הערות בתוספת שביעית
א. מועד קטן ג ע"ב יכול ילקה על תוספת ר"ה וכו". ובתוס" ד"ה יכול הקשו: "מלקות מנלן הרי בתוספת לא כתיב לאו אלא עשה – בחריש ובקציר תשבות. ואיכא למימר דמבחריש ובקציר ילפינן דצריך תוספת, שהשביעית מתחלת מהשנה השישית וכל דין שביעית יהיה לשישית. וא"כ הוא כשביעית" עכ"ל ע"ש.
ולדברי התוספות נראה, שתוספת שביעית היינו שהשביעית עצמה מתחילה משנה שישית בזמן התוספת. וע"כ קס"ד שילקה מה"ת בתוספת כמו שביעית ממש.
אולם הריטב"א שם בשם רש"י תירץ באופן אחר, דקס"ד דילקה מכת מרדות מדרבנן, אבל מלקות מה"ת ליכא, דכיון דאין זה אלא עשה.
ובתלמיד ר" יחיאל מפריש כתב: "דאחר דכתיב ושבתה הארץ, מה שחזרו לומר בחריש ובקציר תשבות אהדריה קרא ללאו". וצ"ב בדבריו מה מתרץ.
והנה בר"ה י ע"ב תוד"ה שלושים: "וקשיא לר"ת וכו"". נראה מזה שסובר שבתוספת שביעית נאסרה רק חרישה וקצירה כמ"ש בפסוק, ואילו לגבי נטיעה אין איסור בתוספת שביעית, דס"ל דאין שביעית מתחלת משישית, וכל דין תוספת הוא רק לגבי פרט זה של איסור עבודה בזמן התוספת והאיסור הוא רק בחריש ובקציר ולא באיסור נטיעה [ואילו היה ס"ל לר"ת כתוס" הנ"ל במוע"ק שדין תוספת משוי ליה לשביעית, ודאי היה אסור כל המלאכות] [ואמנם הר"ש פ"א מ"א חולק על ר"ת לגבי נטיעה[1]].
ב. והנה המנח"ח רצ"ח הקשה על האיסור ליטע בערב שביעית כשהקליטה בשביעית, שהרי לא עשה מעשה בשנת השמיטה. וחידש שמלבד שיש איסור על הגברא כדכתיב "שדך לא תזרע", יש איסור עשה על שביתת שדהו "ושבתה הארץ"[2], וע"כ אסור אף ע"י עכו"ם, עיין ע"ז טו, וע"כ אף דלא עביד מעשה בשביעית עצמה, הרי עבר על עשה של ושבתה הארץ. ויש לדון לפי זה, האם בזמן תוספת שביעית יש את העשה של "ושבתה הארץ" לגבי שביתת הארץ, לא רק לגבי האיסור גברא.
ולפי ר"ת הנ"ל, לכאורה, הואיל והאיסור בתוספת הוא רק בעבודות חריש וקציר, א"כ הוי רק איסור על הגברא, אבל אין דין תוספת לגבי חובת הקרקע של ושבתה הארץ.
אולם רש"י ביאר ביבמות פג ד"ה צריך, דכל שלושים לפני השביעית, כשביעית דמו, וע"כ ס"ל שא"א שיקלט אף בתוספת שביעית, כדי שלא יעבור על עשה שביתת הארץ. אלא דצ"ב מהריטב"א הנ"ל שהביא מרש"י[3] שאין לוקה מה"ת בתוספת שביעית, והיינו דס"ל שאין התוספת כשביעית ממש, והוא שלא כהסבר הנ"ל ברש"י בר"ה וביבמות. וצ"ל ברש"י דס"ל דהחורש בשביעית ג"כ לא לוקה – עיין מוע"ק ב: ד"ה חרישה, אע"פ שהתוספת לרש"י כשביעית דמי. ועכ"פ ר"ת לשיטתו ס"ל דאין דין תוספת לגבי העשה דשביתת הקרקע, וע"כ אין לו כסברת רש"י לאסור קליטה בתוספת שביעית.
ג. ובדף ט. אמרינן: ר" ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנ"ל, נפקא ליה מדתניא ועיניתם וכו". והקשו התוס" מהגמ" במוע"ק הלכתא לר" ישמעאל וכו".
ונראה לומר, שהרי במוע"ק ג ע"ב דלוקה לפי ר" עקיבא על תוספת שביעית דיליף מבחריש ובקציר תשבות, וכ"כ שם ר"ח. ומשמע שלר" ישמעאל דיליף מהלמ"מ – אינו לוקה. והבאנו לעיל מש"כ תוס" שם להסביר בר"ע, שדין תוספת הוא שמתחלת שנת השביעית מהשישית, וע"כ דינו שלוקין לר"ע, ולפ"ז לר" ישמעאל דיליף מהלמ"מ אין התוספת בעצם שנת שביעית אלא לגבי איסור, שקדושת שביעית היא גם בתוספת, וע"כ על תוספת, לפי ר" ישמעאל, לא ילקה.
