בגדרי חיוב נשים בשביעית ומחצית השקל

א

כתב המנחת חינוך (מצוה קי"ב) דמכיון דיש מלאכות בשביעית שאין עליהם רק עשה בלבד דנשים תהיינה פטורות עיי"ש בדבריו.

ונראה דיש לדון בזה, דמה שאמרינן בקידושין (לד,ב) שם בסוגיא מצות עשה שהזמן גרמא או מצות עשה שאין הזמן גרמא, איכא למימר דכוונת הגמרא היא מצות עשה – זאת אומרת דהיא בקום ועשה, כמו ששנינו בתחילת כריתות, הפסח והמילה מצות עשה, ופירש בשיטה מקובצת שם דהכוונה דהוי קום עשה ובעינן דומיא דע"ז דהוי שב ואל תעשה וה"ה כאן. וכל הסוגיא שם בקדושין מיירי אודות קום ועשה, אבל לא בשב ואל תעשה. אבל לא משמע שם כן בתוס" (ד"ה מעקה) לדעה אחת, דכתבו שם דנשים פטורות מעשה דיו"ט דהוי זמן גרמא, והרי עשה דיו"ט הוי שב ואל תעשה ולא קום ועשה. ואולי איכא למימר דהעשה, דאמרינן דאם הזמן גרמא הוי נשים פטורות, היינו עשה דיש בעשייתה קיום מצוה, אבל עשה דאין בעשייתה מצווה אלא דאם עוברים עליה עוברים בעשה – זה נכלל בתוך הלא תעשה דנשים חייבות בהם בין הזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא, דהרי לא תעשה זהו גם כן דיש להן איסור בעבירתו ואין מצוה באי עבירתו [ז"א מצות הל"ת]. ומש"ה עשה שאיננה מצוה שמקיימים מצוה בעשייתה, אלא רק דאם עוברים עליה אז עוברים על עשה – זה נכלל בל"ת ולא בעשה.

והנה יש מצוה על הכהן הגדול לקחת בתולה, ונראה שאם הכה"ג נושא בתולה, שאינו מקיים מצוה, אלא שאם יקח בוגרת או בעולה אז הוא עובר על העשה. דאי לא תימא הכי, אלא דזוהי מצוה על כה"ג לקחת בתולה, א"כ אם יש לו אשה מקודם הו"ל למימר דיקח בתולה או לכה"פ אם האשה שיש לו מקודם לא היתה בתולה, אלא דנראה שהעשה רק למעט שלא יקח אחרת. ואולי גם כן העשה של שביתת שביעית – שזוהי לא מצוה עשה, [זאת אומרת, שאם ישבות בשביעית מעבודת הקרקע מקיים מצוה] אלא כל עיקרו של העשה הוא בשלילה – שלא יעבוד ואם עבד עובר בעשה, אבל אם לא עובד איננו מקיים מצוה. ומש"ה נשים חייבות בה, דזו העשה איננה נכללת בין מצות עשה אלא נכללת בין הל"ת, שזוהי רק מניעה, וההפרש בינה ובין ל"ת הוי רק בחומר האיסור, שהל"ת לוקים עליו, וזה אין לוקין עליו. ונראה דאיכא קצת לדייק מלשונו של הרמב"ם, דבריש הלכות שבת דכתב הרמב"ם וז"ל: "יש בכללן חמש מצוות וכו" לשבות בשבת" עי"ש. וכ"כ בשביתת עשור: "שבכללן ארבע מצות וכו" לשבות בו ממלאכה". וכ"כ בריש הלכות יו"ט: "לשבות בראשון של פסח, לשבות בשביעי של פסח, לשבות וכו" בר"ה כו"", עיי"ש. ובהלכה ב" כתב: "כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות, וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה", ועיי"ש. ומשום הכי כתבו התוס" בקידושין דנשים פטורות ממצות עשה דיו"ט דהוי הזמן גרמא. אבל בריש הלכות שמיטה ויובל כתב וז"ל: "שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה", ולא כתב לשבות בשביעית ממלאכת הארץ כמו שכתב אצל כל מצוות של שבות. נראה דזה לא מצווה על האדם לשבות ובשביתתו יקיים מצוה שהארץ תשבות, ר"ל שלא יעבוד אותה, וזוהי רק שלילה, אבל אין בשביתתו קיום מצווה כמו שכתב אצל הלכות יו"ט, ומשום הכי זה הוי כמו שאר לא תעשה שזה הוי רק מניעה ונשים חייבות בהן כמו אנשים.

ב

וכן מתעוררת בעיה נוספת, האם נשים אכן חיובן בקדושת שביעית, שהחיוב בקדושת שביעית נובע מהזמן וממילא הזמן גרמא, אך מאידך קיום הקדושה בפירות לא תלוי בזמן.

ומצינו דיון דומה במנחת חינוך (מצוה ק"ה) בענין דמחצית השקל הוי מצוה שאין הזמן גרמא, ומ"מ נשים פטורות דנלמד מתוך הקרא. ונראה דכונתו דכתיב "כל העובר על הפקודים" ונשים לא היו בכלל הפקודים. ונראה להתבונן בזה, שהרי מחצית השקל חיובו הזמן גורם, שכל שנה היא המחייבת חיוב אחר של מחצית השקל, וזה דומה לקריאת שמע – שאפילו שחייב לקרוא ביום ובלילה מ"מ הוי מצוות עשה שהזמן גרמא, שחיוב קריאת שמע של יום איננו חיוב קריאת שמע של לילה. אלא שקיום מצות מחצית השקל אפשר לקיים תמיד, שהרי אפילו עברה השנה הוא מביא את שקלו, ואף שלא קונים עבורה קרבנות, אבל חיובי מחייב לקיים מצות מחצית השקל, נמצא דחיובה של מצוה זו אינה קשור כלל עם הזמן, בניגוד לכל מצות עשה שהזמן גרמא שזמן מצותן עובר, שזמן קיום מצות מחצית השקל אינו עובר רק חיוב המצוה מותנה בזמן.

ומדברי המנחת חינוך נראה דאפי" דסבירא ליה שחיוב המצווה קשור עם הזמן, מקרי מצוות עשה שלא הזמן גרמא. אבל יש לדייק מקדושין (לד,ב) [דאמרינן התם] דמצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות, מנלן דיליף ממורא, ומקשה נילף מתלמוד תורה, ומשני דהוי תלמוד תורה ופדיון הבן שני כתובין הבאים כאחד ואינם מלמדים, ומקשה למ"ד מלמדין מאי איכא למימר וכו". השתא אי נימא כדברי המנחת חינוך דמחצית השקל הוי מצות עשה שאין הזמן גרמא ומ"מ נשים פטורות מתוך המקרא, א"כ הוה ליה לתרוצי דהוי שלשה כתובים הבאים כאחד דלדברי כולם אין מלמדין כדתריץ בתירוץ השני, ומזה היה מקום להוכיח דס"ל דלא אזלינן בתר חיוב אלא בתר קיום המצוה, וקיום המצוה דמחצית השקל הוי שלא הזמן גרמא. וע"כ ראינו שחיוב מ"ע שהזמן גרמא תלוי בקיום המעשי שלא תלוי בזמן ולא בחיוב שנובע מזמן השביעית.