"קיימו וקבלו היהודים"אמונה, תפילה ותורה

דברי חיזוק לתענית אסתר ולחג הפורים- נאמרו בהיכל הישיבה באזכרה למו"ר ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק זצ"ל

 

"ויהי ידיו אמונה"

תענית אסתר בשונה משאר התעניות אינה רק זכר לאירוע בעבר, אלא היא חלק מהותי מעצם זכרון נס הפורים, וכל התהליכים שהיו באותה שעה, הינם חוזרים ונשנים לנו בכל תקופה כזכר לנס. תענית אסתר מתייחדת בשלושה יסודות: אמונה, תפילה ותורה, וכמוה ימי הפורים עצמם.

היסוד הראשון המייחד את תענית אסתר הוא חיזוק האמונה בעם ישראל. חיזוק יסוד האמונה הוא המשך של "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות יז, יב), הנאמר במלחמת עמלק. במלחמת עמלק התענה העם כחלק מתהליכי המלחמה כדברי המכילתא (מסכתא דעמלק, א) ""ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" מגיד שהיו בתענית".

צום זה היה הראשון שנהגו בו עם ישראל, והוא נועד גם לתקן את חולשת האמונה שנתגלתה בעם ישראל, וע"כ דורשת אותו המכילתא מהמילה "אמונה". ברפידים הגיע עם ישראל למצב של חוסר אמונה והתחילו לפקפק בעיקר העיקרים, עד כדי כך שאמרו "היש ד" בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז), ומיד אומרת התורה "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שם, ח, וראה רש"י שם). כתגובה לחוסר האמונה שנתגלה ברפידים נלחם בהם עמלק, ולתיקון מצב זה היה צורך בחיזוק האמונה.

על הפסוק (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" דורשת המשנה (ראש השנה כט, א) "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים". מלחמת זו באה כדי לחזק את האמונה בקרב עם ישראל, וכדברי רש"י (שמות יז, ח) "… תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים "היש ד" בקרבנו אם אין", חייכם הכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני". זו הייתה גם מטרת הצום שהתלווה למלחמה.

הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א, א-ג) מגדיר את מטרת הצום והתענית "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור… ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב "עונותיכם הטו" וגו", וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות".

לפי דברי הרמב"ם, מטרת הצום והזעקה בכל תענית היא הגברת כח האמונה, וההכרה שהפורענות והעונש אינם באים במקרה, אלא כעונש על מעשיהם הרעים. האדם צריך לדעת ולהאמין שהכול נגרם בשל מעשיו, ולפי התנהגותו מתנהגים עמו משמים. אין כאן "טבע", אלא הכול בא מן השמים. הרמב"ם מוסיף ואומר, שמי שאינו מאמין בכך, "הרי זו דרך אכזריות". אדם המגלה שוויון נפש לנוכח הצרות המתרגשות ובאות עליו זוהי דרך אכזריות, וחוסר אמונה. לא מדובר באדם שאינו מאמין כלל. כל אדם מאמין שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, אבל יש דרגות באמונה, יש גדלות באמונה, ויש קטנות באמונה. מטרת התענית לחזק את האמונה שכל מה שבא על האדם הוא בהשגחה פרטית, ואין כאן טבע ומנהג העולם אלא משפט מדוקדק לפי מעשי האדם. וכמו"ש בנפש החיים (שער א" פ"ד בהגה"ה) "דע מה למעלה ממך", שכל הפעולות נקבעות ע"פ הנהגת האדם, דע מה למעלה – ממך, מעשי האדם משפיעים על הנעשה בעולם.

הרמב"ן מחדש כי כל הטבע הוא בעצם נס נסתר, הניסים הנסתרים "הם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו" (רמב"ן שמות יג, טז). הרמב"ן מחדש שהאמונה בניסים הנסתרים היא יסוד התורה עד כדי כך שמי שאינו מאמין בכך אין לו חלק בתורת משה רבנו. ביסוד האמונה עומדת הידיעה כי יש משפט, ועל כל מעשה שהאדם עושה הוא עתיד ליתן דין וחשבון. האדם צריך לדעת שהכל נגרם בגלל מעשיו, ולא להישאר שווה נפש.

