אבות ותולדות

אבות ותולדות
הרב נתנאל אוירבך



אבות ותולדות

 תולדותיהן כיו”ב או לאו כיו”ב

ראשית, יש להקשות מס” קושיות ע”ד הגמ”:
1. מדוע אין הגמ” מפרטת כעת את התולדות אלא מחכה עד ב: (קושיית שטמ”ק).
2. מהו הקשר בין נזיקין לבין טומאה ושבת.
3. מה קשר מח” ר”א ורבנן לגבי התראה לנידון סוגיין (קושיית שטמ”ק).

 שיטת רש”י

הנה, רש”י (ב: ד”ה הכא מאי) נקט וז”ל: “אם הזיק משלם או דלמא לא” ובכך מבאר את ספק הגמ” האם תולדותיהן כיו”ב או לאו כיו”ב.
וצ”ב בשיטת רש”י שמבין שעל הצד דלאו כיו”ב פטור לגמרי מס” קושיות:

1. הרי נוצר הפסד ממון.
2. למאי נקראו תולדות אם לאו כיו”ב.
3. במסקנת גמ” (ג:) עולה שלאו כיו”ב הוא צרורות ח”נ, וא”כ ישנו חיוב ח”נ על תולדה לאו כיו”ב. 

ונראה לבאר דעת רש”י עפי”ד הברכ”ש (סימן יט, ב) דמבאר בשם הגר”ח דצרורות ללא חידוש ההלכה למשה מסיני היה פטור לגמרי, מפני דכוחו לאו כגופו ואין צרורות חלק מפרשיית שור המזיק, אשר לכן חידשה הללמ”מ את החיוב. ולפי”ד אלו י”ל בדעת רש”י בסוגיין, דכל עוד אין לנו חידוש אזי היה פטור לגמרי ורק במסקנא דגמ” התחדש חיוב חיצוני שאינו מפרשיית שור, אשר לכן בהו”א נקט רש”י דתולדותיהן לאו כיו”ב והיה פטור לגמרי.

ומכאן נבין ג”כ מדוע נקראו תולדות, דהשטמ”ק בשם גליון מבאר דנקראו לעניין האיסור להזיק ולא לעניין חיוב ממון. ולפימ”ש מובן, דכל עוד אין לנו חידוש שחייב, כעין הללמ”מ דצרורות, היה פטור מחיוב ממוני ונותר רק איסור להזיק.

על דרך זו יש להתבונן, שהרי ממנ”פ אי נימא דהאיסור להזיק אינו מוליד חיוב ממון באופן ישיר, א”כ אין כאן “תולדות” שעניינם הוא נגזרת ישירה מן האבות, שהמה חיוב ממון מפרשיות התורה. ואי נימא שהאיסור להזיק נובע הוא מפרשיית חיוב נזיקין בתורה, א”כ מנ”ל לחלק בין האיסור להזיק לבין חיוב הממון, כפי שנקט השטמ”ק.

אולם, יתכן זוהי גופא קושיית הגמ” במסקנא (ג:): “ואמאי קרי לה תולדה דרגל”, וכתב רש”י (ד”ה ואמאי):”הואיל ואינה משלמת כמותה”. וביאור כוונתו כמו”ש, דכיוון שיש כאן חיוב חיצוני אשר אינו נובע מפרשיית שור המזיק שנאמר בתורה, א”כ אמאי הוי תולדה דרגל, וכך מבאר רש”י שאכן אינו נובע מהאב רגל, אלא רק ישנו דמיון ברמת חיוב הממון.

 שיטת הרי”ף

הרי”ף [א.] הקדים הקדמה קצרה אשר מתוכה מבאר הוא את ספק הגמ” האם תולדותיהן כיו”ב או לאו כיו”ב, וז”ל: “כיוון דקי”ל דנ”ש ממונא הוא וח”נ קנסא הוא…בעינן למידע הני תולדות דהני

אבות אי כיו”ב נינהו, דכל מועד מנייהו תולדה דיליה כוותיהו ומשלם נ”ש…או דלמא תולדותיהן לאו כיו”ב…”. חזינן מדבריו, שזה אמנם פשוט הוא שוודאי חייב, אך ספק הגמ” הוא כמה יהיה חייב על התולדות.

