ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

ידועה היא תשובת רבינו, הרצי"ה, לאותה קבוצת רבנים ומלמדים שפנו אליו לאחר מלחמת ששת הימים בהצעה שאם הר הבית בידינו הגיע הזמן לבנות מקדש!

בניין המקדש אינו מצווה המוטלת על היחיד אלא על הציבור כולו ישנו סדר הכרחי שנפסק ברמב"ם ריש הלכות מלכים: העמדת מלך הכרתת זרע עמלק ורק בסוף בניית בית הבחירה. ראשית כל, יש לבסס את מלכות ישראל, טען.

מרן הראי"ה, מוסיף הרב אבינר במאמרו ההר והבית (עם וארצו ח"א), היה ודאי ציוני גדול שתמך בכל פעולה של עליה לארץ בכל יוזמה של בנין הארץ ע"י כל חלקי האומה, אך הדרכה זו הסתיימה בכותל. הכותל מפריד בין שני עולמות. ממנו והלאה – אסטרטגיה רוחנית אחרת. שם לא מקומם של חלוצים עם בוץ על מגפיהם. מרן הרב קוק עצמו לא העז אפילו להכניס אצבעותיו בין אבני הכותל.

פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מליונים של ישובים מעשיים" (אגרות ח"ב, רפה).

עדיין חסר לנו משהו. ברובד מסויים אכן אנו מביטים על בניין ביהמ"ק כפרוייקט עכשווי, שמא, חיצוני משהו, חלילה. כעין מבנה עצים ואבנים, אמנם, אך הרבה יותר ערכי-מהותי מכל בניין בית כנסת מרכזי אחר או ישיבה גבוהה ככל שתהיה. אין זה כך, יהיה זה חותם של הלך רוח ונפש דור שמבטא במחשבתו ובתוכן שאיפת מעשיו את ה"מקדש ה' המה" אשר בקרבו. החידוש יהיה איכותי ולא כמותי.

ביהמ"ק לא יכול להיות משוייך לקומץ שוחרי מקדש או אלפי אחרים נוספים שחושבים ויודעים שביהמ"ק זה חשוב וטוב שיהיה. ביהמ"ק שייך לעם, שייך לכלל ישראל שחי באטמוספירה המתאימה למלאכת הקודש והמקדש. כהנים בעבודתם, לווים בשירם ובזימרם וישראל במעמדם.

"כתב האריז"ל: כל אותם הימים שבין המצרים ישב לארץ חצי יום ויבכה ויקונן על חורבן הבית ובימים ההם לא יביא אדם עצמו לידי חיוב ברכת שהחיינו אפי' בשבת עכ"ל. ונהגו להתאבל בין המצרים איש כפי יראתו מהבורא ית"ש, ועיין גם בשו"ע סי' תקנ"א. וראוי לאדם לסגף את עצמו בכל מה דאפשר, ואל יקל בעידונין ח"ו, שלא יסיח דעתו מאבלות ודרז"ל בתענית ל ע"ב, עה"פ: "שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו, י), שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה ושאינו מתאבל וכו', ויזהר האדם מאוד בייחוד בימים אלו למעט בשיחה בכל מה דאפשר, שלא יבוא למלאות פיו שחוק. ואיסור זה הוא גם בכל ימי השנה מדינא דגמרא והוא ג"כ בשו"ע סי' תקס, ס"ה"(מתוך יסוד ושורש העבודה, שער הצאן ספי"א)

ימי בין המצרים בנוסף על כל השנה הוסיפו לנו חומרות ע"ג חומרות של עצב, אבל ותוגה על חסרון מחמד עיננו שחרב, וגם בזה נראה שעדיין מפספסים אנו את עיקר המגמה.

בסוף מלאות שבעים השנה בשנת ארבע לדריוש המלך נשלחה שאלה מתוך גלות בבל אל הכהנים אשר לבית ה' ואל הנביאים חגי זכריה ומלאכי: "האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (ראה זכריה פ"ז).

