הקדמה: ארץ ישראל היא המקום שאליו עם ישראל לכל דורותיו שאף להגיע, מאברהם אבינו שנצטווה על ידי הקב"ה ללכת אל הארץ אשר אראך, עם ישראל היוצא ממצרים, ימי שיבת ציון בתחילת ימי בית שני, עד ימינו אנו, תמיד המילים "ותחזינה עינינו בשובך לציון" הרטיטו את הלב
של כל יהודי ויהודי, השאלה שאנו נדון בה היא, האם גם כיום ישנה מצווה לעלות לארץ.
דעת רבינו חיים כהן מופיע בתוספות בכתובות דף ק"י עמוד ב', ד"ה הוא אומר: "והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אין מצוה לדור בארץ ישראל"…
אומר הרמב"ן במצוות עשה ששכח הרמב"ם, מצוה ד': "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם, יצחק ויעקב, ולא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והם אמרו להם הורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ… אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחד ממנו אפילו בזמן גלות"…
שאלה: הרמב"ן מזכיר שני חלקים למצוה זו, מהם?
דגש שנזכור להמשך הוא, שלדעת הרמב"ן המצוה הזו נוהגת בכל דור ודור גם בזמן הגלות.
בשאלה הזו מדוע לא מנה הרמב"ם את המצוה הזו נחלקו פרשנים רבים:
אומר המגילת אסתר, (חיבר הרב יצחק די ליאון, מטרת הספר היא לענות לשאלות הרמב"ן, מדוע הרמב"ם לא מנה את המצוות האלו), "ונראה לי כי מה שלא מנאה הרב, הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח כי אדרבה נצטוינו שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה… לכך נאמר שבודאי מצוה זו אינה נוהגת אחר חורבן הבית".
שאלה: המגילת אסתר סובר בדעת הרמב"ם שכיום אין מצוה מיוחדת לישב את הארץ, כיצד לדעתך, ניתן לענות על כך?
פאת השולחן, (חיבר רבי ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א, עלה לארץ בשנת תקס"ט יחד עם קבוצה גדולה של תלמידי הגר"א, בהקדמה לספרו מתאר את הקשיים הרבים שעמדו בפניהם בארץ, בספר עצמו דן רבות בהלכות ארץ ישראל). פרק א' הלכה ג', ס"ק י"ג: ואשר השיב בעל מגילת אסתר על דבריו לא מכרעא כלל… דהא הוא בא לתרץ דברי הרמב"ם, והרמב"ם פסק גם בזמן הזה כל דיני מתניתין וגמרא בכופין לעלות לארץ ישראל ולירושלים, והיא אומרת לעלות, ומביא הפלגת רבותינו זיכרונם לברכה לארץ ישראל גם בזמן הזה, אלא דרבינו (הרמב"ם) סבירא ליה שהיא מצווה דרבנן… ומה שכתב מתוספות דכתובות (בשם רבינו חיים כהן)… השל"ה דחהו דיחידאה הוא ולא מסתבר טעמיה"…
שאלה: עיין ברמב"ם הלכות אישות פרק י"ג הלכה כ', "אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה. אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה, והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם, והכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם". כיצד מוכיח פאת השולחן, מתוך הלכה זו, שהרמב"ם כן סובר שיש מצווה בזמן הזה לישב את הארץ ?
שאלה: כיצד דוחה פאת השולחן את דברי רבינו חיים כהן המובאים בתוספות בכתובות?
עיין בדברי הגר"ש ישראלי (רבה של כפר הרא"ה, ראש ישיבת מרכז הרב, חבר בית הדין הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית) בספרו ארץ חמדה: " והנה על פי זה יוצא לנו בדעת הרמב"ם שסובר להלכה שמצות ישיבת ארץ ישראל היא דין התורה, וזו קיימת גם בזמן הגלות. ונוטל עלינו לברר מהו המקור לזה בתורה… והנראה בזה כי מוצאים אנו בתורה חיוב הודאה על הארץ בברכת המזון, וברכה זו ודאי שאינה קשורה עם המזון שאכלו, שהרי גם כשאוכלים המזון מחוץ לארץ חייבים לברך. אלא שהיא ברכה על שהנחילנו את הארץ… נמצא שנתחייבנו בתור מצווה מן התורה להכיר טובה להשי"ת על הנחלת הארץ, ומכלל הן אתה שומע לאו, שאסור להיות כפוי טובה ולזלזל במתנת ה'".
שאלה: מהי הוכחתו של הרב ישראלי?
סיכום: לפי מה שראינו כעת נראה, שלמעשה גם הרמב"ם יודה לרמב"ן שכיום ישנה מצווה לשבת בארץ ומצוה זו מחייבת כל אחד ואחד מישראל.
