זה נהנה וזה לא חסר

זה נהנה וזה לא חסר

 הגמרא בדף כ ע"א מביאה הסתפקות שהייתה בבית מדרשו של רב חסדא, האם הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך לעלות לו שכר או לא. והעמידה הגמרא את ספקו במקרה של זה נהנה וזה לא חסר, כאשר הצד לומר שחייב הוא שהרי נהנה והצד שפטור הוא שהרי לא חסרו.

וצריך להבין מה הסברא לומר כל צד בספק.ניתן לבאר עפ"י מחלוקת ראשונים המובאת בסוגייתנו במקרה של זה לא נהנה וזה חסר. תוס" סובר שפטור והרי"ף סובר שחייב. וצריך להבין במה נחלקו.

שיטת התוס":

 תוד"ה זה, כותב שפטור שהרי לא נהנה, ומה שחסרו זה רק גרמא בעלמא. ולכאורה עפ"י פסק זה של תוס" יהיה קשה מאוד, שהרי בגמרא אמרו במקרה של זה נהנה וזה חסר שפשוט שלכו"ע חייב, ולפי תוס" כיצד כ"כ פשוט לגמרא שלכו"ע חייב הרי על הנאה לבד הסתפקה הגמרא האם אפשר לחייבו ועל חיסרון לבד אומר לנו התוס" שגם א"א לחייבו, אם כן מצד מה יש לחייב בזה נהנה וזה חסר (הרי אין אפשרות לחייבו לא מצד ההנאה ולא מצד החיסרון) וכיצד גורם צירוף זה לחייבו?

 וצריך לומר[1]שתוס" סובר שעל חסרון לבד לא מחייבים שהרי זה גרמא בעלמא ומה שמחייב זו ההנאה מממון חברו, אולם במקום שנהנה ולא חסר למרות שהמחייב קיים שהרי נהנה אנו מסתפקים האם אפשר לתובעו ממון על אותה הנאה שהרי זו מידת סדום, או שכאן לא שייך דין זה של מידת סדום[2]. ולפי זה יוצא, שבמקרה של זה נהנה וזה חסר המחייב הוא ההנאה, ולכן במקרה של זה לא נהנה וזה חסר אין כאן מחייב שהרי לא נהנה (אולם עדיין חייב על מה שהזיק ולכן כותב התוס" שזהו רק גרמא בעלמא).

 וצדדי הספק בגמרא בזה נהנה וזה לא חסר הן: האם אומרים את הדין של כופים על מידת סדום או לא. ומוכח שכן היא דעת תוס" – שהמחייב הוא ההנאה – מהגמרא בסמוך, הגמרא בדף כ ע"ב מביאה את סוגיית בית ועלייה בניסיון לפשוט ממנה את הסתפקותנו: הבית והעלייה של שנים שנפלו ובעל הבית מסרב לבנות את ביתו, ת"ק סובר שבעל העלייה בונה את הבית מכספו ודר בתוכו ואינו מניח לבעל הבית להיכנס לבית עד שישלם לו הוצאותיו, ודעת ר" יהודה היא שבעל העלייה חייב להעלות שכר לבעל הבית על הזמן שדר שם ומנכים שכר זה מהוצאות הבניה שבעל הבית משלם. בהו"א הגמרא סברה שאפשר להוכיח מדעת ר"  יהודה שבזה נהנה וזה לא חסר חייב, שהרי במקרה זה בעל העלייה נהנה משהותו בביתו של בעל הבית, ובעל הבית אינו חסר משום שבין כה וכה הוא לא התכוון לבנות את ביתו ולשבת בו. ודוחה הגמרא שאין אפשרות לפשוט ממקרה זה את הספק, שכן במקרה זה בעל הבית חסר משום "שחרוריתא דאשייתא", דהיינו לבעל הבית נגרם חסרון מישיבת בעל העלייה בביתו כיון שכתלי ביתו משחירים כתוצאה מישיבתו.

 לומד התוס" בד"ה ויהבי (כא ע"א) שבעל העלייה משלם לבעל הבית לא רק על החיסרון המועט של שחרוריתא דאשייתא אלא על כל שכר שהותו בבית. ואם נאמר שתוס" מבין שהמחייב זה החיסרון, א"כ צריך הוא לשלם רק את דמי השחרוריתא ולא את כל דמי השכירות. אלא מכאן מוכח שהמחייב לתוס" הוא ההנאה, ובמקרה כאן כיון שחסר מעט כבר לא שייך לומר שאין לבעל הבית  זכות תביעה משום מידת סדום ולכן תובע ממנו את כל ההנאה.

