בפרשיות שמות, וארא ובא, נמצאת השתלשלות הדברים של עשרת המכות, המובילות ליציאת בנ"י ממצרים. והנה, בזמן שמשה יוצא לשליחותו (ד', כ"א) אומר לו ד' "ראה כל המופתים אשר שמתי בדרך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את ליבו" וכן (ז', ג) "ואני אקשה על לב פרעה".
הרמב"ן בפרוש על התורה (ז,ג) מבאר שבאו חכמים לפרש את השאלה המתבקשת. אם ד' הקשה את ליבו מה פשעו? ובאר באופן הראשון, שפרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חינם, נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה. ומבואר בדברי הרמב"ם (הל' תשובה ו', ג' ובשמונה פרקים פ"ז):
"שפרעה ועמו מרו בבחירתם בלי הכרח וחמסו הגרים אשר בתוכם והעלו עליהם עול גמור ולכן נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה ונידון לפי מעשיו הראשונים שבזמן שמונע הקב"ה התשובה מהחוטא או אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו".
לפי פרוש זה אין הכרח שיש הבדל בין חמש המכות הראשונות לאחרונות ובכולן ד' חיזק את לבו כמו שאמר לו מתחילה "ואני אחזק", "ואני אקשה", או שמבחינה מציאותית, בחמשת הראשונות פרעה מעצמו הקשה את לבו ולא היה צורך שד' יקשה את לבו אלא בחמש האחרונות, אבל כל המכות היו כבר לאחר שנמנעו ממנו דרכי התשובה. ובאופן שני באר, שהיו חמשת המכות הראשונות עליו בפשעו כי לא נאמר בהן "ויחזק ד' את לב פרעה", כי הוא מרצונו לא רצה לשלחם לכבוד ד', אבל כאשר גברו המכות עליו ולא יכול לסבלם התרכך ליבו ונמלך לשלחם מכובד המכות, ולא מרצונו לעשות רצון ד' ואז ד' הקשה את לבו למען ספר שמו.
ומה שאמר לו ד' מתחילה "ואני אחזק ואני אקשה" יודיע למשה את העתיד מה יעשה במכות באחרונות. ולפי שיטה זו רק לאחר חמשת המכות הראשונות נסגרו בפניו דרכי התשובה.
והנה לפי שני הפרושים מוכרחים לומר שנמנעו מפרעה דרכי התשובה ונחלקו מתי.
ברם, המלבי"ם (ד', כ"ב – כ"ג) מבאר אחרת. שד' כבר גילה טעמו של דבר (ג', י"ט) : "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה" כי ד' הבוחן לבב ידע רוע לב פרעה ורשעתו, ידע שלא יתן להם ללכת ולא שיכריחהו ד' לזה ביד חזקה שיהיה בזה משולל הבחירה כי יעשה זה מצד בחירתו. רק שלפי הטבע אע"פ שמצד בחירתו לא יתן להם ללכת, היה ראוי שישלחם מפני הכרח המכות והיסורין ובזה היה השלוח שלא מצד בחירתו, רק מצד ההכרח. וד' רצה שהשילוח לא יהיה ע"י הכרח, שבזה היה יכול להוציאם בעצמו ללא רשות פרעה. שאם ישלחם ע"י הכרח המכות, יהיה זה דומה כאילו יוצאים בעצמם בלא רשותו, כחונק את חברו לתת לו מעות שזה לא נחשב שנתן לו מדעתו, רק שלקח ממנו בע"כ. ולכן ד' חיזק את לבו שלא ירך לבבו מפני הייסורין ונשאר בבחירתו כאילו אינו סובל מכות ואז מה שלא שלח בתחילה ומה ששלח בסוף הכל מתייחס לבחירתו החופשית, ולפי זה מבאר את שינוי הלשונות בפרק ד' פס' כ"א "ואני אחזק את לבו", פרק ז' פס' א' "ואני אקשה את לב פרעה" וכן בפרק י' פס' א' "כי אני הכבדתי את לבו" – חוזק הלב הוא שלא ירך לבבו מפני המכות ולפעמים חיזק פרעה את לבו בעצמו כמו בתנין ובדם ולפעמים חיזק ד' את לבו לסבול המכה כמו בשחין ובארבה ובחושך. "הכבדת הלב"- היא כעת שלא יכול להחזיק את לבבו וירא מהמכה רק אחר שראה שהלכה המכה הכביד אאת לבו וחשב שלא יכהו עוד. "קושי הלב" – הוא כעת ההתראה שאף שהתרה בו במכה חדשה שאז היה לו לירא מן העתיד, הקשה לבו לחשוב שלא תבוא המכה עליו. וא"כ ד' חיזק את לבו בעת המכה והכביד את לבו בסוף המכה והקשה את לבו בעת ההתראה עד שלא פחד מן המכה ובכ"ז ישאר תמיד הבחירה בידו לשמוע לדבר ד' ולשלחם שבחירה זו לא שלל ד' ממנו ולכן נענש כדין על שלא שלחם בבחירתו.
וכעת, לפי דברי המלבי"ם יוצא, כי חיזוק הלב אינו מונע בחירה אלא הוא קיום הבחירה.
והנה במדרש שמ"ר יג', ד' כתוב: "כי אני הכבדתי את ליבו אר"י מכאן פתחון פה למינים לאמור לא היתה ממנו שיעשו תשובה שנא' כי אני הכבדתי את ליבו,א"ל רשב"ל יסתם פיהן של מינין אלא אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם בפעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו אז הוא נועל ליבו מהתשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא אף כאן פרעה הרשע כיון ששיגר ד' חמש פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את ליבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך".
