המשנה באבות (א,יב) מביאה את דברי הלל "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
מביא ר' עובדיה מברטנורא שם את דברי האבות דרבי נתן וז"ל: כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בנ"א מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו, ראה את חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבא אליך שתמחל לו, ומתוך כך כשהיו פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה מקרב את הבריות לתורה, כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עימו ומראה לו פנים צהובות, והיה אותו אדם מתבייש ואומר אילו היה יודע צדיק זה מעשי הרעים כמה היה מתרחק ממני, ומתוך כך היה חוזר למוטב. הוא שהנביא מעיד עליו (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך עימי ורבים השיב מעון'. עכ"ל.
והדברים צריכים ברור, מהו השלום ומהי מדרגת השלום הנתבעת מאיתנו הן באיכות והן בכמות המוזכרים במשנה.
הרב בעולת ראיה (רנז) וכן בעין אי"ה (אות כ) על דברי רב בגמ' בברכות ש'כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה' מסביר, שישנם שני ציורי שלום ואחדות בין בנ"א. הראשון לשם השגת החפץ הפרטי של כל אחד מתוך הכרה שרק ע"י האחדות אפשר להשיגו. והשני מתוך הכרה בחפץ עליון שהוא ברא את הכל והוא מקיים את הכל, ורק ע"י האחדות והשלום יכול הוא להתגלות. בראשון שכל מגמתו תועלתית, פרטית, יש פרוד במגמות וע"כ אחדות זו מקרית ו'אין סופה להתקיים'. אך בשני המגמה של כולם אחת היא, רצון ה' ודבר ה' שמתגלה בשלמות רק ע"י כל הברואים. ולכן מתאחדים הם, וכן כ"א רוצה בהצלחתו של חברו דס"ס זוהי גם מגמתו שלו. 'כנסיה לשם שמים סופה להתקיים'. וזהו החסרון בנתינת שלום קודם שיתפלל, שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו אינו תועלתי, פרטי אלא אלוקי, קדוש.
ומוסיף הרב באוצרות הראי"ה (ב, 135) ומתקן את מושג השלום השגור בפינו שמבטא רק את שלילת המחלוקת והמלחמה וכותב "אך לא זהו השלום שהוא אחד מעמודי עולם ולא על דבר של שלילה אפשר לומר שרק הוא יהיה הכלי שמחזיק ברכה לישראל (עוקצין פ"ג)". אלא מובנו העיקרי בעל תוכן חיובי, הרמוניה ושילוב של כל הכוחות יחד למען הכלל, מתוך התחשבות בצרכי הכוחות האחרים שמבקשים גם הם להועיל לאותו כלל. ובעין אי"ה מוסיף עוד, על דברי ר"ג 'הכניסו בעלי תריסין', שמאבק הדעות לא נועד לבטל את הדעה שמנגד אלא לבצר את הדעה שלנו.
וכך מזכיר הוא ג"כ בעולת ראיה על דברי ר' אליעזר בשם ר' חנינא בברכות "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" שדווקא ע"י ריבוי הדעות, מה שנראה כרבוי מחלוקת והפך השלום, דווקא ע"י זה מתרבה שלום בעולם. וז"ל: 'כי השלום האמיתי א"א שיבא לעולם כ"א דווקא ע"י הערך של ריבוי השלום. והריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים והשיטות ויתבררו איך כולם יש להם מקום כ"א לפי ערכו, מקומו וענינו… ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ה' ואור אמיתו… והאמת של אור עולם תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות שאלו ואלו דברי אלקים חיים… ואין לאבד כל כשרון ושלמות כי אם להרחיבו ולמצא לו מקום'. עכ"ל.
ולכן שמו של הקב"ה שלום, שאין מייחד את שמו על כח פרטי בודד, אלא בדוקא על הקשר האחדותי של כל חלקי הבריאה. וזוהי גם ברכת 'השלום' המאגדת לכל הברכות ש 'ישים שלום עלינו' ותשרה שכינה בתוכינו.
ויתכן וזוהי התביעה מאתנו לאהבת הבריות והקישור עמהם מתוך זכירת מגמת הקישור 'מקרבן לתורה', לרצון ה' ולדברו. והקירוב ע"י החיבור יותר אמיתי מביטול וריחוק, שע"י זה מתבררים הכוחות מסיגיהם ולא מתבטלים. אמנם החיבור דורש הרבה זהירות, זיכוך וטהרה פנימית להיות מחובר למגמת החיבור (תויו"ט מקשה מ'לא תתחבר לרשע' ע"ש). ויתכן ומדרגות גבוהות בזה דוקא היה באהרן שמעיד עליו הכתוב "בשלום ובמישור הלך עימי", ולתלמידיו הלומדים מדרכיו נראה שהלל מלמדנו במשנה שיש הדרגתיות במעלות השלום, ויש ערך אף ל'מעט שלום', כדברי האדר"נ שגם באמירת שלום מתבטאת אהבת השלום. וכך מזכיר הרב בעין אי"ה על הגמ' 'לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי', שבמדרגת הענוה יש מקום לתמרון, אך בקפדנות נדרש דיוק ודקדוק שכל חריגה מזיקה, ולכן 'אל יהא' שלא יכול להיות כשמאי.
וע"כ הקריאה אלינו להיות תלמידיו, הלומדים מדרכיו והנהגותיו ונמצאים בשלבי העבודה וההטהרות, לאהוב את השלום, להרבות ולרדוף אותו כ"א במקומו, במדרגתו כפי יכולתו. ויהי רצון שמלך שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום. אמן.