ויש להבין בדבריו מהו הקשר ההכרחי בין ההקדמה, שמצינו קרן תמה המשלמת ח”נ וקרן מועדת המשלמת נ”ש, לבין הדיון בסוגיין ביחס בין אב לתולדה. שהרי אכן ישנו חילוק תשלומין בין אב לאב בקרן אך כיצד דבר זה משפיע על יחס בין אב לתולדה דידיה.

דבר נוסף המצריך תלמוד הוא, מדוע תולה הרי”ף דבריו למ”ד פ”נ קנסא.

ומצינו כמה דרכים בביאור דעת הרי”ף:

1. הרא”ש (סי” א) מבארו וז”ל: “דאם לא מצינו חילוק בין תשלומי נזיקין, לא היה הספר מסתפק, דמהיכי תיתי לחלק בנייהו כיוון דידעינן מסברא כל תולדות האבות, כיוון שדומין להן בכל צד למה נחלק בתשלומיהן”, לפיכך בא הרי”ף לברר ולפשפש ואכן מצא חילוק.

ובפל”ח (אות ג) מבאר דפשוט לרא”ש מסברא שישנו דמיון של נזיקין לשבת טפי מטומאה, מפני שתולדות שבת המה מצד הדמיון לאב ותולדות טומאה אין דומות לאב אלא רק נולדו ממנו, לכן “למה נחלק בתשלומיהן” כיוון דדמיין לאבות כשבת.

אולם, כאן המקום להקשות ביתר תוקף, הרי הרא”ש מחבר בין שני חלקי הרי”ף, אבל הן אמנם שמצינו חילוק בקרן בין אב לאב, אך מדוע מוכרח הוא שיהיה חילוק גם בין אב לתולדה דידיה.

ועוד הקשה הנחל”ד ע”ד הרא”ש, דאם כבר ידענו מסברא שתולדות נזיקין דומות לתולדות שבת, כמו”ש הפל”ח, א”כ מהי הסתפקות הגמ” בדמיון נזיקין לשבת או טומאה.

 2. הנחל”ד מבאר את הרי”ף בהפרידו בין שני חלקיו. ההקדמה בדיון בין קרן תמה לקרן מועדת נצרכת לחלוק ע”ד רש”י בסוגיין שנקט דביאור ספק הגמ” אי כיו”ב או לאו כיו”ב הוא אי חייב או פטור לגמרי, ע”כ בא הרי”ף והראה שישנו מצב ביניים כדוגמת קרן תמה המשלמת רק ח”נ, אשר לא יתכן מצב בו נגרם הפסד ממון ויפטר מפאת דהתולדה לאו כיו”ב דהאב.

והמשיך הרי”ף לחלק השני בדבריו, שהדיון בסוגיין הוא בדמיון תולדות נזיקין לשבת או לטומאה, ולא ידענו דמיון מוקדם לשבת, כמו”ש הפל”ח ברא”ש.

א”כ, לפי”ד הנחל”ד עולה שאכן ידעה הגמ” את התולדות כבר מתחילה, אע”ג שנכתבו לקמן בגמ” (ב:), והגמ” כעת באה לבדוק האם הנך תולדות יהיו כיו”ב או לאו כיו”ב.

 3. הפנ”י מבאר הרי”ף באו”א מהנחל”ד. אכן ידעה הגמ” שישנם תולדות אך כעת באה הגמ” ליצור תולדות חדשות והספק האם המה יהיו כיו”ב או לאו, כלומר האם התולדות המה דומות לאב מצד המעלה או הפחיתות וזהו הספק בדמיון בין שבת לטומאה. כלומר, תולדות שבת המה דומות לאב מצד המעלה מפאת שהמה מקבלות את כל הדינים שישנם באב עצמו, אך תולדות טומאה אינן מקבלות את דיני האב שהרי חלוקות המה בחומרת טומאתן (ראשון לטומאה, שני לטומאה וכו”), ורק קרויות תולדות מצד ההשתלשלות שלהן מן האב באופן ההולדה, אשר לכן הדמיון שלהן לאב הטומאה הוא מצד הפחיתות.