שיטת הרי"ף:

הרי"ף (י ע"א מדפי הרי"ף)חולק על תוס" וסובר שבמקרה של זה לא נהנה וזה חסר חייב, וכלשונו: "דהא חסריה ממונא". ניתן לבאר שהרי"ף חייב  מטעם מזיק, ואכן כך מובא בנימו"י

בשם הרא"ה: "שכל הגאונים פה אחד אומרים שהוא חייב, ולא דומה למבטל כיס (כראיית התוס") דהתם גרמא בעלמא אבל בכאן שדר בה ואכל פירותיו ודאי חייב, תדע שאילו אכל אדם פירות חבירו חייב אפילו לא נהנה". ומבואר שהרי"ף חולק על תוס" וסובר שאין זה גרמא כמו נועל דלת בפני חבירו שהביאו תוס" משום שבנועל דלת הוא רק מונע שימוש בחפץ ואילו בנד"ד שהחצר קיימא לאגרא לשימוש בה יש שווי ממוני וכשאדם גר בה אע"פ שהוא לא נהנה הוא מכלה בידיים את השווי הממוני שלה, ולכן נחייב את הדר בה ממון כדין כל מזיק. יתכן א"כ שהרי"ף יבאר את צדדי הספק בגמרא באופן אחר ממה שהסברנו לפי תוס" – הגמרא הסתפקה האם בזה נהנה וזה חסר המחייב הוא החיסרון או ההנאה (אבל במקרה של זה נהנה וזה חסר בין אם מחייבים על ההנאה ובין אם מחייבים על החיסרון הדין יהיה שווה שחייב לשלם את דמי השכירות), ולכן במקרה של זה נהנה וזה לא חסר יש ספק, שהרי אם המחייב הוא החיסרון צריך להיות פטור דלא חסרו ואם המחייב הוא ההנאה צריך להתחייב דהוא נהנה. לפי הסברנו בתוס", לא שייך שתוס" יבארו את הגמרא כמו הרי"ף, שהרי ודאי שהמחייב הוא לא החיסרון.

נפקא מינות:

 ועל פי הסבר זה ברי"ף, ניתן לומר שהרי"ף יסבור לגבי שחרוריתא דאשייתא שכאשר מחייבים אותו מחייבים אותו רק על מה שחסר בשחרוריתא (וכן היא דעת הרמ"ה, הובא בנמו"י),  וכן יובן דברי התוס" במסכת כתובות דף ל ע"ב  על דברי הגמרא ש"תחב לו חברו בבית הבליעה" שחייב והקשו מהדין של זה נהנה וזה לא חסר –פטור , א"כ  גם בתחב לו חברו יהיה פטור שהרי כאשר זה בתוך פיו איננו שווה פרוטה ולכן איננו חסר, ותירצו התוס" שמכל מקום כיוון שהוא שווה כל שהוא (כגון להאכילו לכלבו) לכן מגו שחייב על אותו כל שהוא מתחייב בכולו , והמהרש"א כתב שיש לגמגם בראיה זו שהרי שם מדובר שמכל מקום חסרו בשיעור פרוטה לכן צריך לשלם לו כל ההנאה משא"כ כאן שלא חסר ממנו בשיעור פרוטה , אומנם לפי הסברא שאמרנו לעיל בפשט התוס" שהחיוב הוא משום ההנאה ומה שנצרך החיסרון הוא דאל"כ אינו יכול לכופו מצד כופים על מידת סדום אז אפילו פחות משווה פרוטה יהיה חייב על כל ההנאה, שכיוון שיש לו חיסרון כל שהוא, שוב אי אפשר לכופו שאין זה מידת סדום .

 נפ"מ נוספת בין הרי"ף לתוס" היא ממה משלם בזה נהנה וזה חסר, לפי התוס" שחייב מצד ההנאה יהיה חייב לשלם מדין בעל חוב שהרי לקח לו הנאה וישלם מבינונית, ולפי הרי"ף שמשלם מצד מזיק ישלם ממיטב כדין כל מזיק.

קושיית הרשב"א על הרי"ף:

ובזה תובן גם שאלת הרשב"א בסוגיית הבית והעלייה, הרשב"א מקשה על הרי"ף מדעת ר" יהודה שהובא לעיל שמחייב את בעל העלייה  לשלם על שהותו בבית, ובסיפא של המשנה (ב"מ קיז ע"א) נאמר "אלא( כיצד הוא עושה כדי שלא יתחייב לשלם גם לפי דעת ר"י)בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה מקרה את העליונה ויושב בבית עד שייתן לו יציאותיו", שבמקרה זה גם ר"י לא יחייב שהרי הוא לא נהנה כיון שיכול לדור בעלייה. ומקשה הרשב"א שמשמע שבמקרה זה ר"י פוטר לגמרי[3], ולפי דעת הרי"ף הרי עדיין חייב שהרי חסרו גם כאן את שחרוריתא דאשייתא.

