המקור לדין זה הא בגמ' בפסחים דף קיט: דשם איתא במשנה: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. והסביר הרשב"ם – "דמפטירין לשון הנפטר מחבירו, כלומר כשנפטרים מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן, ובגמ' מפרש". ושם בגמ': "אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן". והקשו עליו בגמ' מהמשנה דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אחר הפסח הוא דלא, אבל לאחר מצה מפטירין? ותירצה הגמ': לא מבעיא קאמר, לא מבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמייהו, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה ולא מצי עבוריה לית לן בה קמ"ל דגם אחר הפסח אין מפטירין אפיקומן. והנה מהגמ' משמע דטעם האיסור של אכילה לאחר מצת האפיקומן הוא דמה שיאכל יעביר טעם המצה מהפה.
וצריך להבין מדוע נחוץ שטעם המצה ישאר בפה, ונחלקו בזה הראשונים, דהנה בעל מאור (דף כו: מדפי הרי"ף) כתב דיש שפירשו הטעם דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הוא כדי שיאכל הפסח על השובע וכדי שיאמר עליו את ההלל בכרס מלאה. ובירושלמי פרשו מה טעם הפסח נאכל על השובע, כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם, וכתב שכן ראה במגילת סתרים לרנ"ג . וכתב להקשות ע"ז דאין זה מתאים לטעם הגמ' שלנו דיש חשש שיעביר טעם המצה או קרבן פסח, וכתב וז"ל "ויש לשאול מה לנו אם נתפכח טעמו לאחר אכילתו? ונ"ל הטעם כטעם שאמרו בשתיית יין שבין כוס ג' לכוס ד' שלא יפסיד קריאת ההלל ולפי שהיו כל ישראל בזמן שביהמ"ק היה קיים אוכלים לפנים מן החומה והיה המקום צר להם, ממילא הוצרכו לזוז ממקומן אחר אכילתן והיו עולים על הגגות לומר ההלל, ולכן חשו להם חכמים שלא ישכחו מלומר את ההלל ולכן אסרו להפטיר אפיקומן שלא לפכח טעם הפסח, והנהיגו הדבר אף לאחר חורבן הבית במצה זכר למקדש".
ובהמשך כתב: מאחר שפירשנו טעם אין מפטירין אחר הפסח והמצה אפיקומן שלא ישכח מלומר את ההלל, אחר שגמר את ההלל מה לנו עליו בכל מה שיעשה, ואם אכל מצה וחזר ואכל כל הלילה מה עבירה היא בידו, אנו אין לנו אלא קום אכול מצה ובל תאכל חמץ, אבל בל תאכל מצה מנין לנו".
אולם הרמב"ן שם במלחמות פליג עליו וכתב: "והוי יודע שטעם שאין מפטרין אחר הפסח אפיקומן כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, וגזירה גזרו בו שלא יאכל אפילו דברים שאינם משביעין ואינם באים אלא בקינוח, וזה כדי שיברך בעוד טעם המצה בפיו כדי שיהא לו היכר שלא יחזור ויאכל ונמצא הפסח נאכל באמצע הסעודה"
וכתב שחכמים אסרו לא רק קודם קריאת ההלל כבעה"מ אלא כל הלילה, כדי שלא יאכל הפסח בכרס ריקנית מפני דוחק חבורות, ולאחר שיגמור סדר הלילה יהא עורך שולחן ואוכל, וכשם שאמרו בפסח כך אמרו במצה אף שלא שיך בה הטעם שלא יבוא לידי שבירת עצם כפי שחששו בקרבן פסח, ולכן אמרו בו שנאכל על השובע אלא הכל הוא זכר לפסח.
אלא שכתב בהמשך דבריו דכל זה דווקא לענין אכילה אבל לענין שתיה האיסור הוא דנראה מוסיף על הכוסות. וכן משמע ברמב"ם שכתב בהלכות חו"מ פ"ח ה"ט: "ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה שבפיו שאכילתן היא המצוה"
וכן הוא בטור (סי' תעח) דהאיסור לאכול לאחר מצת האפיקומן הוא גזירה משום קרבן פסח שצריך להאכל על השובע שלא יבוא לידי שבירת עצם ומשמע דהאיסור הוא כל הלילה , ומבעה"מ משמע שהאיסור הוא עד לאחר קריאת ההלל.
ואולם באורחות חיים בהל' ליל הסדר סי' כח הביא דפירש תלמיד אחד מהר"ש ז"ל דהטעם שאין מפטירין אחר המצה אפיקומן הוא כדי שישאר טעם המצה בפיו, שחייבין אנו לספר ביציאת מצרים כל הלילה ע"כ צריך שישאר טעם המצה בפיו עכ"ל. וא"כ גם לפי שיטתו האיסור הוא כל הלילה. אולם מלשון השו"ע (תפא, ב) שכתב: חיב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו השינה. א"כ יצא לפי"ז דאם נרדם וקם לפני עלות השחר היה מותר לו לאכול ולשתות שוב, דכבר פקע טעם האורחות חיים. וכן משמע מהחק יעקב שם ס"א ומהפמ"ג בא"א שם ובשו"ע הרב, אלא דהם התירו רק בשתייה.
