בריגול, "אבל אשמים אנחנו". שכידוע, מתוך המכירה של יוסף נסתבבה הגלות והירידה לכור ההיתוך במצרים ("שהיה ראוי יעקב לירד בשלשלאות, ונסתבב שנמכר יוסף וירד בכבוד" – רש"י). וכמו כן כאן, נסתבב כל ענין ישמעאל, שמענה אותנו הן בצמא והן בארץ באחרית הימים. וכל כך למה, "מפני שבן אין לה" (מלכים ב" ד" י"ד). היינו, מכך שלא נולד עדיין יצחק. רצה אברהם, שישמעאל יעזור ליצחק בבירור, ונסתבב כל ענינם. אך לו יצחק כבר נולד, לא היה מבקש על ישמעאל.
ט. שרה היא המבררת ענין ישמעאל
שרה בראותה את ישמעאל מצחק – וכמובא במדרש פדר"א (פ"ל) "פעם אחת ראה את יצחק יושב לבדו ירה עליו חץ להרגו", וברש"י "לשון ע"ז, ש"ד וג"ע, ומתשובת שרה כי לא יירש, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על ענין הירושה, ואמר אני הבכור ונוטל פי שניים. ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כד"א (משלי כ"ו י"ט) כמתלהלה היורה זיקים ואמר הלא משחק אני" – מבינה שהגיעה שעת הבירור, מיהו יצחק האמיתי ותפקידו. לכן מיד כשיצחק ראה מיהו ה"יצחק" של ישמעאל, ידע מיהו ה"יצחק" שלו. ישמעאל בצחוקו המקולקל, הוכיח ליצחק כי הוא לא יצחק האמיתי ממשיך אברהם. ישמעאל גילה בו (ביצחק) את ג" המידות שבהן נמדד בן אברהם – "ביישן, רחמן וגומל חסדים". בעשותו מעשה שפיכות דמים, זהו הפך הרחמים, שכן הרחמים מתנגדים לש"ד. וכנגד מה שעבד ע"ז, גילה לו הביישנות "שבושת פנים לג"ע, שלא במהרה הוא חוטא" (אבות ה" כ"), ובמפרשים שם "שמתבייש מלהמרות פי ה"". ובודאי מה שיותר מורה ע"כ, זהו עכו"ם, שמתבייש מלחשוב אפילו בעכו"ם. וכנגד מה שגילה עריות, גילה לו מידת החסד, שידוע מה שאמרו רז"ל "מאי חסד הוא (באיסור אח ואחות (ויקרא כ" י"ז)), משום ד"עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט ג") שהותרה אחות קין לקין, וזה עשה כן, אף שנאסר אח"כ". וכאמרם, "אם ברור לך הדבר כאחותך שאסורה לך, אומרהו, ואם לאו, שתוק" (שבת קמ"ה ע"ב). שזהו בירור החסד האמיתי, בו אח ואחות ("שהינו קשר בל ינתק ולא תלוי בקורבת נישואין" – הגרי"ם חרל"פ בשיחה לפרשת לך לך), אסורים. וכל קלקול בדבר, נוגד החסד האמיתי השלם.
י. מהות ישמעאל – הפך יצחק
כשישמעאל אומר, "הלא משחק אני" (אני הוא ישחק – יצחק), אזי נראה לכל שהוא אינו יצחק. ובבירור אותם ג" יסודות האומה אין לו עוד תפקיד אל מול יצחק. וזהו ריבם, על ענין הארץ, כדברי רש"י. לרמוז שדווקא במאבק על הארץ, מתגלים כל אותם הבדלים שלא כל כך ניתן היה להבחין בהם קודם. שאין עם בלי ארץ, והמקום המיוחד לגילוי הופעת ישראל, הינו ארץ ישראל. והארץ הזו שייכת דווקא לבן אברהם – יצחק, בתור המשכו של אברהם.
בירורם זה, הינו בשדה. כידוע, זהו יצחק "שקראו להר הבית שדה" (פסחים פ"ח ע"א). ועל ענין זה יצחק, בכל גילוייו והופעותיו ומקום גילוייו אלו, רבו. כולל עד הר הבית.
י"א. מעשיו באחרית הימים
זה מה שיעשו באחרית הימים בארץ, בטוענם שלהם הארץ. ולכן, "ימדדוה בחבלים, יפנו הדרכים, יבנו הערים הנשמות וכו", וכן יגדרו פרצות חומות בית המקדש ויבנו בנין בהיכל" (פדר"א שם). דווקא מתוך מידת יצחק, בטוענם כי ע"פ דין מגיע להם זה, וכדמופיע בזהר הנזכר לעיל. שהם הינם בעלי ברית. ובזכות הברית נתנה הארץ לאברהם ויצחק. וגם להם מגיע, שכן הם נימולים.