וכאן מקשר הפנ”י בין שני חלקי הרי”ף. ההקדמה בחילוק בין קרן תמה לקרן מועדת הוא, דקרן תמה משלמת ח”נ א”כ היא צד פחיתות מהשלם, אך קרן מועדת משלמת תשלום מלא נ”ש א”כ מצד המעלה היא. ומכאן מבאר הרי”ף את נידון סוגיין, דכיוון שמצינו בעניין קרן הבדל בין צד פחיתות לבין צד מעלה, כמו”כ יש לדון בתולדות נזיקין האם המה דומות לאב מצד פחיתותן כקרן תמה או מצד מעלתן כקרן מועדת.

ולפי”ד הפנ”י מובן הקשר בין שני חלקי הרי”ף ומובן הספק בין נזיקין לבין שבת או טומאה ומיושבת קושיית השטמ”ק מדוע הגמ” לא הביאה תחילה את התולדות, דאכן ידענו את התולדות אך הדיון בגמ” הוא ביצירת תולדות.

א”כ, נחלקו הנחל”ד והפנ”י בביאור דברי הרי”ף במטרת הסוגייא, האם העיסוק במיפוי ובדיקת התולדות או ביצירתן מחדש.

 4. הגרי”ז (הל” נזק”מ) מייסד שישנם שני דיונים נפרדים:

א.  חיוב ממון הנובע מהפסד ממון הבעלים, אשר אין הבדל האם הנזק נגרם ע”י אב או תולדה     

דסו”ס נגרם הפסד ממון לבעלים.      

ב. שם המזיק, שאנו מזהים בין צורת ההיזק לבין שם המזיק כקרן, שן, רגל. ומכך נובעים הפטורים המיוחדים כגון: פטור שו”ר ברה”ר, פטור טמון באש, פטור כלים בבור.

ולפי”ד נוכל להבין שאכן הרי”ף חולק על רש”י שנקט שישנו צד פטור גמור, דלרי”ף סו”ס יש כאן הפסד ממון ואף אם תולדותיהן לאו כיו”ב עדיין נחסר ממון הבעלים. ונבין עוד שהדיון בסוגיין הוא האם לתולדות נזיקין יהיה שם מזיק כמו האב ויהיו בהן הפטורים המיוחדים שנמצאו באב או לא. ולכן הקדים הרי”ף את הדיון בקרן, להורות לנו שאף בקרן תמה ישנו חיוב ואין כלל צד פטור.

ויש להקשות על הבנה זו מס” קושיות:

א.למסקנת הגמ” (ג:) מצינו דתולדה לאו כיו”ב היא צרורות ח”נ. אך להגרי”ז עניין לאו כיו”ב הוא לומר שיש חומרא ותשלום מלא, שכיוון שאינה כיו”ב לאב ואין לתולדה זו את שם – המזיק של האב א”כ אין בה את הפטורים המיוחדים שנמצאים באב, א”כ מדוע צרורות דלאו כיו”ב ישלם רק ח”נ הרי זו קולא.

ב.בגמ” (ב:) בדיון במציאת תולדות ביחס לאבות נקטה הגמ”: “ממונך ושמירתן עליך” והרי זהו יסוד המחייב של ממון המזיק או פשיעה בשמירה, ולפי”ד הגרי”ז הדיון בסוגיין אינו ביסוד המחייב אלא בשם המזיק.

ג.באדם המזיק אין פטורים, “אדם מועד לעולם”, א”כ מדוע הגמ” (ד.) בהו”א מנסה ללמוד תולדה דאדם מאב דידיה, הרי לא נמצאים כלל פטורים מיוחדים באב כדי שנעתיקם לתולדה שלו.

ד.הרי”ף תלה בהדמתו למ”ד פ”נ קנסא, והרי מעיקר הדין פטור לגמרי אלא קונסים אותו שישמור טפי. א”כ זהו חיוב ולא פטור.

ה.  הרי”ף הביא בהקדמתו את ההבדל בין קרן תמה לבין קרן מועדת, ואם עסקינן בפטורים המיוחדים מדוע לא הביא שאר הפטורים.

 5. הבנה חדשה בדברי הרי”ף נמצאנו למדים מדברי השטמ”ק בסוגיין. דהקשה השטמ”ק מדוע הגמ” הביאה את מחלוקת ר”א ורבנן לגבי התראה בסוגיין. ומיישב שישנם ב” דיונים בסוגיין:               א. האם יש חיוב על התולדות. ב. מהו היחס בין אב לבין תולדה דידיה.

