הציפיה לישועה
מרן הרב אברהם שפירא
"אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים[1]". סוגיא, זו צריכה לימוד, היא איננה סתם אגדתא, וע"כ בשאר האגדתות לא הקדימו לומר מאי דכתיב, וכאן הברייתא פותחת ב"אמר ר" יוחנן מאי דכתיב". זו סוגיא, וסוגיא שרבנן התבוננו בה, ויש ללמדה בעומק.
כינוס זה בא בעיקרו בעקבות גירושם של אחינו מגוש קטיף לפני כשנה, ועוד לא תמה השנה, ואנו מחוייבים לחיזוקים נוספים בעקבות המצב. חשבון הנפש הפרטי של כל אחד, וחשבון הנפש של העם כולו. האם חולשה ביחס לארץ ישראל לא הביאה את המצב כפי שהוא, נסתרים דרכי הבורא. אין זו השעה ח"ו לקיטרוגים, ליהפך, זו השעה לחפש זכויות, וזכות התורה תעמוד לנו.
כל אחד ואחד זקוק היום לחיזוק, "קוה אל ד" חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד""
בתחילה עלינו לקוות אל ד", חזק. ואח"כ השכר שהקב"ה יתן לנו, שאכן נהיה מדובקים בו ומקוים אל חסדיו. וכך כתב הגר"א על התפילה: "משען ומבטח לצדיקים", שגם כל עוד שהישועה בשלמותה לא הגיעה, הקב"ה נותן לבנ"י את הכח לעמוד ולהחזיק מעמד עד לגמר הישועה. זו תפילה ובקשה, והיא עצמה זכות, להיות עם קווי אל ד".
אחד מהדברים שלמדנו בשנה האחרונה, רמוז הוא בפרשת השבוע "ואשמם בראשיכם", ורש"י פירש (דברים א" י"ג):
"בראשיכם – ראשים ומכובדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה"
"ואשמם – חסר יו"ד, למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה"
ולכאורה צ"ב מדוע רש"י הופך את הסדר, קודם היה לו לבאר את המילה "ואשמם", ואח"כ את המילה "בראשיכם". נ"ל בכוונת רש"י לומר, שרק אם אכן שמים את ראשי הדור, את רבניו שיהיו "ראשיכם" ונוהגים על פיהם, רק בזמן שכזה, "ואשמם", אזי אשמת הדור תלוי בהם, אבל אם חלילה כ"א עושה במה לעצמו, אי-אפשר להטיל את כל אשמת הדור בראשיו וברבניו.
"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" פירש הא"ע בשם ר" יהודה הלוי (וכ"ה בבכור שור עה"ת בסופו בשם ריה"ל) "מלך" הכונה לתורה, כשאין מספיק תורה, איש הישר בעיניו יעשה. התורה היא מלכות, מאן מלכי – רבנן. ותפקידנו לרומם את התורה, את הצד הרוחני שבאומה, בכל ההיקף הרוחני שיש, להיות משועבדים לתורה, שעבודא דאורייתא. כשיש תורה, יש דביקות, יש בטחון בד", ויש מוסר והדרכה מוסרית, מוסר יהודי, שלא מתיר לסכן יהודי למול "חפים מפשע" כביכול. מוסר יהודי מעוגן בצדדים הלכתיים, לא סתם רגש. ומתוך מבט של תורה, מבינים גם מהו מוסר אמיתי.