ואף שניתנה להם זכות בארץ התחתונה, בעליונה לא ניתנה להם (זוהר שם). שכן הם רק מקיזים דם, ולא כורתים ברית (קבלת מצוות).
י"ב. מידת ישמעאל – חיצים
ועשה זאת בירי חצים, כמידתו שהוא רובה קשת. "שנולד בקשת ונתרבה בקשת" (פדר"א). להבדיל מעשיו, שהוא "על חרבו יחיה", ישמעאל משתמש בקשת. ישנו הבדל בין מכת חרב לזריקת חצים. זו נעשית פנים אל פנים בדווקא, והמכה היא עד לכלה. משא"כ חץ הנורה ממסתרים, ואינו מתכוון להרוג בדווקא, נועד יותר להזיק ולהציק. לכן עשיו ביקש "לעקור את הכל", באמרו "יקרבו ימי אבל אבי" – "שיהרוג ישמעאל ליעקב. והוא, כגואל הדם יהרוג לישמעאל, וישאר אך הוא לבדו" (רש"י בראשית כ"ז מ"א), מדתו בחרב. ישמעאל, שמבקש חלק עם יצחק בתור יצחק האמיתי, בכור אברהם (כידוע שבקוראן נכתב "כי בישמעאל יקרא לך זרע"), אין לו ענין בהריגת יצחק בדווקא. לכן אמר "משחק אני". שיותר רוצה לירות בו מאשר להרגו. והיינו, לעזור לו לברר את תפקידו האמיתי (של יצחק).
י"ג. צחוק שרה ותשובתה
שרה, ולא אברהם, גילתה זאת ליצחק בדורשה לגרש את ישמעאל. שמצינו כשאברהם נתבשר בלידת יצחק, צחק, וכן שרה צחקה. בתרגום אצל אברהם תרגם "וחדי", ואצל שרה "וחיכת". שאמנם ע"כ באה טרוניה, מאת הקב"ה על שרה. ואילו בלידה מצינו, שרק שרה צחקה, באמרה "צחק עשה לי אלוקים כל השמע יצחק לי". ושם לא מצינו טרוניה כלפיה. אדרבה, שם נאמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", "שגדולה ממך בנביאות". מה השוני בין שני הצחוקים. אלא ששרה, להבדיל מאברהם, היתה בדרגה של בעלת תשובה בדבר, לעומת אברהם שהיה צדיק גמור. שרה צחקה צחוק שאינו ראוי בתחילה. שהרי הקב"ה שאל "למה זה צחקה שרה". צחוק זה הגיע אחר שנאמר "ושרה שמעת פתח האוהל", ואח"כ "ותצחק שרה". דהיינו שצחוקה היה צחוק שאינו יצחק לחלוטין. כישמעאל להבדיל, הצוחק צחוק שאינו כיצחק. והיינו "שמעת", טרם הצחוק. אבל אח"כ צחקה צחוק כפי מידת יצחק, כשהבינה ששמיעתה לא היתה מספקת לצחוקה. אך כעת אמרה "צחק עשה לי אלוקים כל השמע יצחק לי". שכן צחקה על שניתן לה יצחק ע"י אלוקים (=מידת הדין). ובאמרה "כל השמע", כיוונה לישמעאל. ששרה הבינה מ"כשלונה" הקודם, שבהופעת יצחק מופיע גם הפכו, ישמעאל. ממילא אמרה כעת שנולד יצחק "כל השמע" – ישמעאל "יצחק לי" – בצחוקו, יברר ליצחק את מידתו ע"י גירושו – בידי שרה. לכן מופיע מיד אח"כ שראתה שרה "את בן האמה… מצחק… ותאמר גרש וגו"", שהבינה בקלקול ישמעאל.
ואמנם, גדולים בעלי תשובה שבמקום שהם עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. ואברהם לא ראה זאת כך. ולכן רעה בעיניו לגרש אותו – "על אודות בנו". "על שיצא לתרבות רעה, א"נ כפשוטו על בנו". שקיווה, שיברר ליצחק תפקידו בלא יציאה לתרבות רעה. ואף כי יצא לכך הצטער על שנתגלה כאן רק כבנו, ולא כזרעו. ולכן הסכים כעת לגרשו.
וכמו שלפני כן, כשאמר "לו ישמעאל יחיה לפניך" נאמר לו "לישמעאל שמעתיך" שיהיה לגוי גדול, כנגד זה נאמר לו גם כעת – "וגם את בן האמה וגו" כי זרעך הוא" – כנגד מה שנתכוונת בו, אף שהוא רק בנך. לכן שרה גדולה בזה מאברהם בנביאות.