את הרקע לשאלה מבאר הרד"ק שם פס' ג': "עדיין לא היו מאמינים בבנין הבית מפני האויבים שהשביתו את המלאכה כמה שנים ועתה אף על פי ששמעו כי היו בונים היו קטני אמנה ולא היו רוצים לעלות מבבל כי לא היו מאמינים שישלם בנין הבית ויעמד מפני הצרים אותם ושאלו אם יצומו בתשעה באב כמו שעשו שבעים שנה".

תשובת ה' דרך הנביא זכריה אינה מאחרת לבוא – ה' מזכיר לגולים כי הצום אינו בעבורו כי אם בעבור עוונותיכם שהחריבו הבית, מה לי לצומכם ולמאכלכם הצום תצומו בעבור עוונותיכם כי הצום והאכילה אין בהם דבר לכבודי (ראה פסוק ה'-ז' שם וברד"ק).

"כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (שם ט-י)

אנו מבררים בהלכה איזה סוג מוזיקה מותר או אסור לשמוע בימים אלו, איזה סוג ארועים ומפגשים שייך לקיים בימים אלו, איך ללבוש את הבגדים בתשעת הימים, מה בדיוק מותר ללמוד ביום ט' באב עצמו ואיך יצא לנו להעביר את הצום בקלות. למעשה, איבדנו את התוכן האמיתי של הימים האלה. אנו לכאורה עורגים לבניית הבית מבצעים עליות ועוד מגוון של פעילויות מעשיות. מדפיסים בצורה יפה הדרכות הלכתיות של המקומות המותרים בהילוך, דיני טהרה בעלייה להר, אך שום סעיף איננו מזכירים בדבר הטהרה המידותית – תיקון הנפש הפנימית, כפי שדורש ה' באמת דרך הנביא. הצום והמנהגים הינם רק אמצעים שנועדו לבסס מחדש את יסודותיו של המקדש הישראלי הליבי שהעיצוב קירותיו הפיזיים והכבדים יעשה כבר ממילא.

"וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' (ע"פ הרמב"ם הל' תענית ה, א).

ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם".

(משנה ברורה תקמט סק"א)

"כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א', א') בית המקדש יופיע ויבנה כאשר נחוש בשכינתו שבתוכנו, כשהכלים להופעה זו הינם משפט אמת, חסד ורחמים אחוה ורעות בין איש לאחיו. לית שכינתא שריא באתר פגים, מפולג ומשוסע בתוכו. אם לא נתקן את פגמי הראשונים גם החורבן העכשווי יתמיד וימשיך.

רבי יהודה הלוי טוען בספר הכוזרי מ"ב, כד "שאין דיבורינו "ישתחוו להר קודש" ו"ישתחוו להדום רגליו" "המחזיר שכינתו לציון" וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה". אמנם התקדמנו רבות מאז דורו של ריה"ל: הקמנו מדינה עצמאית  ואף חיילינו רשאים מדין כיבוש להלך על הר הבית ולשלוט ולפקח על כל הנעשה שם. אנו זוכים לראות במו עינינו את תהליך הגאולה שקורם עור וגידים, לא רק ליבנו במזרח, כעת ניתן לומר שעיקר גופנו שתול ונטוע פה בארץ חמדת אבות ומקור כל התקוות. ועם כ"ז עדיין לא תם המשא הארוך, שכן הגויה החסונה דורשת גם נשמה רוחנית וגדולה.

 עלינו להמשיך ולדרוש בפה מלא ובלב שוקט את כל שלושת הדברים שבתקופת רחבעם מאסו בהם ישראל: מלכות שמים, משיח בן דוד ובית המקדש – "ואחר ישובו בנ"י ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים" (הושע ג', ה'). אין כאן ערכים פרודים – אין ביהמ"ק ללא דרישת הופעת מלכות שמים המלאה (עיין פסיקתא דר"כ, מובא גם ברש"י הושע שם).

"על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ" (ישעיהו סב, ו-ז).