 ומתרצים האחרונים[4]את קושיית הרשב"א באופן פשוט, שבבית ועלייה דברי ר"י שפוטר הם כנגד הרישא של המשנה, שלא בנה את העלייה שבו ר"י חייב את כל ההנאה מהבית וכאן הוא פטור על כל ההנאה, אבל מכל מקום חייב על החיסרון המועט של שחרוריתא דאשייתא. וגם הרשב"א בעצמו יצטרך לפרש כך, שהרי לא יתכן שיפטור על ההיזק של שחרוריתא כיון שהוא מזיק בידיים ואם הבין הרשב"א שאין זה מזיק בידיים ולכן לא חייב, ממילא גם על הרי"ף לא יקשה שהרי הרי"ף חייב רק במזיק בידיים. וא"כ צריך להבין את קושיית הרשב"א, שהרי הרשב"א גם על עצמו יכול להקשות את אותה קושיה. ומכח שאלה זו מסבירים האחרונים פשט אחר ברשב"א.

 אמנם על פי דרכנו נראה לומר שקושיית הרשב"א אכן קשה, מכיוון שאת התירוץ דלעיל אפשר לומר רק לשיטת התוס" והרשב"א שבתחילה כאשר לא הייתה לו עלייה והוא נהנה משום שחרוריתא דאשייתא מגלגלים עליו את כל ההנאה (וכמו שהסביר הרשב"א את הגמרא של שחרוריתא דאשייתא, שמכוח חסרון מועט מגלגלים עליו את כל ההנאה), ולכן כאשר אמר ר"י שפטור בסיפא  הכוונה היא מן ההנאה אבל חייב על השחרוריתא, אבל לשיטת הרי"ף שחייב רק על מה שחסר, צריך לומר שגם ברישא מה שחייב ר"י זה רק על השחרוריתא, וא"כ מה שמובא שר"י פוטר זה ממה שחייב ברישא דהיינו השחרירותא, ומקשה הרשב"א, למה לפי שיטתך ר"י פוטר בסיפא, הרי גם כאשר בנה את העלייה עדין גורם נזק של שחרוריתא וצריך להיתחיב מטעם מזיק.

 ולתרץ את הרי"ף נראה לומר שהרי"ף בעצמו למד אחרת ולא תהיה קשה קושיית הרשב"א, שבאמת הרי"ף גם הוא מודה לכל הפשט בתוס", שמחייבים על ההנאה וספק הגמרא הוא האם כופים על מידת סדום או לא, וכן סובר שהפשט בגמרא בשחרוריתא דאשייתא הוא לא כמו כפירוש הרמ"ה אלא כפירוש התוס", ורק נחלק על תוס" נקודתית כאשר זה לא נהנה וזה  חסר שתו"ס יסבור שפטור מדין גרמא, ואילו הרי"ף יסבור שאין זה גרמא ונחשב למזיק בידיים, וא"כ לא תקשה קושיית הרשב"א, כיון שהרי"ף יסביר את המשנה בהבית והעלייה כפי תירוצנו לעיל שכאשר ר" פוטר הוא פוטר רק על ההנאה שחייב ברישא.

 אבל עדיין כפי שהבין הרשב"א בדעת הרי"ף שחייב על החיסרון יהיה קשה, וכן מצאתי שמסביר הגר"ח מטעלז בדעת הרשב"א  אומנם קצת קשה , איך יסבור הרשב"א ברי"ף שאין חיוב על ההנאה אלא אם כן זה נעשה ע"י מזיק, (כפסיקת סוגיתנו שזה נהנה וזה לא חסר פטור) שהרי ישנם סוגיות מפורשות שמשמע מהם שמחייבים על ההנאה כגון: סוגית מקיף וניקף , שלמסקנה מחיבים את הניקף על ההיקפא יתרא ושם לא שייך לומר מטעם מזיק שהרי הוא לא מזיק ,אלא ודאי שיש חיוב על ההנאה גם בלי להזיק וצ"ע.