זהו, לפי הרמב"ם, החיוב של התענית. לערוך חשבון נפש, ולהגדיל את האמונה. ולשם כך באה התענית גם במלחמת עמלק, שכאמור הייתה התענית הראשונה שבתורה, ללמדנו שאע"פ שבני ישראל היו אז אחר כל הניסים הגלויים שהיו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, והייתה להם אמונה "ויאמינו בד" ובמשה עבדו", אבל היה צורך לחזק אותה, שכן הייתה זאת אמונה מכח ניסים אך ללא מתן תורה. חיזוק האמונה הוא גם מטרתה של תענית אסתר בכל הדורות הנלמד מהתענית הקודמת למחיית עמלק.

 

אמונה – אמיתה של תורה

חיזוק האמונה הוא יסוד המצוי אף בפורים. פורים הוא חג של אמונה. זהו עיקר העיקרים בפורים. במגילת אסתר נאמר "דברי שלום ואמת" (אסתר ט, ל), ומפסוק זה לומדת הגמרא (מגילה טז, ב), שמגילת אסתר "צריכה שרטוט כאמיתה של תורה". הגמרא אינה רק מחדשת דין שיש צורך לשרטט את מגילת אסתר, אלא הגמ" מדגישה ואומרת שהשרטוט הוא "כאמיתה של תורה".

זהו מושג חדש שקשה מאוד להבין אותו. לכאורה מהו המובן של "אמיתה של תורה", הרי כל התורה היא אמת, ואם כן מהי כוונת הגמ" באומרה "אמיתה של תורה"? אלא מכאן משמע, שיש אמת, אבל יש אמת של אמת. רש"י כותב (ד"ה כאמיתה), שכוונת הגמרא באומרה "כאמיתה של תורה" היא ל"ספר תורה עצמו", אולם התוספות (גיטין ו, ב ד"ה א"ר יצחק) חולקים ואומרים "דלאו היינו ס"ת, דהא לא בעי שרטוט, אלא היינו מזוזה, וקרי ליה "אמיתה של תורה", על שם שיש בו שם ייחוד מלכות שמים". ובתוס" רא"ש (מגילה טז, ב ד"ה מלמד) הוסיף "כאמיתה של תורה דהיינו מזוזה דהיא עיקר האמונה והיראה וקבלת עול מלכות שמים".

הגמרא מכנה דווקא את המזוזה בשם "אמיתה של תורה", על אף שכל התורה היא אמת, מכיוון שבה כתוב עיקר האמונה "שמע ישראל ד" אלקינו ד" אחד" שהוא ייחוד מלכות שמים, ובה נמצאים עול מלכות שמים ועול מצוות. אף שכל תרי"ג המצוות הן אמת, אך יש אמת של אמת, והיינו ייחוד מלכות שמים, שהיא תמצית התורה.

כך מוכח גם מתוך דברי הגמרא (מכות כג, ב) "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה"". אין כוונת הגמרא לומר שיש רק מצווה אחת, שהרי ודאי שיש תרי"ג מצוות, ולא נתכוון חבקוק לבטל מהן אפילו לא תג אחד ולא דקדוק אחד. אלא כוונת הגמרא היא, שאת החיות של כל התורה וכל קיום המצוות אנו יונקים מן האמונה, וזוהי משמעות הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). הבנה זו של כח האמונה הינה התמצית של כל התורה. כל המדרגות שהאדם משיג תלויות באמונתו. האמונה היא הנקודה העיקרית של הכול, ועל כן זוהי "אמיתה של תורה".

מלשון הגמרא שכתבה שאת המגילה יש לכתוב "כאמיתה של תורה", אנו למדים שגם במגילת אסתר יש משום "אמיתה של תורה". עם ישראל ראה בעיניו כיצד חטאיו הביאו אותו לצרות, כיצד מכח תפילותיו ותורתו עזרו לו מן השמים, וכיצד גאלו אותו.

