המפסיק ממשנתו בדרך
הרב איתמר אורבך
ברשות מרן ראש הישיבה הרמים מרנן ורבנן ורבותי
בפרק שלישי משנה ז" של מסכת אבות בגרסה המונחת לפני:
רבי שימעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו
רש"י לא גורס כאן את המשפט "מעלה עליו הכתוב" שכן דרכה של המשנה שכשיש כתוב היא אומרת את הפס" והמשנה כאן לא ציינה מהו הפס".
כך גם עולה משיטת רבנו יונה[1] במשנה, בפירוש המשנה. לעומת זאת יש כאן גם במפרשים והגר"א תמיד מביא את המקורות הנוספים שלושה מקורות לאותו כתוב שמי שהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואמר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.
במשנה הבאה נאמר:
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"
יש אומרים שהפסוק הזה שבספר דברים הוא מקור למי שמפסיק ממשנתו. כבר ציינתי שהגר"א מציין גם לגמרא במסכת ע"ז וגם בחגיגה שם ר" לוי מדבר על הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה שהוא גדר של קוטף הקוצים מלוח עלי שיח שורש רתמים לחמם קוטפים את התורה משורש החיות שלה.
במסכת בבא בתרא בדף ע"ט אמר רב יהודה אמר רב על פי הפסוק ביחזקאל: "כל הפורש מדברי מצווה אש אוכלתו" וכמו שכתוב ביחזקאל ט"ו "ונתתי את פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם" יש פער בין המשנה שלנו כפי מה שהיא שנויה לבין המקורות שהגר"א הביא. אבל אני אתרכז דווקא בשיטת רש"י ורבינו יונה שלא פרשו במקור בכתוב.
יש כאן סברא עמוקה של הפוסק מדברי תורה ואומר מה נאה אילן זה יש סברא כאן למה לי קרא אומר רבינו יונה שהאדם הזה אין לו כבוד לתורה ופוגע בתורה. התורה היא כתרו של הקב"ה והוא פוסק אותה. הרבינו יונה פה מכוון והוא אומר את זה לחרדת הקודש של העיסוק בתורה, חרדת הקודש שמתעסקים בתורה, למרות שיש גדר של שמחה בתלמוד תורה, אבל יש ענין של חרדת קודש. אנחנו נמצאים עם התורה – נוכח התורה, לא רק כמו בתפילה "ואפילו מלך שואל בשלומו לא פוסק" כשנמצאים בתוך תורה, נמצאים נוכח כתרה של תורה עם הכתר של התורה ואיך יכול להיות מצב כזה כשפוסקים. והמאירי והמהר"ל חידשו כאן שני חידושים שהם למעשה בהגדרות ההלכתיות המובהקות של חרדת קודש של העיסוק בתורה וחלילה של ההפסקה ממנה המאירי מחדש[2], שאע"פ שהוא לכאורה לא עושה דבר רע, ואינו מדבר בדברי שטות וריק אלא הוא מתבונן במעשה ד" ועל כך הרי יש ברכה? אומר המאירי החידוש כאן הוא שגם כשמתעסקים בתורה באופן ארעי, לא עוזבים אותה באופן ארעי ואפילו לדברים שהם לכאורה לא דברים רעים. והמהר"ל[3] מוסיף על זה שאפילו לא היתה לו כוונה שהרי זה באקראי והוא נתקל במקרה באילן הזה, בניר הזה.
למדונו רבותינו את הערך הגדול והמוחלט של המשכת התורה.