יצחק, שראה את אביו ואימו שצחקו, לא ידע מיהו ה"יצחק" האמיתי, עד אשר שרה צחקה שוב, וישמעאל שצחק ג"כ. הוברר לו, ע"י תשובת אימו, וכמו שכתוב ברש"י – "שע"י תשובתה אתה למד על מה היו מריבים", שלא זהו צחוקו, כי אם כצחוק שרה.
י"ד. העקידה כתכלית וסוף הבירור
אך אין זה סוף הבירור. נזקק יצחק לבירור נוסף, טרם המשיכו את עמ"י, וזה המסירות נפש. שאמנם גילה את אותם יסודות של האומה הישראלית, כביישנים רחמנים וגומלי חסדים, אך נצטרך הוא ליצוק להם תוכן המסירות נפש, לא רק זו הבאה כנטילת נפש, באי עבירה על מידות אלו (ע"ז, ג"ע ושפ"ד), אלא אף מס"נ לחיים. וכלשון הרב חרל"פ "לגלות ענין תחיית המתים". כזו, שמעלה את החיים דרגה נוספת, ואינה באה רק בצורת מיתה של הגוף.
דבר זה נתגלה בעקידה, בה מסר יצחק נפשו לה" אך לא בצורה של הרג, כי אם בהתעלות הנפש. אברהם לא שחט את יצחק. אף שבמדרש נאמר "שפרחה נשמתו של יצחק". שרה בשמעה זאת, פרחה נשמתה. כלשון המדרש (המובא ברש"י) "ששמעה שכמעט שלא נשחט בנה". ודברי הגרי"מ חרל"פ "שעצם זה שלא נשחט שמעה שרה, וממילא לא יתגלה ענין המסירות נפש ותחיית המתים ע"י יצחק, ופרחה נשמתה" ע"כ. שהייתה מתגלה מידת המס"נ בצורת הרג, ומכך התיקון השלם. אך מכיוון שלא כך היה, הגילוי היה עליון יותר. מסירות נפש כפשוטו, בלא שום "מתווך". האדם עצמו מעלה נפשו, כיצחק בעקידה. אכן זה נעשה, בלא עזרת ישמעאל, או אפי" אברהם. יצחק עצמו הגיע לכך. וכלשון רש"י – "יחדיו, יצחק להישחט שלא היה מרגיש בדבר". לזה התכוון הקב"ה, באמרו "העלהו, ולא שחטהו". כוונת הקב"ה הייתה, שיתגלה ענין מסירות הנפש כך, ולא בצורה של שחיטה.
ט"ו. בשורת הזיווג – לאחר ההשתלמות
על כן רק אז, נתבשר על זיווגו – רבקה. נצרך היה להתגלות יצחק, שטעם טעם תחיית המתים, ע"מ שימשיך בניין עמ"י. לכן גם נתעכבה רבקה, אפי" מלהיוולד, שיצחק טרם הגיע לרום מעלתו. אמנם לכשהגיע לכך הוכשר כבר להמשיך את עמ"י, ונשא את רבקה. שניתן היה לשאול מדוע עד גיל ארבעים חיכה, ולא חיפש כבר קודם בבית בתואל. וכן אצל יעקב מדוע רק בגיל ס"ג נאמר לו ללכת ללבן. אלא לאחר שביררו ענינם ומהותם, הוכשרו להמשך דרכם (יעקב נטל הברכות מעשו, יצחק גילה המסירות נפש). וכן אברהם, הוליד את יצחק רק לאחר שנימול ונקרא שמו אברהם ושם אשתו שרה. כפירוש הרמב"ן (י"ז ד" עה"פ "הנה בריתי אתך") – "שרצה הקב"ה שיוולד יצחק, כשאברהם נקרא כך, והינו מהול".
ט"ז. מסירות נפש – העלאת הנפש
חיים אלו היה אמור לחיות אדה"ר, שמיתתו תהא התעלות הנשמה והמשך עבודתו בצורה אחרת (הרב חרל"פ). ושרה, גם היא פעלה בתיקון, להשלים את חוה. בשתיהן נאמר "הרבה ארבה עצבונך והריונך – הרבה ארבה את זרעך" (שנאמר לאברהם על יצחק). לא כחוה שהכשילה לאדה"ר. שרה עזרה לאברהם כמו שנאמר בפדר"א שכאשר דרשה לגרש את ישמעאל נאמר לו ע"י הקב"ה "שמע בקלה – והיא חברתך ואשת נעוריך". ולכן מה שנאמר באברהם בא בזכות שרה.