הירושלמי (יומא פרק ג, ה"ב) מתאר את גאולתם של ישראל ש"בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר". תיאור זה של תהליך גאולת ישראל בעתיד מבוסס על תהליך הגאולה של פורים. כל הפסוקים מהם מוכיח הירושלמי את דבריו, לקוחים הם ממגילת אסתר, מכיוון שמגילת אסתר היא גילוי של אמונה בגדלות, וזוהי "אמיתה של תורה". מתוך אמונה זו הייתה קבלת תורה מחודשת, ו"הדור קבלוה בימי אחשורוש "מאהבת הנס שנעשה להם"" (שבת פח, א ורש"י שם ד"ה בימי). מתוך נס פורים התעלה עם ישראל באמונתו, והגיע לאמונה בדרגת "אמיתה של תורה", וכך קיבלו את התורה מחדש. פורים הוא יום של התעלות בענייני האמונה אז ולדורות. ביום זה יש סגולה לחזק בו את האמונה.

 

תפילה וזעקה

היסוד השני שמתייחדים בו ימים אלו הוא התפילה. על יסוד זה עומד הר"ן בתענית (ז, א מדפי הרי"ף), לאחר שהוא מביא את דברי הראב"ד, שלצום תענית אסתר "יש לנו סמך בכתוב שאמר "וכאשר קימו על נפשם דברי הצומות"…", הוא מוסיף וכותב, שאמנם ניתן היה לפרש פסוק זה "על ד" צומות שתקנו הנביאים על החורבן, והכתוב אומר שקבלו עליהם לעשות משתה ושמחה בימי הטובה כאשר קבלו עליהם בימי הרעה דברי הצומות וזעקתם. ומיהו מה שאמר "וזעקתם", מורה שהוא מדבר בתעניות של אסתר שהיו בזעקה, שד" הצומות לאבל הם, ולא לתפלה וזעקה". אם כן הר"ן מבדיל בין תענית אסתר לבין שאר התעניות.

תענית אסתר אינה תענית של אבל כשאר התעניות, אלא זוהי תענית שמיועדת לתפילה ולזעקה. כשם שבמלחמת עמלק הייתה ההכנה למלחמה בצום ובתפילה, כך גם לדורות חייבים לזכור את הנס, ולעשות זכר לצום ולתפילה שהיוו חלק מהנס. במלחמת עמלק היה משה רבנו "עד בא השמש" בצום ובתפילה, וכשם שבמדבר קדם כח הצום והתפילה לקיום דין מחיית עמלק, כך גם לדורות יש צורך בדברי הצומות וזעקתם קודם למחיית עמלק שבפורים.

יום צום תענית אסתר הוא יום המסוגל לתפילה על כלל ישראל. כל שאר הצומות נועדו רק לתשובה, ואילו בתענית אסתר יש כח מיוחד להתפלל על מצב עם ישראל ולעורר עליו רחמים, ואכן היו הרבה מגדולי ישראל שהתאמצו והאריכו מאוד בתפילת תענית אסתר, והתפללו בו על מצבו של כלל ישראל.

תענית אסתר היא תענית מיוחדת, שאינה דומה לשאר התעניות. אין היא כשאר כל הצומות, הנובעים מן האבלות על החורבן, אלא היא חלק מן הגאולה. כך היה בגאולה בזמן משה ובזמן מרדכי, שהתחילו בצום ובתפילה וגמרו בגאולה, וכך היא לדורות דרכה של הגאולה, שלפני המלחמה יש צורך בצום ובתפילה. אין זה רק חיוב להתפלל כשם שמתפללים על כל צרה שלא תבוא, אלא זהו חלק מתהליך הגאולה.

 

הקב"ה מתאווה לתפילתן

לגבי גאולת מצרים נאמר בתורה "ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ד"" (שמות יד, י), ועל כך אומר המדרש (שמות רבה פכ"א, ה) "ולמה עשה הקב"ה להם כך? אלא שהיה הקב"ה מתאווה לתפלתן. אמר ריב"ל למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והייתה בת מלכים צועקת לו, בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים. שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, היה מתאווה שתדבר… כיוון שבאו עליה הליסטים, התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך, לכך הייתי מתאווה לשמוע קולך. כך ישראל, כשהיו במצרים, והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה, שנאמר "ויהי בימים הרבים ההם… ויזעקו", מיד "וירא אלקים את בני ישראל" התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, ולא היו רוצין. מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר "ופרעה הקריב", מיד "ויצעקו בני ישראל אל ד"". באותה שעה אמר הקב"ה, לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר "יונתי בחגוי הסלע"".