בפרשנות לפרקי אבות בספר החדש והנהדר שיצא הרב מדבר שכל דבר הוא בחינת שואב מן המעיין ותמיד צריך צאת מתוך המעיין והרצי"ה מרחיב את זה בנויו של אילן שזה המעיין שממנו הכל נמשך. ואולי אם נדייק את זה בגרסאות של הפוסק שהוא חותך שהוא פתאום רואה אילן נאה ניר נאה רעיון יפה חדש יש לו חידוש הוא המחדש. בגירסה בגמרא שהיא מדברת על ברכה היא מדברת על אילנות, היא מדברת על בריות והוא ניגש במבט פרטי לאילן, לניר ולא מתוך ההמשכה, השאיבה ממעינות הישועה ולכן חלילה אם יבש המעיין נקצץ האילן יש רגעים ושנים ואנחנו פה בישיבה חיים את השאיפה לשלמות, וזו היא שאיפתינו, שלמות פרטית ומתוך כך ובהמשך לכך שלמות כללית שלא תמיד אנחנו מבינים איך התורה, איך בית המדרש ובעיקר איך פועלת במציאות ומה ערכה כיון שאנחנו מתחנכים בדברים סגוליים ובצדק כי ההיגיון, השכל, הבירור השכלי הוא לא תמיד מענה לכל לאדם שיש לו ענווה ולכך אנחנו מתחנכים זה פסגת הדברים אבל בשנה האחרונה בשנים האחרונות אין כבר שאלה מהו הערך לנשמה הזאת הכללית שממשיכה פה מן הרב ועד לימים האלה ללמוד את התורה ממש בשלמותה והשאיפת שלמותה מתוך בחירי הצדיקים זה עין בעין רואים את הבירורים לא צריך כבר לבוא אליהם רק מהבחינה הסגולית אני אביא דוגמא קטנה וקטנתי באמת מלברר הלכה למעשה את מה שמתרחש.
לימדנו מורנו ורבנו ראש הישיבה בשנה שעברה את הגמרא במסכת סנהדרין (ק"ב ע"ב), שדברי חז"ל הם כפשוטם בעומק הבנתם ובבהירותם:
אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות – מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל.
ההבנה הצלולה והבהירה הינה למי שמוסיף מוסיפין, וכך גם חס חס ושלום למי שגורע, למי שממעיט ד" ירחם והדברים הם כבר לא רמז, הם כבר לא סוד, דברי חז"ל הם ברורים ומפורשים על פי הפירוש הפשוט והישר של המעיין הזך של התורה.
ואם יורשה לי לפרש את דברי רבותינו שדברו עד לכאן, צריך להכיר בערך של הישיבה המרכזית העולמית. זאת זכות, אבל לא פחות מכך זאת חובה. אנחנו שהולכים בדרך אסור לנו להתרשם מאיזשהו אילן באופן חיצוני, וגם אם הוא נאה. או מאיזשהו ניר, מאיזה הברקה, מאיזה רעיון חדש חיצוני. אנחנו צריכים להמשיך את המעיין הפנימי, כי חלילה, (ואנחנו רואים זאת היטב) אם המעיין מתייבש ואנחנו פוסקים אותו, יבש האילן, אין ניר.
לכן שומה עלינו לאחוז במידות טובות, במידות חיוביות, נגביר חילים וחיילים. היום ברור לכל, שהעוצמה הפנימית היא שתקבע יחד עם הנכונות בודאי לעשיה וזו היא ישיבתנו, שאם ההבנה שאנחנו ממקור החיים מכתרה של תורה יראים, ולא פוסקים לרגע, הרי שאם יש צורך אנחנו הולכים לשליחות מרנן ורבנן ראשי אלופינו לאשר אנחנו צריכים, לעשות את אשר צריכים לעשות, מתוך המשך השאיבה בששון כמו שעכשיו למדנו.
"ושאבתם מים בששון" האהבה והשמחה וחרדת הקודש על הזכות הגדולה שלנו.
ובין אם המערכה תוכרע מיד ברגע הבא ו"תשועת ה" כהרף עין" המערכה הרוחנית ממשיכה ונמשכת ותמשך ובחורי ישיבה בין אלה שישארו בישיבה ובין אלה שיצאו לאותה חופשה צריכים להזרים את הזרם הזה של המעיין, לכל מקום שמגיעים לדבר על הזכות הגדולה להצטרף לישיבה לאחוז בשיפולי גלימתם של מורינו ורבותינו גדולי הדורות, לתורת אמת, לאמיתה של תורה.
