סוגית בל תאחר בנדרי הרשות/ ג.
כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה" אֱלֹקיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה" אֱלֹקיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:
וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה" אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
נשאלת השאלה על איזה סוג נדר[1] דיברה תורה: נדרי גבוה כגון הקדש, נדרי הרשות כגון נדר שלא ישתה יין השנה[2].
אכן, מפשט הפסוקים יש לדייק לכאורה שאיירי בנדרי גבוה גרידא, שהרי כתיב "לה" אלוקיך" ומשמע שבא הכתוב לסייג את האיסור, דהיינו בנדר שהאדם נודר לגבוה כגון קורבנות הקדשות וכדו" ולאפוקי מנדרי הרשות שבהם נדר האדם בסתמא ולא כלפי גבוה.
אכן הספורנו (ד"ה "כי תדר") כותב וז"ל: "הנה ראוי שייאמן דבריך עם הכל, אמנם מה שתדר לה" אלקיך לא בלבד אתה חייב לשלם, אבל עם זה צריך שיהיה התשלום בלי איחור". משמע שבא לומר שהתורה דיברה דווקא על נדרי גבוה וכמו שאמרנו.
ולכאורה דין זה שנוי במחלוקת הראשונים:
הר"ןבסוגיתנו (ג.) כותב וז"ל: "אם אמר ככר זה עלי איכא בל יחל ואי נדר להביא קרבן איכא בל תאחר", ומכך שנצרך הר"ן להוסיף את המקרה "ואי נדר להביא קורבן" וממנו להוכיח שיש בל תאחר בנדר ולא אמר זאת במקרה הראשון היינו בנדרי הרשות, משמע[3] כוונתו שאין בל תאחר בנדרי הרשות[4].
אפשר להביא לכך ראיה משני מקומות בש"ס:
בגמרא בב"ק (פ.) איתא: "וכן מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל[5], אין מחייבין אותו ליקח מיד, עד שימצא את ההוגנת לו". בפשטות אפשר היה להבין שהגמ" עוסקת באדם שנדר בנדרי הרשות ליקח בית או אישה.
לפי"ז, אין מצווה בעצם הקידושין, ובאה הגמ" ללמד דלאחר שמצא את ההוגנת לו אזי מחייבין אותו. ולכאורה הוי משום "בל תאחר" ואין לומר שהוי מטעם בל יחל, שהרי יכול עוד לקיים דברו.
לפי הבנה זו משמע, שיש "בל תאחר" בנדרי הרשות ודלא כדברינו. אך לפי זה יקשה, מדוע צריכה הגמ" להעמיד דבריה "בארץ ישראל"[6] היה לה לומר בסתם נודר ליקח בית. לכך נראה לומר, שהגמ" עוסקת בנודר בנדרי גבוה[7] ולכך כתבה הגמ" "בית בא"י" שהוי מצווה וכן בליקח אישה שהוי מצווה. א"כ להבנה זו נקטה הגמ" בדוקא מקרים אלו לאפוקי מנודר בנדרי הרשות שבהם אין איסור ד"בל תאחר".
ומצאתי למהרי"ט (ח"א סי" קלא) שביאר כך וז"ל: "אלא נראה דההיא דמרובה הוי טעמא משום דנדרים של מצוה הם ליקח בית ולישא אשה בא"י מצוה עליו לקיימם לאלתר כל שמוצא דבר הגון ואם שהה עובר לאלתר בבל יאחר…הא קאי בית והא קאי אשה מצוה לקיים דברו מיד להשתקע בארץ ישראל שישיבת ארץ ישראל מצוה ומייתי לה הרמב"ן ז"ל בספר המצות מוירשתם אותה וישבתם בה…אבל בנדרי הרשות דאין מצוה לקיימן לא שייך ביה בל תאחר".
אם כן מוכח שאין בל תאחר בנדרי הרשות.
ראיה נוספת לכך (וכן הביא במהרי"ט) אפשר להביא מהגמרא ר"ה (ה.) אשר דורשת מהפסוק "כי תדר נדר לה" אלקיך" דווקא דברים שיש בהם צורכי גבוה וז"ל: "מנה"מ, דת"ר כי תידר אין לי אלא נדר…לה" אלקיך אלו הדמין הערכין והחרמין וההקדשות…אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים". משמע שרק במקרים אלו יש בל תאחר אך לא בשאר נדרים ושבועות.