זהו יסוד חדש בעבודת התפילה. התפילה היא הדרך לקירוב כלל ישראל לריבונו של עולם, והקדוש ברוך הוא מצפה לקירוב זה. חלק מן הייסורים והמצוקות שבאים על ישראל הם מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של ישראל, ורוצה לקרבנו אליו על ידי עבודת התפילה. המדרש מסמיך זאת על הפסוק (שיר השירים ב, יד) "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה". הקדוש ברוך הוא מתאווה "השמיעני את קולך". אם יש מצבים שבהם כלל ישראל נמנע מתפילה, הקדוש ברוך הוא מביא עליו ייסורים ומצוקות כדי שיתפללו.

כשם שמצב זה נכון כלפי כלל ישראל ומצוקותיו, כך גם לגבי האדם הפרטי, לעיתים יש לאדם יסורים ומצוקות שנועדו לעורר אותו לתפילה לבורא, כפי שכותב המדרש (שה"ש רבה פ"ב, ח) "מפני מה נתעקרו אמהות, בשביל שהיה הקב"ה מתאווה לשמוע שיחתן, אמר להם "יונתי" מפני מה העקרתי אתכן שהייתי מתאווה לשמוע שיחתכן, הדא הוא דכתיב "כי קולך ערב ומראך נאוה"". המדרש לומד מאותו פסוק, הן את רצונו של הקב"ה לתפילת הרבים, והן את רצונו לתפילת היחיד.

"אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" (שיר השירים ה, ב). ובמדרש (שיר השירים רבה פ"ה, ב) ""אני ישנה ולבי ער", אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם… אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער לקריאת שמע ותפלה", ומבאר האבן עזרא ""דופק" מציק, כמו מתדפקים". לעיתים נוצר מצב שכנסת ישראל ישנה, והקב"ה מעורר אותה על ידי דפיקות של מצוקה בכדי שתתפלל. יש לכנסת ישראל לב, אבל אף שהלב ער היא ישנה עדיין. זוהי כוונת הפסוק "קול דודי דופק". כעין מה שהגמרא (ברכות נט, א) אומרת ש"לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב", יש קולות, רעמים ומצוקות, הבאים על ישראל כדי שיתפללו, והם בבחינת "קול דודי דופק", ומטרתם בעצם היא לעורר אותנו להתקרב לריבונו של עולם על ידי תפילה. יש צורך בתפילתם של ישראל לפני שהם נגאלים ונושעים. כך היה בגאולת מצרים, וכך היה במלחמת עמלק, וזהו הלימוד על ייחודה של תענית אסתר לדורות.

 

תפילת מרדכי

בימי הפורים מתחדשים יסודות מיוחדים בענייני התפילה. "מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש…" ודרשו חז"ל (מגילה יב, ב) "בן יאיר – בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, בן שמעי – בן ששמע אל תפילתו, בן קיש – בן שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו". וצ"ב אם כבר נשמעה תפילתו, על מה היה צריך לחזור ולהקיש?

יש עניין של תפילה בשעת צרה, ויש עניין של תפילה גם אם בטוחים שיעשה להם נס. מרדכי המשיך להקיש גם לאחר ששמע ד" את תפילתו. היסוד של פורים בא ע"י תפילה, גם לאחר ששמע ד" תפילתו המשיך להקיש על דלתות שמים. והדבר מפורש במדרש רבה (שמות רבה פל"ח, ד) "מי גרם למרדכי לבוא לידי הגדולה הזאת, אמור שהיה מתפלל בכל שעה, שנאמר "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס לבו, ולא עמד מן התפילה, אלא "וישב מרדכי" כשם שהיה מתחילה". והמדרש ממשיך, אתה המשך להתפלל "כשם שעשה מרדכי, שנאמר "וישב מרדכי אל שער המלך", שחזר לשקו ולתעניתו".