והנה, עוד פועל יוצא מדבריהם דיש חילוק בין אכילה לשתיה ולא רק לגבי זמן האיסור של האכילה, דמהרמב"ן וכן מהאורחות חיים שם שדייק מהרמב"ם שכתב דאע"פ שאכל מצה ואכל לאחריה מאכלות אחרות ופירות חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה. עכ"ל. משמע דווקא אכילה אסורה אבל לשתות מותר, דאין טעם השתיה מעכב את טעם האכילה, וכן הוא בשו"ע שכתב (תעח, א) אחר האפיקומן אין לאכול שום דבר. ובסימן תפא ס"א כתב: אחר ד' כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים. הגה. וכל המשקין דינן כיין.
וא"כ השו"ע התיר שתית מים לאחר אכילת האפיקומן והרמ"א משמע דאסר אף מים לשתות.
ובמשנ"ב (תפא, א) כתב דנחלקו הפוסקים בטעם איסור השתיה לאחר אכילת האפיקומן, דיש שכתבו דזה משום שמצוה לספר ביציאת מצרים כל הלילה עד שתחטפנו השינה ולכן לא ישתה כדי שלא ישתכר וירדם. ולפי שיטה זו דווקא משקים משכרים אסורים. ויש שכתבו דנראה כמוסיף על הכוסות שיחשבו שמתחיל בסעודה אחרת, ולפי"ז כל חמר מדינה אסור אפילו שאינו משכר. ויש שכתבו כדי שלא יתבטל טעם המצה מפיו, וממילא לפי"ז אף משקה שאינו חמר מדינה ואינו משכר יהיה אסור, ולכן כתב המשנ"ב דמסתימת השו"ע והרמ"א משמע שדעתם להחמיר ככל הני טעמי, אלא שכתב דהאחרונים הקלו בתה ומשקה תפוחים דהם כמים שאינם מעבירים טעם המצה מההפה, וכתב שנכון להחמיר אם לא במקום צורך גדול.
ובשו"ע הרב (תעח, א) כתב: "דאחר אכילת אפיקומן אסור לאכול שום מאכל בעולם חוץ ממצה שמורה משעת קצירה או משעת לישה, כדי שלא יעבור טעם מצה שמורה של האפיקומן ע"י טעם אותו מאכל".
וא"כ לפי"ז יהיה מותר לאכול מצה לאחר אכילת האפיקומן, אלא דבחיי אדם (קא, יג) כתב שאם אכל אפיקומן שלא בהסיבה שלא יחזור ויאכל, דאסור לאכול אפיקומן ב' פעמים, ומשו"ע הרב משמע דאינו חושש לזה וכן הוא באליהו רבה שכתב שאם יאכל דברים אחרים לאחר אכילת האפיקומן ולא ברך ברהמ"ז עדיין, דודאי שצריך לחזור ולאכול שוב האפיקומן. ומכל האמור לעיל משמע דיש איסור אכילה לאחר אכילת האפיקומן ובשתיה הקלו יותר. אמנם, שו"ע הרב מתיר אף לאכול מצה שמורה.
אמנם, באבני נזר (שפא) כתב לחדש דהנה ידוע דיש פלוגתא בין ראב"ע לר"ע עד מתי מותר לאכול האפיקומן דלראב"ע מותר עד חצות ולר"ע עד שיעלה מעמוד השחר, וממילא לראב"ע דמותר לאכול האפיקומן עד חצות א"כ לאחר חצות יהיה מותר באכילה ושתיה, דאין החיוב שישאר טעם הפסח והמצה בפה רק בזמן המצוה, ולפי"ז כתב דאם רואה בתחילת או באמצע הסעודה שהוא קרוב לחצות, שיאכל כזית מצה על תנאי, אם הלכה כראב"ע אזי עד חצות יוצא באפיקומן הראשון ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים, ואם הלכה כר"ע דעד שיעלה עמוד השחר יוצא באפיקומן השני.
ובמקראי קודש להגרצ"פ פרנק (ח"ב סי' נו) ככתב לישב ע"פ האבנ"ז את מנהגו של הגר"ח מבריסק, שלא רצה לאכול האפיקומן אחר חצות כי חשש לשיטת ראב"ע, ולכן כשראה שלא הספיק להתחיל הסעודה ולגומרה קודם חצות היה מהדר לאכול האפיקומן קודם חצות ואת הסעודה לאחר חצות, וזאת משום דסמך על התנאי של האבנ"ז. וכתב שם שכבר מצאנו תנאי כעין זה לגבי מי שחושש שיעבור לו זמן קר"ש. וכן לגבי מי שמניח תפילין גם של רש"י וגם של ר"ת.
וממילא לפי כל האמור לעיל נראה שלחייל הן בשמירה והן בפעילות מבצעית או סיור יהיה מותר לשתות אפילו תה או קפה במיוחד אם יועיל לשמור על עירנותו (וכ"פ בהל' צבא עמ' 271, כחיצים ביד גבור ח"ג עמ' 31, קשרי מלחמה ח"ב י' פו).
ולגבי אכילה, כתב בקשרי מלחמה (שם) שאם קמו לאחר שינה לפעילות רשאים לאכול ולשתות כל דבר אם זקוקים לכך, וכן אם הם מבצעים פעילות כל הלילה (כגון חפ"ק) ולא ישנו לאחר עריכת הסדר רצוי שיאכלו מצה ישתו מים או קפה, ורשאים לאכול מיני מתיקה כדי לשמור על עירנותם בזמן הפעילות המבצעית. אולם בהל' צבא שם כתב דלגבי היתר אכילה יתנה את התנאי שכתב אבנ"ז וזהו דווקא בשעת הדחק, וע"ש פירוט המקרים.
ונסיים בברכה שנזכה עוד השנה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים בביהמ"ק, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