א"כ, עיקר הסברא לשיטה זאת היא כפי שאמרנו, התורה הוסיפה לאו זה רק לאדם אשר התחייב דבר כלפי שמיא ולכך ראוי וצריך לזרז עצמו ביותר אך בנדר שהאדם חייב עצמו בסתמא ללא צורך גבוה אדרבה הוי כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב וכו" ולא שייך שתצווה התורה במקרה זה איסור נוסף אם בלאו הכי יש לו איסור.
א"כ, משמע מדבריו להדיא שבכל נדר ושבועה שייך לאו זה. ולכאורה צריך לבאר דבריו, דמנלן דבר זה דאיתא ל"בל תאחר" אף בנדרי הרשות ויותר מזה יש לשאול מנין שאף בשבועות[8].
אלא דיש לשים לב שהריטב"א כותב שדבר זה נלמד מפ"ק דנדרים, ולכאורה כוונתו לסוגייתנו שדנה בלאו ד"בל תאחר", היינו הגמ" מקישה בין נדרים לנזירות ובכך לומדת שגם בנזירות שייך לאו ד"בל תאחר".
וצ"ל שלמד הריטב"א מפשט הגמ" ולאחר שלמדה הגמ" שגם בנזירות ישנו לאו זה וא"כ אינו מייחד בדוקא נדרים שיש בהם צורך גבוה וממילא אפשר ללמוד לכל נדרים (בפשטות אין בנזיר חיוב כלפי שמיא אלא הוי כעין נדרי הרשות[9]).
וכן איתא כעין זה בשו"ת הריב"ש (סי" תמה) וז"ל: "ובכה"ג אפשר דאיכא בל תאחר דלא גרעי נדרי איסור גופייהו מנזירות דילפינן ליה מנדרים ר"ל נדרי הקדש ומוקמינן ליה בכי האי גונא".
א"כ עיקר הסברא היא "לא גרעי". (ואפ"ל בדרך קצת שונה שלאחר שלמדנו מנדרי הקדש לנזירות בהיקש, נקיש נזירות לנדרי הרשות ונדרי הרשות נקיש לשבועות ע"י הפס" ידר נדר או השבע שבועה וכו").
לפי הסבר זה יתכן שמחלוקת הראשונים נובעת מהגדרת נזירות, היינו דלחולקים על הריטב"א י"ל דסברי שנזירות שונה במהות מנדרי הרשות, דנזירות הוי החלת קדושה על האדם ולכך הוי דמי טפי לנדרי הקדש, לעומת נדרי הרשות שאין בהם עניין של קדושה מלבד חלות האיסור.
דרך נוספת שאפ"ל להבנת לימוד הגמ" לדעת הריטב"א היא, כאשר הגמרא שואלת "בל תאחר בנזירות היכי משכחת לה" אין כוונתה להרחיב את דין נזירות ולומר שגם בנזירות ישנו לדין ד"בל תאחר", אלא כוונתה להרחיב את הלאו ד"בל תאחר", היינו שאיסור "בל תאחר" כולל בתוכו גם את פרשיית נזיר. ולאחר שלמדה הגמ" שאין זה דין מיוחד בנדרי גבוה א"כ הורחב דין ד"בל תאחר" וממילא שייך בכל נדרים ושבועות שגם בהם איתא ללאו זה.
עוד י"ל, דיתכן דהמקור לשיטה הנ"ל היא מדברי הירושלמי (ר"ה הלכה א) וז"ל: "רבי חגי בעא קומי רבי יוסי כתיב וביום השמיני ימול, עבר ולא מל א"ל כי תדר נדר לה" אלקיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין".
ע"פ הירושלמי עולה גדר חדש לדין ד"בל תאחר" והוא "דבר הניתן לתשלומין". כלומר, הירושלמי מדייק מלשון התורה שהשתמשה בלשון תשלום (ולא לשון אחרת כגון לתת וכדו").
ויש להבין מה הפשט בדבריו. ואכן נחלקו המפרשים בביאור גדר זה של הירושלמי:
הרידב"ז בפרושו על הירושלמי כותב וז"ל: "פירוש דלא שייך "בל תאחר" רק במילתא דנתינה ותשלומין או לגבוה או לעניים אבל מצוה בלא תשלומין לא שייך "בל תאחר""". היינו דווקא בדבר שישנו חיוב כלפי משהו, כגון קורבנות הקדשות וחרמים וכדו" שלאדם יש חיוב לשלמם למקדש, לאפוקי מילה שהינה חובה המוטלת על האדם באופן פרטי אך אין בה תשלום כלפי משהו. א"כ לפי הבנה זו ההגדרה היא תשלום שהוא למשהו לאפוקי מצות שהן קיום ולא שילום.
