חישוב שנות השמיטה
א. כיצד מונים את השנים לבריאת העולם
1. מנין מזמן בריאת העולם (מולד בהר"ד)
2. מנין מזמן יצירת האדם (מולד וי"ד)
ב. חישוב שנות השמיטה
1. היחס בין שמיטה ויובל
2. מתי נחרב הבית
ג. סיכום
בהלכות פרוזבול (חו"מ סימן סז אות ט) כתב הטור שנפלה מחלוקת לגבי שנת השמיטה וכ"כ הרמ"א (תחילת סימן סז), גם בעל ה"כפתור ופרח" (שחי בתקופת הטור) דן על נושא זה בספרו. לאחריהם דנו בעניין זה גם האחרונים כמו המהרשד"ם (יו"ד סימן קצב) ועוד. לפי החזון איש אף החרימו את המחמיר בנושא זה (שביעית סימן כ). הרב זצ"ל בהקדמתו ל"שבת הארץ" וכן באגרות (אגרת שיא ועוד) מצרף ספק זה כסניף להיתר המכירה.
א. כיצד מונים את השנים לבריאת העולם
על מנת לדון בסוגיא זו יש קודם כל לדעת כיצד אנו סופרים את השנים לבריאת העולם, ומתי התרחשו האירועים בתנ"ך יחסית לשנה בה אנו עומדים.
1. מנין מזמן בריאת העולם (מולד בהר"ד)
כתב הרמב"ם (הלכות קדוש החדש ו,ח):
"וכן כשיהיה עימך ידוע מולד שנה זו ותוסיף שאריתה על ימי המולד – אם פשוטה היא שארית הפשוטה, ואם מעוברת שארית המעוברת – ייצא לך מולד שנה שלאחריה. וכן שנה אחר שנה, עד סוף העולם. והמולד הראשון שממנו תתחיל, הוא מולד שהיה בשנה ראשונה של יצירה, והוא היה בליל שני חמש שעות בלילה ומאתיים וארבעה חלקים, סימן להם ב" ה" ר"ד; וממנו היא התחלת החשבון".
כלומר, הרמב"ם מסביר כיצד לחשב מולד של חדש תשרי מסוים, כיון שההפרש בין מולד למולד הינו קבוע, אם כן נחשב את ההפרש מהמולד הראשון על פי מספר השנים שעברו מאז.
הדרך להגיע למולד הראשון, שהוא בהר"ד כמבואר בדברי הרמב"ם, מובאת בתוספות במסכת ר"ה (ח.) וזו לשונם:
"לפי שהמונה מבריאת העולם לא מונה ר"ה עד יום ששי שנברא אדם הראשון ובשעה תשיעית נצטווה כדאמר פרק אחד דיני ממונות ומסתמא אז קידש החודש ומשקדש החודש ע"כ היה המולד ו" שעות קודם דשית שעי מכסי סיהרא ונמצא המולד בתחילת שעה ט"ו דהיא שעה שלישית של יום, וסימן וי"ד: פי" ביום ו" בסוף שעה י"ד היה המולד… ואותה שנה של תוהו שמונין משום דיום אחד בשנה חשוב שנה וכשתדקדק על מולד ניסן של תוהו שלפני תשרי של יישוב שבו נברא אדם תמצא מולד ניסן ברביעי בתשע שעות תרמ"ב חלקים שאתה צריך להשליך ב" ד" תל"ח לאחריו ב" ימים ד" שעות תל"ח חלקים ומולד תשרי של תוהו שלפניו שנמצא ב" ה" ר"ד".
וכן ה"מפרש" (על הרמב"ם שם) מסביר בדומה לתוספות. היוצא מדבריהם שאדם הראשון נוצר בתחילת שנת שתים ליצירה.
ה"מפרש" על הרמב"ם מוסיף שישנם ג" שיטות למנות את שני העולם:
"לפיכך בעלי חכמת העיבור נחלקים, יש מהם מי שסמך על השנה שמולדה לבהר"ד במנין שני היצירה… ויש מהם מן שהתחיל ממולד אדם הראשון והוא יום ו"ב (כלומר מולד וי"ד – י.ו.)… ולפי שנצטווה אדם בזה החשבון לא יתכן שיהיה תחילת חשבון השנים אלא ממולדו לפי שא"א שיצטווה מי שלא נברא עד עתה… ויש מהם מי שיתחיל שני יצירה מן השנה שאחר מולד אדם הראשון ואומר שאדם הראשון לא התחיל לחשוב אלא אחר שנת יצירתו לפי ששנה ראשונה אינו צריך לחשוב אותה".
לפי דבריו נראה שכיון שנקטנו בחשבון הראשון, על כל החשבונות בתנ"ך יש להוסיף עוד שנתיים על מנת שנדע את מנין השנה על פי המנין שלנו. (ניתן למנות גם במניינים אחרים כמו שהסביר, אך זה המנין שאנו מונים). ולפ"ז אדם הראשון מת בשנת 932, אברהם אבינו נולד בשנת 1950, בני ישראל יצאו ממצרים בשנת 2450, בנ"י נכנסו לארץ בשנת 2490, גמר כבוש וחלוקת הארץ היה בשנת 2504 וחרבן בית שני בשנת 3830. וכן משמע ב"סדר עולם" שפותח "מאדם עד המבול אלף ותרנ"ו שנים, וזה פרטן…".
