החומש הרביעי, הוא חומש הפקודים, מתחיל בענין מנין ישראל ומנין הלויים, ספירת האזרחים אשר הובלטה בה גם מגמה צבאית "כל יוצא צבא". רש"י מונה כמה ספירות שהיו לפני כן. חשיבות המנין מודגשת ונראית עפ"י אלה אשר עשו אותו – משה ואהרן בצו מיוחד מאת ה" עם שיתוף ראשי המטות. לא פקידים שגרתיים, לא משרד סטאטיסטי, אלא דוקא גדולי הגדולים. ואינו מובן מה החרדה, ומה היה צריך לעשות המינן דוקא בצורה זו?!

"כתיב: "והיה מספר בני ישראל כחול הים" (הושע ב" א) וכתיב "אשר לא ימד ולא יספר" (שם)! לא קשיא: כאן – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן – בזמן שאין עושין רצונו של מקום" (יומא כ"ב ב).

איסור קיים לספור בני אדם, רק ע"י שקל או טלה וכיו"ב מותר. ואינו מובן מה טיבו.

ריב קיים בין ישראל לאומות העולם, ריב על הראשוניות של החומר או של הרוח, בין הכמות לבין האיכות, בין המספר לבין מה אשר לא יספר… "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז" ז), ו"כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין ד" ה). ישנה אף הלכה, שאם התנפלו ליסטים על ציבור ואמרו להם תנו לנו נפש אחת ונהרגנה חייבים למסור נפשם ואל ימסרו (תוספתא תרומות ז" כ). אין משקל, ולא יתכן משקל של אחד לעומת מרובים, הכלל של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" (פסחים כ"ה ב) קיים גם כאן. אומות העולם לא ידעו מזה, לא רצו לדעת, לעגו לזה, כי הם הולכים אחרי הכמות, וכמות יותר מרובה מכריעה כמות מועטת. "ויהרגו מהם כשלשים וששה איש" (יהושע ז" ה) – זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין (בבא בתרא קכ"א ב). אחד ששקול כהרבה.

הסופר מבחינה כמותית הוא בהכרח מתעלם מהאדם נושא המספר. אתם קוראים הרבה פעמים תיאורים על האסיר מספר פלוני. השם לא קיים, השם לא מענין, מספיק המספר, חשוב בעיקר המספר, החלק המצטרף למה שלפניו ולמה שלאחריו. אתם קוראים תיאורים על חיילים בצבאות אשר טושטש צלמם ע"י המספר – כך וכך בשר תותחים.

רואים אנו את זה מדי פעם ונזכרים בזועה של ימי האימים, כשאנו פוגשים את הפליטים אשר עלו ארצה ממחנות ההסגר ובזרועם המספר. הה, המספר הזה! הוא נרשם בכתובת קעקע, הוא קעקע את דמות האדם ואת זכות האדם. המספר הרג את האדם, מה שבא אחר כך היה כבר תוצאה ממילא…

לא כן הספירה הישראלית. מדגישה התורה את ה"מספר שמות", לא סתם מספר, אלא מספר שכל אחד אינו מטשטש את שמו, את עצמותו, את התיחדותו.

ועל כן ספירה בישראל דורשת הדגשה, כי היא רק חיצונית ביותר. ספירה ישראלית באה לצרף את העולמות המלאים להשגת דרגה עוד יותר גבוהה של ציבור ישראלי, שראוי להשכין שכינה בו. על כן יש צורך להדגיש זאת ע"י ספירת איזה דבר הנמסר, שתפקידו להראות שלא את האנשים סופרים, לא בכמות מעונינים, אלא בהתלכדות האיכותית.

"אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם" (יבמות ס"א א). וכמה קולמוסים נשברו על הסברת הדבר. ואכן נדמה, כי לא יהיה רחוק מן האמת גם פירוש זה – שכאדם, כיחידים, כשומרי התואר הראשוני של אדם הראשון אשר יחידי נברא ואשר בו ורק בו כל העולם תלוי, צורה זאת איננה באומות העולם. הם מכירים רק את החלק מן הציבור, הם יודעים רק את הכלל, ורק כאשר הוא משתלב אתו הוא מקבל את מקומו.

אנו עומדים לפני יום קבלת התורה. "עבדי הם" מפקיע ממילא את הזיקה ל"עבדים לעבדים", עושה את כל בני האדם שווים, מרוממת את כולם לדרגה זו של מרע"ה. בגאון נזקוף את ראשנו, אל נאבד את הכרתנו העצמית, גם בראותנו שאנו מיעוט – "כי אתם המעט", ונדע כי בקבלנו מרות עליונה אנו משתחררים מעול כל משעבד וקונים את החירות עד העולם.