ואולי אפשר[10], שכוונת הירושלמי "דבר הניתן לתשלומין" הוא דבר שבא (ניתן) בתור תשלומין באופן מהותי ולאו דווקא כלפי משהו, לאפוקי דבר שאינו תשלום אלא קיום שנובע מחיוב שמוטל על האדם. לפי הבנה זו נמצא שאף בכל נדרים ושבועות שייך "בל תאחר" שהרי יש בהם צורך תשלום למה שהאדם חייב עצמו בו, לעומת מצות שהם מוטלים על האדם מכוח התורה ולא שייך בהם לשון שילום אלא קיום, כמו שאומרים קיום מצות ולא שילום מצות[11].
ראיה נוספת לשיטה הנ"ל אפשר להביא מדברי הספרי לפרשת מטות על הפס" "איש כי ידר נדר…לאסר איסר על נפשו…לא יחל דברו" וז"ל: "לא יחל דברו מגיד שהוא עובר על בל יחל. ועל בל תאחר מנין ת"ל (דברים כג) כי תדר נדר לה" אלקיך…לא תאחר לשלמו".
בפשטות משמע שבא הספרי ללמד שגם בנדרי ביטוי / רשות, שבהם לכאורה אירי הפסוק מדכתיב "לאסר איסר על נפשו" היינו לאסור את המותר, ישנו לאו ד"בל תאחר"[12] ומפורש להדיא כדברי הריטב"א[13] .
הנה, הרמב"ם לומד מן הפס" "מוצא שפתיך תשמור" שיש מצות עשה על האדם לקיים כל דבר שחייב עצמו בו, באיזה דבר שיהיה בין בנדר ובין בשבועה וכו".
הרמב"ן בהשגותיו (שם) כתב להקשות על דבריו וז"ל: "ואני אומר כי הרב בכאן כלל שתי מצות שהן חלוקות בדיניהם ועניינם ועשאן אחת. כי הכתוב הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית נאמר בענין מה שאדם מחייב עצמו לתת לשם האל ית" בין שיהיה מן הדברים הקרבים לפניו או הנתונים במצותו והוא שנאמר כי תדר נדר לה" אלקיך ירצה לומר שיבקש ממך הממון הנידר לו…אבל מה שחייב האדם עצמו מדברי הרשות שקראו חכמים ביטוי והוא שנדר או נשבע אוכל היום…זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה".
הרי דהרמב"ן מקשה, שלא יתכן ללמוד מפרשית "בל תאחר" איסור כללי לכל נדרים ושבועות אף בדברי הרשות, שהרי הפסוקים עוסקים אך ורק בנדרי גבוה "מה שאדם מחייב עצמו לתת לשם האל" ולא "במה שחייב בו האדם את עצמו מדברי הרשות", וא"כ מניין לרמב"ם מכאן ללמוד לשאר דברים שלא שייכים בפרשה הנ"ל.
בפשטות נראה לומר, שהרמב"ם למד שהפסוקים עוסקים אף לגבי שאר נדרים שאדם אסר עצמו ולא רק בדברים שחייב נפשו לתת לשם האל. ומכאן לכאורה יש להסיק[14] שאכן נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם איתא ללאו ד"בל תאחר" אף בנדרי הרשות.
היינו דלרמב"ם הפרשה עצמה עוסקת בכל סוגי הנדרים והשבועות, וממילא איכא לאו ד"בל תאחר" אף בנדרי הרשות, ולכן העשה ד"מוצא שפתיך תשמור" נאמר לגבי כל סוגי נדרים ושבועות. וסבירא ליה כהריטב"א לעיל.
אך לכאורה נראה לומר לא כך, אלא דוודאי מודה הרמב"ם לרמב"ן שליכא "בל תאחר" בכל נדרים ושבועות ונחלקו בעניין אחר. ולכאורה הדברים מוכרחים מתוך לשון הרמב"ם כדלהלן:
א. הרמב"ם אצלנו כותב: "ואע"פ שכבר חלקו מלות זה הפס"…אמנם הכונה המגעת".
ועוד כותב: "ואמנם הכוונה מה שזכרתי לך להבין פשטיה דקרא שצווה לעשות כל מה שהוציא בשפתיו".
כלומר, חוזר הרמב"ם ומדגיש שאע"פ שהפסוקים עוסקים בנדרי גבוה וא"כ לכאורה אין ללמוד מהם ל"שבועה ונדר וצדקה וקורבן וזולת זה" מ"מ סובר הרמב"ם, שאפשר לדרוש את פשט הפסוק "מוצא שפתיך תשמר" במנותק כביכול מהנושא המרכזי שבו מדובר בפסוקים אך ודאי שמודה ששני הפסוקים בתחילת הפרשייה ("כי תדר" "וכי תחדל") מדברים רק בנדרי גבוה ובהם נאמר האיסור ד"בל תאחר", וממילא אין "בל תאחר" בנדרי הרשות.