2. מנין מזמן יצירת האדם (מולד וי"ד)
ואולם במקום אחר (הלכות שמיטה ויובל י,ב) כתב הרמב"ם:
"ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש [שנים תזמור כרמך עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו ושבע שנים עשו] בכבוש הארץ ושבע שנים בחילוק. נמצאת אומר: בשנת שלש וחמש מאות ואלפיים ליצירה מר"ה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה התחילו למנות, ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה – שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ – שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקדשו שנת החמישים שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ".
ונמצא שאדם הראשון נוצר בשנת שתים ליצירה כמ"ש ה"מפרש" בהלכות קידוש החודש. אך גירסא זו נראית כמשובשת שכן כתב שמנין זה הוא "ליצירה מר"ה מאחר מולד אדם הראשון" שזה נראה סתירה. ובמהדורת פרנקל גרס "מר"ה שאחר מולד אדם הראשון" ללא המילה "ליצירה". כלומר אין זה מנין ימי עולם שלנו המתחיל מבהר"ד אלא המנין שמתחיל ממולד אדם הראשון.
לפי זה ברור מה שכתב הרמב"ם ששנת שמיטה ראשונה היתה בשנת 2510 (כן הוא בפרנקל וודאי שגם לגרסתנו יש להוסיף אלפיים), שכן השנה הראשונה למניין השנים היתה 2504 ולא 2503.
ויוצא לפ"ז שהרמב"ם מחשב בשונה ממה שהבנו ב"מפרש", שכאן ישנה שנה אחת פחות, כלומר שאדם הראשון שמת בשנת 930 ללידתו, היה זה בשנת 931 ליצירה, גמר הכבוש והחלוקה היה בשנת 2503 וחרבן בית שני היה בשנת 3829. וצ"ע על ה"מפרש" (ואולי ניתן להסביר בו אחרת), ויש גם להבין מדוע הרמב"ם לא חישב כ"מפרש" שזה נראה לכאורה חישוב נכון יותר.
ובגמרא בפ"ק דר"ה (י:) נחלקו ר" אליעזר ור" יהושע האם בתשרי נברא העולם או בניסן. ואם נאמר שפסק כר" יהושע לא קשה שהרי קדמה ברייתו בחצי שנה, וא"כ נברא האדם בשנה ראשונה, רק מה שכתב הרמב"ם שנברא בשנה שניה היינו כר" אליעזר, ומצינו שלעניינים מסוימים פוסקים כר"א ולעניינים אחרים כר"י (שם יב.).
ועוד ניתן לומר דהרי גם ר"א מודה שבניסן נולד יצחק (ר"ה י:), וכן שבניסן יצאו ממצרים. ובירושלמי (תחילת מסכת ר"ה):
"תני שמואל ופליג: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יט) מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חודשים, שנים מנין? "וידבר ה" אל משה במדבר סיני בשנה השנית" (במדבר ט). אין לי אלא לשעה, לדורות מנין? "ויהי בשמנים שנה וארבע אמות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים" וגו" (מלכים א ו). משנבנה הבית התחילו מונין לבנינו: "ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים" וגו" (שם ט). לא זכו למנות לבנינו, התחילו מונין לחורבנו: "בכ"ה שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש" וגו" (יחזקאל מ)".
נראה שמנין זה הוא גם לר"א, שהמנין השתנה ומונים מניסן וכן המנין של ד" מאות שנה שמתחיל מהולדת יצחק, ונמצא שמבריאת האדם עד יציאת מצרים עברו 2447 וחצי שנה ולכן היה זה למניננו שנת 2449.
ואולם מרש"י (ע"ז ט. ד"ה הכי גרסינן) נראה שמנין שני עולם אינו משתנה, שכתב:
"ולא גרסינן "ועוד", דכי מעיינת כו", ופירושם כדפרישית צא וחשוב שנות דור ודור שחי כל אחד קודם שנולד בנו דשנים שאחרי כן אתה נותן לבן, ותמצא:
מאדם עד שנולד נח תתרנ"ו שנים; ונח חי תק"ב שנים קודם שנולד שם. דכתיב "ויהי נח בן חמש מאות שנה" וגו" כשנולד בנו הראשון היה בן ת"ק שנים, ויפת הוא הגדול מחם שנה וחם גדול משם שנה הרי תק"ב שנים לנח כשנולד שם. כדכתיב [שם] "בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתיים אחר המבול" ואם שם לת"ק שנים דנח אתיליד כי מטו שנתיים אחר המבול הוה ליה בר ק"ב דהא כתיב "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה"; חשוב תק"ב דנח ומאה דשם עד ארפכשד והוסף על נ"ו של פרט הרי תרנ"ח; וארפכשד הוליד את שלח בל"ה הרי תרצ"ג; ומשלח עד עבר ל" הרי תשכ"ג; ומעבר עד פלג ל"ד הרי תשנ"ז; ומפלג עד רעו ל" הרי תשפ"ז; ומרעו לשרוג ל"ב הרי תתי"ט; ומשרוג לנחור ל" הרי תתמ"ט; ומנחור לתרח כ"ט הרי תתע"ח; ומתרח לאברהם ע" הרי תתקמ"ח על אלף; ומאברהם עד יצחק ק" הרי אלפים ומ"ח. ומיצחק עד מתן תורה ת" שנים. כיצד: ס" עד שנולד יעקב; וברדתו למצרים כתיב "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה" הרי ק"צ משנולד יצחק. וישראל היו במצרים רד"ו; הרי ד" מאות ומ"ח שנים על אלפיים לבריאת עולם. נמצא ממתן תורה עד ד" אלפים לבריאתו של עולם אלף וחמש מאות וחמישים ושתים".