וא"כ יש ליישב קושית תוס", דהא דיליף ר" ישמעאל מהלמ"מ – הרי אינו לוקה על תוספת, והשתא יליף מיוהכ"פ דהתוספת היא בעצם שנת השמיטה – ששנה שביעית מתחלת כבר משנה השישית, וע"כ יש בו מלקות.
ד. והנה רש"י בר"ה ביאר, דע"כ הפסוק בחריש ובקציר קאי על שביעית, כי על שבת הרי כל המלאכות אסורות ולא רק חריש וקציר (ומקורו מהירושלמי). והקשה רע"א שם, דילמא הפסוק קאי על תוספת שבת, שנאסר רק חריש וקציר ומנלן דקאי על שביעית.
לכאורה קושיתו היא לפי ר"ת הנ"ל שהוכחנו דס"ל דאין תוספת כשביעית עצמה, אלא רק תוספת באיסור מלאכה, ודלא כתוס" מו"ק ג ע"ב, וע"כ לדידיה קשה, דנימא דהפס" מיירי בתוספת שבת לענין מלאכת חרישה וקצירה. משא"כ לתוס" הנ"ל במוע"ק הרי כל דין תוספת היא לומר שהשבת מתחילה מבעוד יום בשישי, וא"כ א"א לומר שבתוספת תאסר רק למלאכה זו וזו[4].
ה. בגמ" מו"ק ג ע"ב: יכול ילקה על תוספת ר"ה, דאתיא מבחריש ובקציר תשבות, ונסיב לה תלמודא לפטורא כדבעינן למימר לקמן. דיליף משבת בראשית, מה להלן היא אסורה ולפניה ואחריה מותרין, אף כאן. והקשו שם תוס" ד. והרי ביומא פא ע"ב למדו תוספת שבת מקרא – להוסיף מחול על הקודש, ותירצו, דההוא פורתא לא קחשיב.
והנה, לכאורה יש חילוק בין תוספת שבת לתוספת שביעית. תוספת שבת לכאורה הגדרתה היא, שהשבת מתחילה מבעוד יום, ביום השישי, אלא שעל זמן זה אין לאו ועונש כמבואר שם ביומא. משא"כ תוספת שביעית, לכאורה האיסור הוא על חריש בערב שביעית שמועיל לשביעית, עיין רש"י ר"ה ט. וכ"ה ברמב"ם (שמיטה ויובל ג,א): עבודת הארץ בשנה השישית שלושים יום סמוך לשביעית אסורה הלמ"מ "מפני שהוא מתקנה לשביעית"[5], אבל אין שנה שביעית מתחילה קודם לכן [ולעיל הסברנו שזו סברת ר"ת לאסור רק חרישה וקצירה ולא נטיעה].
וא"כ זו כוונת הגמ" דיליף משבת בראשית דלפניה ולאחריה מותרין, היינו שכל דין תוספת שבת היא שהשבת כבר מתחלת קודם לכן ביום השישי, אבל לפניה מותרין. ומכאן יליף לשביעית, שהאיסור על עבודה לצורך שביעית, וע"ז יליף משבת שמותרת לפניה, דאין בשבת דין זה שלא לעשות לפניה דבר המועיל לשבת. ויש עוד להאריך ע"פ שיטת הר"מ דלית ליה כלל דין תוספת בשבת, ואכ"מ.
וכ"ז נכתב שלא בעיון הראוי, ויש לחזור ולשנותו בעז"ה.
*הערות השוליים נכתבו ע"י העורכים.
[1] ועי"ש בר"ש שכתב להקשות על ר"ת, שהרי נטיעה היא דאורייתא כמו זומר ואף עדיף ממנו. ולכאורה קושית הר"ש אינה מובנת שהרי טעמו של ר"ת הוא משום שרק מלאכות "חריש וקציר" נאסרו, וא"כ אפילו אם נטיעה היא מלאכה דאורייתא אין איסור לעשותה בתוספת שביעית. ונראה שהר"ש חולק על ר"ת בהגדרת תוספת ושביעית, ולדעתו, הגדרת תוספת שביעית היא שהשביעית עצמה מתחלת משעת התוספת וכמ"ש התוס" במו"ק הנ"ל, ולכן כל המלאכות שנאסרו מדאורייתא בשביעית נאסרו גם בתוספת שביעית, ולכן האריך הר"ש להוכיח שנטיעה אסורה מדאורייתא. וכ"כ בספר תורת זרעים (שביעית א,א).
[2] עיין קונטרס אחרון לשבת הארץ אות א.
[3] ונראה שלפני הריטב"א היה את פירוש רש"י האמיתי למסכת מו"ק, משום שבפירוש המיוחס לרש"י (שנדפס על הדף) לא מובא ההסבר שמובא בריטב"א בשם רש"י.
[4] בעניין זה עיין בטורי אבן שם וכן במנחת שלמה (על המשניות א,א) ובחוות בנימין (ח"א סי" ו).
[5] עיין שבת הארץ שם.