ב. הרמב"ם (ספהמ"צ מצוות ל"ת קנה) מביא את הלאו של בל תאחר וז"ל: "היא שהזהירנו מאחר הנדרים והנדבות ושאר הקורבנות שהם חובה עלינו והוא אמרו ית" כי תדר נדר לה" אלקיך לא תאחר לשלמו".
נראה מדבריו, דרק בנדרי גבוה אירי מכך שכתב "ושאר הקורבנות" משמע שרק בקורבנות יש "בל תאחר" ולא בשאר דברים[15].
ג.הרמב"ם (ספהמ"צ מצוות ל"ת קנז) מביא את דברי הספרי שהבאנו לעיל[16] "לא יחל דברו מגיד שהוא עובר על בל יחל ועל בל תאחר כלומר כנשנדר קרבן ולא הקריבו ועברו עליו ג" רגלים הוא חייב משום בל תאחר ומשום לא יעשה דבריו חולין וכן כל מה שדומה לקרבן וכו".
ונראה שהוקשה לו לרמב"ם בדברי הספרי, דלכאורה משמע שבא הספרי ללמד דגם בנדרי הרשות איתא ללאו ד"בל תאחר"[17], וזה ליתא לדעת הרמב"ם, לכך הוצרך לומר "כלומר כשנדר בקורבן", כלומר דמה שכתב הספרי "ועל בל תאחר מנין ת"ל לא תאחר לשלמו" אין בכוונתו ללמד שלא רק שיש איסור בל יחל בנדרי הרשות אלא אף איסור בל תאחר, אלא הפשט הוא, מנין שגם בבל תאחר, הינו כאשר נדר אדם בנדרי גבוה-שבהם יש את דין "בל תאחר", שמוזכר בכלל בפרשת כי תצא ישנו לאיסור לא יחל דברו, ת"ל "כי תדר נדר" ולמדים בג"ש מהכא להתם[18] ועל כך כתב הרמ" כלומר כשנדר בקורבן[19].
א"כ צריך לבאר דלרמב"ם שני הפס" בראש הפרשה עוסקים בנדרי גבוה ("נדר לה"") וכן הפס" השלישי (מוצא שפתיך) אלא שממנו אפשר ללמוד איסור כללי לכל התורה.ואזיל הרמב"ם לשיטתו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.וכן מביא המגילת אסתר (מצוה צד בישוב הרמב"ם) וז"ל: "וכבר הורה לנו הרב בשורש שני כי הבא מפשט הפסוק יש לנו למנות".
אך הרמב"ן כנראה נחלק על הרמב"ם בעניין זה ולא סבירא ליה הכי, היינו כיון ששני הפס" שלפני כן עוסקים בנדרי גבוה אין ללמוד מהפס" הבא אחריהם לנדרים אחרים שלא הוזכרו בפרשה.
הנה, ידוע להקשות על דברי הר"ן בסוגין שהבאנו לעיל מהר"ן לקמן (סג. ד"ה "קונם") שכתב וז"ל: "אבל באומר שנה אחת סתם אין חודש העיבור בכלל אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת שהרי אם לא נהג באסורו שנה זו משלים לשנה הבאה הפשוט ואע"פ שאסור לו לעשות כן בתחילה דאיכא בל תאחר כיון שאם וכו".
הרי הר"ן מבאר את המשנה אשר דנה במקרה שאדם אמר "קונם יין שאני טועם השנה", וא"כ מדובר בנדרי הרשות, ומהיכי תיתי לחייב משום בל תאחר.
ולכאורה סתירה מפורשת לדברי הר"ן בסוגין, דמשמע שאין "בל תאחר" בנדרי הרשות וכמו שהוכחנו למעלה אך בר"ן לקמן משמע שיש "בל תאחר".
ובפשטות נראה לתרץ, דבאמת סובר הר"ן דאיכא בל תאחר בנדרי הרשות וכמו שכתב בדף (סג.) אלא שאצלנו הביא זאת דווקא בנדרי גבוה היינו בנדר להביא קורבן משום שהגמרא באה ללמוד איסור ד"בל תאחר" מנדרים לנזירות ולכך שייך להביא את המקרה הראשוני והיותר פשוט שמצינו בנדרים והוא בנדר להביא קורבן. לפי"ז סובר הר"ן כריטב"א וכו".