ולפי זה נראה לבאר מה דאיתא בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא קסג) שאפילו צדיק גמור צריך לצער עצמו עם הציבור. והנצי"ב שם הקשה, מאי רבותא, ומהיכי תיתי שלא יהיה כן? ויש לפרש שגם צדיק גמור, שיש לו ביטחון שגזירה עבידא דבטלה, ויש לו ידיעה על הטובה שעתידה לבוא, בכל זאת חייב לצער עצמו עם הציבור. עצם הצעקה היא עניין בפני עצמו, ואף אם יודע שכבר נתקבלה התפילה מכל מקום צריך לחזור ולהשתתף עם הציבור בזעקה ותפילה.

ובשפת אמת (פורים תרלד, ד"ה וישב) כתב על הנאמר במרדכי הצדיק "וישב מרדכי" ששב אל שקו ותעניתו, כי על אף שמרדכי כבר אמר לאסתר המלכה "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", והיה בטוח כי גזירה עבידא דבטלה, עם כל זה חזר לשקו ולתעניתו, "שכן דרך של צדיקים שאף שרואים הישועה מ"מ יכולים לזעוק בלב שלם ממש כמו אם לא היה יודע, אף כי הקב"ה לא יעזוב בני ישראל בלי ספק, מ"מ צריכים לצעוק בעת צרה, כמ"ש "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע"". והיינו מה שהדגיש השאילתות, שאפילו צדיק גמור שיש לו בטחון מלא בישועת ד", יצער עצמו עם הציבור. [וכתב הפמ"ג בסימן תקעד א"א סק"ו, שבכלל כל הפורש מן הציבור, הוא מי שיכול להתפלל ואינו מתפלל].

יסודות אלו של עבודת התפילה נתחדשו בימי הפורים, והם מלמדים אותנו על הצורך בעבודת ד" שבתפילה בכל עת, הן בעת צרה והן בהמשכתה של התפילה בלי קשר לצרה ולקושי.

 

אמת מה שהבטיחנו בתורה

היסוד השלישי שמתייחדים בו ימים אלו הוא התורה. גם יסוד זה נלמד ממלחמת עמלק שבה נאמר (שמות יז, יד) "ויאמר ד" אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". מלבד חיוב כתיבת מגילת אסתר (מגילה ז, א), פסוק זה הוא גם ציווי על עצם מסירת תורה שבעל פה. משה רבנו מצֻווה לעשות שני דברים "כתוב זאת זכרון בספר" זוהי תורה שבכתב, ו"שים באוזני יהושע" אשר הינה התחלת מסורת תורה שבעל פה [עיין אור החיים הק", שמות יז, יד].

זוהי ההלכה הראשונה שיש ציווי למוסרה בעל פה מרב לתלמיד, ופה מתחילות ההלכות של לימוד רב ותלמיד. החיוב של מסורת התורה, שדברי התורה יהיו נמסרים מדור לדור, כדברי המשנה (אבות פרק א, א) "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" ומבאר החסיד היעב"ץ "נקראת הקבלה מסורת, לרמוז כי אין המתנה הזאת כשאר מתנות שלא יעברו מן המקבלים, אבל המקבל יקבלנה בתנאי שימסרנה לאחר, וכן לעולם דור אחר דור…".

מסירה זו החלה כאן במלחמת עמלק, ומכאן אנו למדים על עצם מסירתה של התורה, ועל הלכות מיוחדות באופן מסירת התורה בין רב לתלמיד. אופן הלימוד בין רב לתלמיד נלמד מהביטוי המיוחד שהתורה כותבת "ושים באזני יהושע". משה מסדר ומחדד את הדברים בצורה ברורה. כעין מה שדרשו חז"ל (עירובין נד, ב) "ומניין עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר "שימה בפיהם". ומניין שחייב להראות לו פנים, שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"". וברש"י בתחילת פרשת משפטים (שמות כא, א) מבאר את המילה "תשים" "כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם". ואף האוזן מיוחדת היא לשמיעת התלמיד את תורת רבו, כדברי חז"ל (סדר עולם רבה פרק ל) "מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים".

חידוש זה של תורה שבעל פה, שנתגלה מתוך מלחמת עמלק, חוזר ומתגלה לנו גם בימי הפורים. ולפי הרמב"ם עיקר טעם תקנת חז"ל בפורים הייתה בכדי "להודיע לדורות הבאים" את היסודות הללו.