הסבר חדש בספק הגמרא:

    אם כך נסביר את צדדי הספק בגמרא יקשה, שהרי במהלך הסוגיה מביאה הגמרא ניסיון ראיה מסוגיית הקדש, ששם מובא שגזבר שנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל עד שייתן לחברו ואם לקח הגזבר אבן או קורה ובנה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה שווה פרוטה, ואמר שמואל על זה שהיינו דווקא כשהניחה על פי ארובה. ור" אבהו רצה להוכיח מכאן שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שהרי לא מדעת הקדש בנה את האבן בביתו ובכל זאת מתחייב כשלא נהנה, וא"כ רואים שמחייבים על ההנאה, והגמרא דוחה ואומרת שהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, ולכאורה אם ספק הגמרא הוא האם כופים על מידת סדום או לא מה הייתה ההו"א של ר" אבהו להוכיח מהמשנה, הרי בהקדש לא שייך הדין של כופים על מידת סדום.

 ואפשר לומר שספק הגמרא הוא האם על הנאה לבד מחייבים או שמא רק כאשר יש חיסרון ,כיוון שאם אין חיסרון זה לא נחשב שנהניתי מבעל החצר עצמו, אלא רק שהוא גרם להנאתי, והחיסרון מגדיר לי שנהניתי מהבעלים.

מסקנת הסוגיה:   

בסיום הסוגיה מובא "שלח ליה …" מבואר שמסקנת הסוגיה שזה נהנה וזה לא חסר פטור ,ובהמשך מביאה הגמרא שרב סחורה בשם רב הונה בשם רב ,סובר שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר שנאמר "ושאיה יוכת שער " ופירש רש"י שבית שלא גרים בו אנשים, נמצאים בו מזיקים (וללישנא בתרא ברש"י שם שד שנקרא שאיה ) ומכתתים אותו, ולכן הדר שם מהנה את בעל הבית ולא צריך להעלות לו שכר.

 ודעת רב יוסף  שלא צריך להעלות לו שכר משום "שביתא מיתבא יתיב", ומפרש רש"י שבית שהוא מיושב באנשים ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנים אותו .

 וקשה הרי גם בלי טעמיהם של רב סחורה  ורב יוסף הדר שם פטור כמו שמשמע מסוגיתנו שזה נהנה וזה לא חסר פטור,וצ"ב האם נאמר שאמוראים אלו חלקו על מה שהסקנו בגמרא?

הרא"ש[5](ס" ו) מסביר שעל דרך "לא מבעי" אמרו דבריהם : "לא מבעי שהוא פטור משום דהווי זה נהנה וזה לא חסר, אלא אפילו טובה נמי עושה עימו שמונע מביתו להיסתר ", מבואר מדבריו שר"ס ור"י אמרו דבריהם רק לרווחא דמילתא אבל דינית גם אם אין את טעמי הפטור שהביאו פטור,משום זה נהנה וזה לא חסר,

 וצ"ע[6]שהרי יש סוגיה  מפורשת בדף צג ע"א: שמי שלקח עבדו של חברו והשתמש עימו, פטור. והעמידה הגמרא שמדובר שהאדון לא משתמש בו כעת ומבאים הוכחה מסוגיתנו שפטור,שאם הבית לא קיימא לאגרא ואדם דר שם פטור, ומקשה על זה הגמרא שאין זה דומה שבדר בחצר חברו לבעל הבית נח שהוא נמצא שם  , מהטעמים של רב סחורה ורב יוסף , אבל בעבד לא נוח לאדון שהשתמשו בעבדו. ומתרצת שם הגמרא שגם בעבד נוח לאדון שמעבידים את עבדו שלא ילמד דרכי בטלה . מוכח מהגמרא בהדיה שר סחורה ור"י אמרו דבריהם לא רק לרווחא דמילתא , ואם אין את טעמיהם  צריך  לשלם.

 אלא נראה כפי תרוץ הרשב"א ,שמתרץ שר"י ורב סחורה סוברים שזה נהנה וזה לא חסר אכן פטור . אבל בדירה גם שהדר לא חיסר את דמי השכירות עדין יש נזק קל של דריסת מקום רגלי הבעלים ,ועל זה היה צריך לחייב , אבל כיוון שלאדון נוח שישבו שם שלא ייהרס ביתו, מהטעמים של ר"ס ור"י אז הדר פטור על הנזק הקל הזה.                    

[1]פנ"י על תוס" ד"ה זה 

[2]ע" תוס" ד"ה הא

[3]ע" תוס" שם- ולפי גרסתו לא שיך קושיית הרשב"א כלל.

[4]ע" חידושי ר" שמואל ס" יח

[5]ע" שטמ"ק ,שלומד שבאמת אמוראים אלו חלוקים על מה שאמרנו לעיל.

[6]ע" גר"א ס" שס"ג סק" ט"ז