ונבאר הדברים עפי”ד הרמב”ם (נזק”מ ב, א) וז”ל: “אם היה האב מועד, תולדותיו מועדות. ואם היה תם, תולדותיו כמוהו”. והשיג הראב”ד, הרי אם מועד לקרן ימין אין בכך ראיה למועדותו בקרן שמאל. לכן מבאר הראב”ד את דברי הרמב”ם, שאם היתה שן מועדת באכילה שהוא אב דילה כמו”כ תהייה מועדת בתולדתה שמתחככת בכותל.

וצ”ל שאכן זוהי כוונת הרמב”ם (כ”כ מגדל עוז), אלא שהרמב”ם מיקד את הדיון בין אב לתולדה ולא כהשגת הראב”ד בין אב לאב כקרן ימין וקרן שמאל.

ולפי”ז, הרי”ף מתמקד בסוגיין בשאלה השנייה מהו היחס בין אב לתולדה דידיה, כלומר האם התולדה היא עומדת בפני עצמה ואינה ניזונת כלל מדיני האב דילה, או שמא התולדה היא ענף מהאב אשר לכן תקבל את דיני האב. ונפק”מ לייעוד התולדה, אם עומדת היא בפני עצמה אזי אף שהאב מועד אך אין זה משפיע על מועדותה, ואם היא ענף מהאב ישנה השפעה מהאב ותהייה היא מועדת בייעודו.

ולפי”ז מובנים דברי הרי”ף: ההקדמה בהבדל בין קרן תמה לקרן מועדת מורה לנו שישנו דבר אשר עומד בפנ”ע ואינו קשור לחיוב השלם וזו היא קרן תמה שמשלמת ח”נ ומאידך יש קרן מועדת שמשלמת נ”ש, אשר לכן יש לדון בתולדות נזיקין האם המה כעומדות בפנ”ע כקרן תמה או שהמה ענף מהאב לגבי כל הדינים, כמו”ש הרמב”ם.

וזהו ספק הגמ” בדמיון נזיקין לשבת או טומאה, דתולדות שבת המה חלק בלתי נפרד מהאב אשר לכן כל דיני האב מצויים בהן, אך תולדות טומאה רק נולדו מהאב ואינן מקבלות ממנו את חומר הטומאה ולכן המה עומדות בפנ”ע.

וזה מה שתלה הרי”ף קרן תמה למ”ד פ”נ קנסא. מפני דלמ”ד ממונא אזי ישנו חיוב ממון וודאי מפאת שהשור הוא מזיק, אלא דחס רחמנא עליה, א”כ אין כלל צד תמות להך מ”ד כדי שנוכל להסתפק האם תולדות נזיקין לאו כיו”ב ויעמדו בפנ”ע. משא”כ, למ”ד פ”נ קנסא אזי הוא פטור מעיקר הדין שהשור תם הוא, אלא קנסיה רחמנא כדי שישמור שורו טפי, שפיר ישנו צד של תמות כדי שנוכל להסתפק בתולדות נזיקין.

ומובנת מסקנת הסוגיא (ג:) דצרורות משלם ח”נ, שאינה כאב הרגל ממש, לכן זהו תולדה לאו כיו”ב שעומדת בפנ”ע לחיוב ח”נ כדוגמת קרן תמה, כפי שהקדים הרי”ף.

וניתן לבסס מהלך זה מדברי התור”פ בדברי הגמ” (ב:): “נשיכה תולדה דשן היא”, המבאר דאין כוונת הגמ” כעת לחפש תולדות הקרן אלא זה הוכחה לדיון האם תולדותיהן כיו”ב או לא. ומתרצת הגמ”: “שן יש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה”, ואין זו תולדת שן אלא קרן תמה.

מבואר מכך, דבהו”א רצתה הגמ” ללמוד שיש תולדה אשר אינה חלק מהאב, ואע”ג דהאב קרן אך התולדה שונה היא. ומיישבת הגמ” דאינו שן אלא קרן תמה והיא חלק וענף מהאב דקרן ולא עומדת בפנ”ע.

נגישות