הרמב"ם כותב (תחילת מניין המצוות שעל סדר ההלכות) "כל אלו המצוות שנתחדשו חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנאמר "לא תסור מכל הדבר", ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה "לא תוסף ולא תגרע", שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צווהו במצווה זו להוסיפה למצוות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות. אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצווה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזרה אין זו תוספת שהרי לא אמרו שהקב"ה ציוה לעשות ערוב או לקרות המגילה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה, אלא כך אנו אומרין שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגילה בעונתה…". הרמב"ם מבאר, שאין במצוות קריאת המגילה בפורים משום "בל תוסיף", שכן אין אנו אומרים שזוהי מצווה מדאורייתא, אלא שזוהי מצווה שנתקנה על ידי נביאים ובית הדין.

ומסיים הרמב"ם את דבריו ואומר, שמטרתה של מצווה זו היא "כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים וגו"", ועל דרך זו היא כל מצווה ומצווה שהיא מדברי סופרים בין עשה בין לא תעשה".

הטעם הראשון שכותב הרמב"ם הוא שמצוות קריאת המגילה בפורים נועדה לשבח, להודות ולהלל את הקדוש ברוך הוא על הנס שעשה לנו. מקור דבריו הוא במדרש (ויקרא רבה פ"ל, ג), הדורש את הפסוק (תהלים קב, יט) "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה" ואומר: ""תכתב זאת לדור אחרון" זה דורו של מרדכי, שהיו נטויין למיתה, "ועם נברא יהלל יה" – שבראן בריה חדשה". בזמן מרדכי ואסתר עמד עם ישראל בסכנת כליון, ועל ידי נס הוא כאילו נברא מחדש, ועל כן יש חיוב להלל את הקב"ה על כך, זוהי מטרתה של קריאת המגילה בפורים.

אמנם מוסיף הרמב"ם שמטרת מצווה זו אינה רק להלל, לשבח ולברך את הקב"ה על התשועות שעשה לנו, אלא גם להודיע לדורות הבאים את אמיתת ההבטחה "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כד" אלקינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת…" (דברים ד, ז-ח). פורים בא להודיע לעם ישראל את כח התפילה שנתייחדו בו "בכל קראנו", ואת כח התורה שלהם "אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים". עצם תקנת הפורים מודיעה לנו שהייתה תפילה, והייתה תורה, ומכוחם ניצל כלל ישראל.

מקור דברי הרמב"ם הוא בגמרא (מגילה יא, א) "ר" אלעזר פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית" בשביל עצלות שהיה להם לישראל, שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני שנאמר "ואם מך הוא מערכך", ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר "המקרה במים עליותיו"… רב מתנה אמר מהכא "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו"".

 

"בעצלתים ימך המקרה"

רבי אלעזר לומד מן הפסוק (קהלת י, יח) "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית", כי הפורענות שהביא המן הרשע על ישראל, באה עליהם מכיוון שהם התעצלו ולא עסקו בתורה. לכאורה אין זה מובן מניין רבי אלעזר מסיק שפסוק זה עוסק דווקא בפורענות המן, ושהייתה שם עצלות שלא עסקו בתורה?

אלא יש לבאר עפ"י דברי הגמרא (סנהדרין כד, א) שאומרת, כי בעילם הייתה "עניות תורה, דכתיב "אחות לנו קטנה ושדים אין לה". אמר ר" יוחנן: זו עילם, שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד", ומסביר רש"י (שם) ""עניות תורה" בעילם היא, דניאל בעילם הוה דכתיב (דניאל ח, ב) "ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה" ולא רבץ תורה, עזרא הוה בבבל ולמד חק ומשפט בישראל". הגמרא מדגישה שעילם, בה נמצאת שושן הבירה, ניכרת במידת עניות התורה שבה, ולכאורה מכאן המקור לדברי רבי אלעזר, שעניות התורה שהייתה בשושן היא שגרמה לפורענות המן. היה מצב של עניות בתורה, ועניות זו של "בעצלתים" גרמה לפורענות המן הרשע. כתיקון למצב זה, אנו מוצאים (שבת פח, א) כי "הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר".