עוד נראה לומר על דרך זו, דרק לאחר שהגמרא אצלנו למדה נזירות מנדרים לענין "בל תאחר", אמרינן דה"ה נמי שיש בל תאחר בנדרי איסור, דנזירות הרי היא נדר כפי שמשמע מהגמ" (יז.), ולכך הר"ן אצלנו הביא דוגמא ל"בל תאחר" מנדרי גבוה משום שאכתי לא ילפינן שה"ה בנדרי הרשות. אך הר"ן לקמן איירי לאחר מסקנת הסוגיא (ג.) וא"כ איתא ל"בל תאחר" גם בנדרי הרשות[20].
ואפ"ל בדרך אחרת, שאכן הר"ן אצלנו נקט בדווקא "בל תאחר" בנדרי גבוה ולא בנדרי הרשות והכי סבירא ליה וכל מה שכתב לקמן הוי בדעת הרשב"א.
ויש להוכיח זאת מכך שכתב "הוסיף עוד הרשב"א" בצמוד למשפט שבו הזכיר את עניין ה"בל תאחר", משמע שהכל הוי בדעת הרשב"א. אך הוא אינו סובר כך. כן מוכח מסוף דבריו שם שכתב "ואני חוכך עוד לומר דאפילו…דמהשתא חייל נדריה ויתבאר ממה שכתבתי בריש מכלתין גבי בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר" וכו".
ולכאורה נראה דר"ל שמכיוון שהנדר חל מיד א"כ לא שייך לאו ד"בל תאחר" וכמו דמשמע בגמ" (ג.): "כיוון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר". כלומר, ברגע שהנזירות כבר חלה אזי כבר לא שייך איסור באיחור נדרו שהרי קיים נדרו.
ולפי דרך זו יוצא דס"ל להר"ן שאין "בל תאחר" בנדרי הרשות כשאר הראשונים.
[1]וראה לקמן, דיש סוברים שאף בשבועה שייך דין זה.
[2]דהינו דווקא שתלה נדרו בזמן דאל"ה חל נדרו מיד כגון שאמר קונם כיכר. זו עלי ולא שייך בזה "בל תאחר".
[3]וכן דייק בשלמ"נ.
[4]וכן סוברים המאירי והרמב"ן ועיין לקמן בבירור דעת הר"ן.
[5]לכאורה המילים "בארץ ישראל" מתיחסות רק למקרה הראשון "ליקח בית" וכמו שיתבאר לקמן.
[6]ועיין בדברי הרמב"ם והשו"ע שהשמיטו מילים אלו ולפי"ז לק"מ.
[7]יתכן ואפשר לחלק בין נדרי גבוה לנדרי מצוה ואכ"מ.
[8]וכן הקשה הדברי יחזקאל (סימן יג).
[9]עיין בסוגיית בל תאחר קורבנותיו לקמן (ד.).
[10]וכן ראיתי לבעל הקהילות יעקב (עמ"ס ר"ה) שכתב לבאר כן בירושלמי.
[11]ק"ק לפירוש זה מהגמ" בר"ה שאומרת שגם בקורבן פסח יש "בל תאחר".
[12]נראה שהלימוד הוא בג"ש "נדר" – מה נדר האמור להלן ב"בל תאחר" אף נדר האמור כאן ב"בל תאחר".
[13]לקמן ניישב דברי הספרי למאן דפליגי על הריטב"א.
[14]וכן כתב התשבץ ח"ג סי" קסט"
[15]ולא שייך לומר שנדרים ונדבות הכונה בנדרי הרשות משום שא"כ אין זה נכון לומר "ושאר" מבחינה לשונית
[16]עיין שם בלשונו המלאה
[17]וכמו שהבאנו מכך ראיה לשיטת הריטבא" לעיל
[18]לפי"ז יש להקשות שנלמד ג"כ מהתם להכא. ודוק".
[19]עוד יש לתרץ דברי הספרי ע"פ הנצי"ב בפרושו לספרי וז"ל: "והנראה דהספרי מירי בנדרי בטוי ובאופן שחל באעשה דהינו בצדקה, ומג"ש דנדר נדר יליף, והינו דקאמר, ועל "בל תאחר" מנין שעובר על נדרי פרשה זו. מיהו באוסר על עצמו, ממילא מובן שלא שייך "בל תאחר" כלל" עכת"ד. א"כ הנצי"ב מעמיד את הפסוק במקרה של נדרי צדקה [היינו נדרי מצוה שלא נכנסנו אליהם במאמר זה] ובהם שייך "בל תאחר", וכך אפ"ל לסוברים שאין "בל תאחר" בנדרי הרשות.
[20]ראה במנחת שלמה שהביא ב" דרכים הנ"ל.