אנו בזמן שנצטוינו ב"צפיה לישועה" ופרש"י לקיום דברי הנביאים. דברי הנביאים הם יסוד הישועה, הם הנחמות שעליהם אנו בוטחים, בגמ" בסוף מס" מכות (כ"ד ע"א):
"וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" בזכריה כתיב:"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו"
מדוע רק אחר הפעם השניה, אמרו לו, עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו, ולמה לא אמרו כך גם בתשובתו הראשונה? ומכאן אנו למדים, כי ניחומי אמת הם בקיום דברי הנביאים, מה שכתוב בהם הוא מציאותי שבוא יבוא, וע"כ כשענה להם בפעם ראשונה אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, זו תשובה, אבל מבלי המראה מקום מדברי הנביאים, אמנם כוחו של ר"ע לראות את הדברים כחכם עדיף מנביא, אולם הנחמה להם היתה באמירת דברי הנבואה. וצריך להוסיף, גם חכמים אלו האמינו בגאולה, אלא שר"ע הוסיף שיש להאמין שיהיה כך גם בימיהם, לולי שהיו עיכובים. ולכן כשר"ע השיב על פי פסוקי הנביאים, אז אמרו לו, עקיבא ניחמתנו. וע"כ אנו מדגישים בניחומים את שאר אבלי ציון וירושלים, שהיא הבטחה הכתובה בתורה ובנביאים. וכך בפתרון חלומות אנו אומרים, שיפתר החלום לטובה כמו שפתר יוסף, ומהו ה"כמו", והוא ההסבר כיון שיש לכך מקור בפסוקים, וע"כ הוא ענין אמיתי ומציאותי, וכך אנו אומרים בתפילת הסליחות, כפר חטאנו וכו" "כמה שנאמר", מכיון שהדברים נאמרים שיש כפרה וסליחה אם כן הם מציאותיים וקיימים, ואנו מבקשים שיתקיימו הדברים "כמה שנאמר".
תלמידי הישיבה, היו שותפים בדאגה ובעשיה לשלומם ולטובתם של אחינו מגוש קטיף, התלמידים גם הם מהמגורשים. שעד היום לא מובן היאך נעשתה נבלה כזו, ואולי לא זעקנו די באותה תקופה, אבל לא להתייאש. אנו רואים לאן הובילה הדרך הנוראה הזו של גירוש. עליכם יש את הזכות לרומם את הצד הרוחני שבאומה, בהשקפת אמת מתוך התורה הנלמדת בשקידה, ולהוסיף חיילים לתורה, בית המדרש נועד בראש וראשונה ללמוד ולגדול בתורה. וכ"א בנוסף לכך גם לעמול להבין את חלקו בתקופה, את מה שהתורה אומרת לנו בימים הללו, ובמיוחד בעת הזאת, חז"ל אמרו: "תורה שלמדתי באף עמדה לי", כך נאמר על שלמה המלך, שאע"פ שזכה לקבל חכמה מיוחדת מהקב"ה, ויחכם מכל אדם, בכ"ז העיד על עצמו, שלא רק הכשרון, אלא החכמה שלמדתי באף – עמדה לי.
"על מה אבדה הארץ – שלא ברכו בתורה תחילה[2]" ובשפת אמת (בחוקותי) פירש, שלא בירכו על ההתחלות, על אף שהם קשות, שיש להתגבר וע"י כך התורה נקנית לו יותר ויותר, תורה שלמדנו באף.
עלינו להוסיף בתורה, באיכות, בעומק, וגם בכמות, בדאגה לריבוי התלמידים בבית המדרש הזה. והרי כל אחד ואחד שבעז"ה יסתופף כאן, ישאב מרוחה של הישיבה, מתורתה, מהדרכתה הישרה והנכונה, אסור לנו להתייאש מאף בחור ותלמיד, בית המדרש בונה את כולם, גם כאלו שלא נראים לנו כ"כ, "אל תבט אל מראהו" – כך אמר לו הקב"ה לשמואל הנביא, ותורה מגינא ומצלא על כל אחד מלומדיה, ועל כל בית ישראל, וככל שנרבה בזכות התורה, בקיומה של התורה, בציות לפקודותיה, כך נזכה יותר ויותר לצפות לישועה, לקרב את ישראל לאבינו שבשמים. ותפילתנו יתקבלו ברצון להגן על חיילי ישראל, ועל לומדי התורה, ועל יושבי הארץ כולה, ונזכה עין בעין לראות בישועת ד", בשמועות טובות ונחמות.