בפורים הייתה קבלת תורה מחודשת המקבילה בהרבה מפרטיה לקבלת התורה בסיני. כשם שקודם לקבלת התורה בסיני הייתה הכנה, כמו שנאמר בתורה (שמות יט, ב) "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", ומבאר רש"י ""ויחן שם ישראל" כאיש אחד, בלב אחד", ואחר אותה אחדות היו שלושת ימי ההגבלה שבהם נצטוו בני ישראל (שמות יט, טו) "היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה", כך גם קודם הפורים, ביקשה אסתר ליצור אחדות בלב בני ישראל, ולהכין עצמם בהתכוננות מיוחדת במשך שלושה ימים, כמו שנאמר "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום" (אסתר ד, טז), ומתוך אותה הכנה זכה עם ישראל לקבלה מחודשת של התורה, בה הוא קיבל את התורה שבעל פה מרצון ולא מכפייה, כפי שמובא במדרש (תנחומא פרשת נח, ג). לפני קבלת התורה בפורים לא הייתה התורה בשלמות, ולאחר קבלת התורה מחדש בפורים הופיעה שלמותה של התורה, ונתבטלה ה"מודעא רבה לאורייתא" (שבת פח, א).

כך יש לבאר את דברי הגמרא (מגילה טז, ב) ""ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אמר רב יהודה "אורה" זו תורה, וכן הוא אומר "כי נר מצוה ותורה אור"", שכן אף קודם לנס הפורים הייתה אמנם תורה, אבל לא היה "אור של תורה", שכן לימודם היה "בעצלתיים", ורק לאחר שבני ישראל קיבלו עליהם את התורה שבעל פה מרצון, הופיע אצלם "אור של תורה". ומכאן המקור לדברי רבי אליעזר, שהפגם שהוביל לפורענותו של המן הרשע היה בשל עניות התורה, וממילא התיקון היה דווקא ע"י קבלת התורה מרצון.

חידוש נוסף היה בקבלת התורה בימי הפורים. בזמן מתן תורה קיבלו בני ישראל את כל מחסורם בדרך ניסית ויכלו לעסוק בתורה באין מפריע. "לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה, הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן היה אוכל ושותה ומהיכן ללבוש ולכסות, הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה" (תנחומא בשלח, כ). והנה במתן תורה בימי מרדכי ואסתר נתחדש שקבלת התורה קיימת גם בזמן של צרה, קושי וטירוף הדעת, ואין זמן שאינו שייך לקבלת התורה. כעין זה מבאר המהר"ל (הקדמה לאור חדש) את הצורך בכפיית הר כגיגית, שכיוון שהתורה מוכרחת לעולם לא היה אפשר שתבוא בבחירה אלא רק בהכרח כי אין היא תלויה ברצון אלא מוכרחת לעולם.

 

"בכל קראנו אליו"

בהמשך הפתיחה ממשיכה הגמרא ואומרת (מגילה יא, א) "רב מתנה אמר מהכא "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו"". רב מתנה מוסיף על דברי רבי אלעזר, ואומר שמלבד העובדה שבחירתו של עם ישראל מתבטאת בכח התורה שלו, כמו שכתוב "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום", כך בפסוק שלפניו אומרת התורה שיש לעם ישראל כח נוסף הנובע מתוך בחירתו, והוא כח התפילה, ועל ידי כח זה מתקרב עם ישראל לרבש"ע. "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו".

הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות אומר (פרק א, א) "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות"". כותב ה"מגיד משנה" (שם) "וראיתי לרבינו ב"ספר המצוות" שלו, שמנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות במצווה אחת, ותמה אני למה, שהרי שני פסוקים הם בכתוב. ונראה שדעתו ז"ל שהמצווה היא אחת כללית, לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות, ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין, ואין ראוי למנותן בשתי מצוות, ועוד צ"ע". אולם לכאורה אין זה מובן, מה הסברא ששתי מצוות אלו הן עניין אחד, הרי לכאורה התפילה והקרבנות הם שני עניינים שונים לחלוטין. אלא יש לבאר כי ה"מגיד משנה" הבין בדעת הרמב"ם שהתפילה והקרבנות הם עניין אחד, מכיוון שמטרת שניהם היא ההתקרבות אל הקב"ה. כל עניין הקרבנות הוא התקרבות לריבונו של עולם, וכמ"ש הרמב"ן (ויקרא א, ט) "והזכיר בהם הקרבנות… וכל קרבן לשון קריבה ואחדות". וכך גם מטרת התפילה, שעל ידי קריאתנו אל הקב"ה אנו משיגים את קירבתו והוא קרוב אלינו "בכל קראנו אליו". א"כ לפי הרמב"ם, יש מצווה אחת והיא להשיג את קירבת הקדוש ברוך הוא, ועל כן הוא אינו מבדיל בין אם הקירבה הושגה ע"י הקרבנות או ע"י התפילה. ובמדרש תנאים (ראה) עה"כ "אותו תעבוד" "עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו". [ועיין במגילה (יח, א) "מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא", וברש"י (שם ד"ה חדא) "אף הודאה עבודה של מקום הוא". ועיין בזה בפרי מגדים או"ח סימן תקעה במשבצות זהב אות ב].

על פי זה מובנים דברי הרמב"ם במניין המצוות. בסיום דבריו מוסיף הרמב"ם וכותב שיש מטרה נוספת למצוות קריאת המגילה בפורים, והיא "להודיע לדורות הבאים, שאמת מה שהבטיחנו בתורה "ומי גוי גדול אשר לו אלקים וגו"". עם ישראל נברא עם שני כוחות: כח התפילה, וכח התורה. זהו יסוד האומה, זוהי כל תכלית ישראל: מצד אחד לשבח לפאר ולהתפלל, ומצד שני להגות בתורה. שני הכוחות הללו מבוארים בפסוק המציין את מטרת יצירתו של עם ישראל (ישעיהו מג, כא) "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". בפשטות "תהלתי" זו תפילה ותהילה לד" על חסדיו, אך הגמ" דורשת (מכות י, א והוריות יג, ב) ש"תהלתי" זה תורה.

את שני הכוחות הללו בא פורים לגלות. למען נדע כי נכון ומאומת הוא כח התורה וכח התפילה של כלל ישראל. שני הכוחות הללו מבטאים את הבחירה בעם ישראל על ידי הקדוש ברוך הוא, ובכדי לגלות את שני הכוחות הללו תיקנו חכמים את פורים. החיוב להודיע שבזכות תורתם ותפילתם של ישראל שבאותו דור באה הישועה, הוא שגרם לכך שחז"ל תקנו את מצוות קריאת המגילה בפורים. ועל כן נזכרים במגילת אסתר בתיאור קבלתם של הדור ההוא, גם "דברי הצומות וזעקתם" (אסתר ט, לא) מכיוון שזהו חלק של תפילה. הקדוש ברוך הוא רוצה בתפילתם של ישראל בכל עת, ובמיוחד בעת צרה, ופסוק זה "וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם", הוא אחד המקורות לכח התפילה המיוחד של כלל ישראל בכל הדורות ובכל הזמנים, ובמיוחד בפורים.

יום זה מסוגל לתפילה עד היום הזה. ונראה לבאר שזו כוונת הרמב"ם שכתב בהלכות מגילה (פ"א, ג) בנוסח ברכת "שעשה ניסים" "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה", והיינו שכח התפילה שהיה בימי מרדכי ואסתר, נשאר עד היום. ועל כן כותב ה"טור" (תרצג), בשם רב עמרם גאון, "מנהג בשתי ישיבות ליפול על פניהם, כיון שהוא יום נס ונגאלו בו, צריכין אנו לבקש רחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה" [וכן איתא ב"אוצר הגאונים" מגילה (חלק התשובות, סימנים ל- לא), וב"סדר רב עמרם גאון" חלק ב, סימן עב]. זהו יום שמסוגל לתפילה על כלל ישראל, ולכן היו הרבה גדולים, שבלי להזכיר את תשובות הגאונים, היו מאריכים בתפילה בפורים, והיו אומרים שהיום זהו יום מיוחד לנצח בו במלחמה עם הסיטרא אחרא בכח התפילה.

ויה"ר שימים אלו יהפכו לנו לששון ולשמחה, וישועת ד" כהרף עין, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, אמן ואמן.