בברכת מ: שנינו, היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה.
ובגמרא, אמר עולא מחלוקת בברכותיהן שוות דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל אין ברכותיהן שוות מברך
דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה…, פליגי בה רב אמי ור' יצחק נפחא חד אמר מח' בשברכותיהן שוות אבל אין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחד אומר אף בשאינן שוות נמי מח' ונפ"מ להקדים את הברכה על המין השבעה ולרבנן מקים המין החביב] דאמר רב יוסף ואיתימא רק יצחק כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה שנאמר ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימוןארץ זית שמן ודבש.
רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא אמר ליה רב חסדא לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה אמר ליה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך. ע"כ.
בדברי עולא שבשאין בברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה לרוב הראשונים הכוונה היא בכה"ג מודה ר' יהודה לרבנן שביב עדיף שכך הוא בדין שיודה היחיד אצל הרבים, לא כך מפרש המרכי בשם מהר"ם [סימן קל"ב] שבכה"ג מודו ליה רבנן לר 'יהודה שמין שבעה עדיף, ע"ש.
בסברת דברי עולא פירש הרא"ש [פ"ו סכ"ה] שדווקא כשברכותיהן שוות והברכה אחת היא לו היא פוטרת את שניהם,מקום יש לדון אי מין שבעה עדיף אי מין חביב עדיף, אולם כשברכותיהן שונות הן זו מזו וממילא יברך על שני המינין אין חשיבות כ"כ בהקדמת ברכת האחד לחברו לכך איזה מהן שירצה יקדים.
והנה בסוגיא לא אתפרש מהי המסקנה וכמי הלכה ובפשטות אפשר לומר שמאחר והביאה הגמ' את דברי רב יוסף שכל המוקדם בפסוק קודם לברכה ניתן להוכיח שאם כך הוא גבי קדימות בשבעת המיניןזה מקמי זה, כ"ש שיש להקדימם גבי פירות אחרים וכך סוברים הגאונים ומשום כך פסקו שהלכה כר' יהודה [עיין תוס' כ"ט: ד"ה ולענין, ועיין תוס' מ"א ד"ה יוסף שרצו לתלות זאת במח' בגירסאות בדברי רב יוסף ע"ש].
לכאורה ניתן להוכיח שמסקנת הגמ' כרבי יהודה אף מתוך שחותמת הגמ' במעשה דרב המנוונא ורב חסדא ותרוויהו מודים לר' יהודה דהלכתא כוותיה, ובפשטות היינו משום שחפצה הגמ' להראות שכך ההלכה.
ברי"ף [כ"ט:] העתיק דברי עולא, ואחריהם את דברי רב יוסף, וחתם במעשה דרב חסדא ורב המנונא ולא פירש בדבריו כמאן ס"ל למעשה.
וכתב ספר ההשלמה דמאחר ולא מתפרש בדבריו שהלכה כרבי יהודה, מסתמא דהדר לכללא דקיי"ל בכל מקום דהלכה כרבים במקום היחיד והלכתא כרבנן ע"ש. ולענ"ד הקצרה אין הוכחה והכרח לומר כדבריו, ואף שלא כתב להדיא שהלכה כרבי יהודה מכל מקום מאחר והעתיק לדברי רב יוסף וכן חתם הסוגיא בסיפור המעשה הנ"ל אפשר דהיינו משום דס"ל שההלכה כר' יהודה אליבא דעולא וכפי שהוכיחו כן הגאונים משיטת הש"ס אף ששם לא נזכרה ההלכה כמאן, ואף שברי"ף בדר"כ מפורשות ההלכות כמאן נינהו, מ"מ נראה לכאורה שאפשר לפרש כן, ועדין לא מצאתי לי חבר בדבר, ולה' הישועה.
הרא"ש [סימן כ"ה] כתב להבדיל בין הגדרת "מין חביב" דהיינו המין הרגיל עליו בדר"כ אף שעתה אינו חפץ בו תחילה, לבין "המין שירצה" דהיינו זה שחפץ בו עתה אע"פ שע"פ רוב חפץ באחר יותר ממנו. נכתב שהלכה כר' יהודה וכעולא ומשום הכי כשברכותיהן שוות מברך על מין שבעה, ובשונות מברך על החביב, והגדרתו כנזכר.
הרמב"ם[בפ"ח מהלכות ברכות הי"ב] כתב, היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחת מהן ופוטר את השאר, ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחת מהן ברכה הראויה לו, ואיזה מהן שירצה להקדים מקדים.
ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה, אם יש בינהם אחד משבעת המינין עליו הוא מברך בתחילה וכל הקודם בפסוק קודם בברכה וכו'.
מדבריו עולה שפסק כרבנן שבכל מקרה שיש לפניו חביב, עדיף הוא על פני האחרים וכך פירש מרן בכסף משנה שם, וכתב שם עוד שמאריכות לשונו "איזה מהן שירצה להקדים מקדים" משמע שרשאי להקדים "המין שרוצה" על פני "המין החביב".
בשולחנו הטהור פסק מרן כרבי יהודה אליבא דעולא, שכתב [סימן רי"א ס"א] היו לפניו מיני פירות הרבה אם ברכותיהן שוות ויש בינהם ממין שבעה מקדים מין שבעה אע"פ שאינו חביב כמו המין האחר, ואם אין בהם ממין שבעה מקדים החביב, ואם אין ברכותיהן שוות אפילו יש בהם ממין שבעה כגון צנון וזית, איזה מהן שירצה יקדים ואפילו אינו חביב, ונקרא חביב המין שרגיל להיות חביב עליו אפילו אם עתה חפץ במין השני, ע"כ.
ניתן להוכיח שאף מרן הבין בדעת הרי"ף שפסק כרבי יהודה וע"כ פסק כהרא"ש והרי"ף דלא כהרמב"ם משום דהויא דעת רוב עמודי הוראה וכדרכו בקודש לפסוק כדעת הרבים שבשלושתם, וכפי שכתב בהקדמה לבית יוסף ע"ש, ויל"ע בזה ואכמ"ל.