כתוב שהמושג של בית דין בנוי בגדלות של חכמה ובנין. האיכות היא העיקרית אבל גם לכמות התלמידים יש תפקיד גדול ביותר. זו שליחותנו, ואשרינו שאנו זוכים לה. אבל כיון שאנו בעלי עין טובה ולב טוב עלינו בעת הזאת לקרא לנס לדגל את מי שמסוגל לכך ונצליח בעז"ה ונזכה מן ההתעוררות של כוחו של משיח לראות את רגלי משיח מן הלבנון ועד הלבנון במהרה בימינו אמן.
[1] רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו" – כי בעוד שהאדם שונה אין לו להשיח שיחת חולין כי צריך לעמוד ביראה ובאימה לפני התורה כענין שאמרו כל תלמיד ששונה ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה מאחר שהוא משתמש בכתרה של תורה שהוא כתרו של הקב"ה צריך שלא ידבר שיחה בטלה ואם קל ראשו להפסיק ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו והדין נותן:
[2] רבן עקיבא אומר המהלך כו" ושונה ומפסיק כו" הכונה להעיר דאין לפסוק מדברי תורה לצורך עסקי הזמן רק לפי הצורך ההכרחי ואפילו כשיגיע הצורך לא יתיר לעצמו להפסיק לשיחה בטילה ולמה שאין צורך לו בו ואמר שלא סוף דבר בעוסק במשנת קבע ואין לו להפסיק לעסקי העולם אלא אפי" במשנת עראי כגון המהלך בדרך להכרח צרכיו ושונה בדרך הלוכו אין לו לפסוק ממנה לשיחה בטילה ואם עשה כן מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו כלומר כאילו אינו עוסק בתורה כלל שהוא המתחייב בנפשו על דרך האמת והטעם שטבעו של אדם נמשך אחר ההבלים והשיחות בטילות וימשך ממנו בזה עד שיפרוק עול תורה לגמרי והוא שסמך לו מאמר רבי דוסתאי כו".
[3] המהלך בדרך וכו". סדר המשנה הזאת בכאן, כי מפני שאמר לפני זה שהש"י עם האדם כאשר הוא שונה, ובא מאמר תן לו משלו כי אתה ושלך שלו אחר זה כמו שבארנו למעלה, ואמר לגודל החבור שהש"י עם האדם השונה, ההולך בדרך יחידי ושונה ומפסיק ממשנתו ואמר מה נאה ניר זה ומה נאה אילן זה כו", כלומר שכאשר הוא פורש מן התורה הוא פורש ממי שהוא עמו כאשר הוא שונה. כי האדם שהוא עומד לפני המלך ומדבר עם המלך, ועובר שם אדם ופוסק מלדבר עם המלך ומדבר עם אחר הרי זה פורש מן המלך שלא ירצה להיות עמו, ודבר זה הוא נגד המלך בודאי. וכזה הוא דבר זה גם כן, ובשביל זה מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו... וכן זה ההולך בדרך ושונה ואמר מה נאה נירה זה ומה נאה אילן זה הוא גם כן פורש מן התורה לומר מה נאה אילן זה ומה נאה נירה זאת, אף על גב שהוא לא כיון לפרוש מן התורה רק מפני שפגע בדבר זה, והוה אמינא שאין זה נקרא פרישה מן התורה שהפרישה היינו שהוא מתכוין לפרוש וזה היה בשביל שפגע בזה. ולא מבעיא מה נאה אילן זה כי סתם אילן אינו פוגע בו לגמרי כי הוא עומד תוך השדה רחוק מן האדם, אלא אפילו אם אמר מה נאה נירה זו שהאדם הוא הולך אצל הנירה והוה אמינא כהאי גונא לא נקרא זה פרישה מן התורה, שהרי פרישה אצל השוכח דבר אחד ממשנתו אינו חייב עד שיסירם מלבו. לכך קאמר דאפילו הכי פרישה נקרא שלא היה לו לומר מה נאה כלל ולכך הוי פרישה. ולכך נקט המהלך בדרך גם כן אע"ג דאין חילוק בין מהלך בדרך או אינו מהלך בדרך, רק אשמועינן אע"ג שפגע בהליכתו בדרך באלו דברים, והוה אמינא כיון שפגע באלו דברים לא נקרא זה פרישה, אפילו הכי פרישה נקרא