ואם יש להוריד שנה מהמניין, הרי שהייתה שם שנה נוספת.
ואולם בספר כפתור ופרח (פרק נא) כתב:
"ולדעת שנת החורבן השני עשה רבינו שרירא גאון סימן: קע"ב שנה אחר חרבן הבית נשלמו ארבעת אלפים לבריאת עולם, אם כן הסר מד" אלפים – קע"ב, נשארו ג" אלפים וח" מאות וכ"ח שנה, ואז בחטאנו חרב מקדש שני, גרע זה מהשנים שבידך מבריאת העולם, והנשאר הם השנים שאתה רחוק מן החורבן. דמיון: הרי שהיו בידך ד" אלפים וט" מאות ול"ו שנה, גרע מזה ג" אלף וח" מאות וכ"ח שנה וישארו אלף וק"ח, והם השנים שאתה רחוק משנת החורבן עצמו".
(ובהמשך דבריו משמע כי גם הרמב"ם מנה כן, ולא חלק בין המונים לבהר"ד למונים לוי"ד, אך בהמשך הפרק משמע שחזר בו ולדעתו הרמב"ם מחלק ביניהם). וכן משמע דעת תוספות (ע"ז ט: ד"ה "האי") וכן דעת ר"ח (שם ע"א). ולפי המבואר לעיל קשה מדוע מנה כך ולא הוסיף עוד שנה כשיטת הרמב"ם או עוד שנתיים כשיטת רש"י, ונראה תמוה לומר שירדו שנתיים מהחשבון. ואולם בדרישה (חו"מ סימן סז) כתב שתוספות לא חישב ע"פ החשבון שלנו אל ע"פ מולד וי"ד ויש להוסיף עליו עוד שנה. ודבריו קשים, ובכפתור ופרח ודאי שאין ניתן לומר כן, שכן בכל התשובה דבר על המנין שלנו.
והנה תוספות בר"ה תמה בסוף דבריו:
"ודבר תימה הוא במה נחלקו ר"א ור" יהושע דתניא לקמן מונין לתקופה מניסן ולמולדות מתשרי, והלא היו יכולים לברר הדבר דכ"ד שעות מיכסי סיהרא בין חדתא לעתיקא כדאיתא בסוף פ"ק דערכין, והם מרחיקין המולד זה מזה ב" ד" תל"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו בו שני ימים".
וכוונת תוספות שנבדוק במולדות מתי יצא מולד תשרי ומולד ניסן ליצירה שהרי כיון שאדם הראשון נוצר בר"ה הרי ביום ששי היה המולד, ויש הפרש גדול בין המולדות, ולפי חשבון המולדות מסתדרת רק דעת ר"א ולא דעת ר"י דא"כ יצא מולד ניסן ביום ד", וא"כ אדם הראשון לא נוצר ביום א" ניסן אלא בג" ניסן או בכ"ה אדר.
וניתן לתרץ את תוספות שאמנם בגמרא לא נזכר כלל שאדם הראשון נברא בר"ה אלא מקורו בפסיקתא, ומתאים עם דעת ר"א בגמרא שבניסן נברא העולם, אך לדעת ר"י שבניסן נברא העולם אין כל הכרח שהיה זה דווקא בא" ניסן.
וניתן עוד לתרץ דלר"י בריאת העולם לא היתה חצי שנה לפני בריאת העולם לר" אליעזר אלא שנה וחצי לפניה, ולפ"ז מולד ניסן באותה שנה היה בתחילת ליל שבת (846 חלקים לאחר כניסת שבת). ולפ"ז ההפרש ביניהם הוא קטן. ולפ"ז אדם הראשון נולד בניסן של שנת אפס, וברור לפ"ז גם חשבונו של בעל הכפתר ופרח. ונמצא שמחלוקתם תליא במחלוקת מתי נברא העולם.
ב. חישוב שנות השמיטה
1. היחס בין שמיטה ויובל
המחלוקת הראשונה במניין שני שמיטה מופיעה במסכת נדרים (סא.):
"ת"ש דתניא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן: "וקדשתם את שנת החמישים שנה" – שנת החמישים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמישים ואחת, מכאן אמרו יובל אינו עולה למניין שבוע רבי יהודה אומר יובל עולה למניין שבוע".
ופסק הרמב"ם (י,ז) כרבנן. ואילו תוספות (ר"ה ט. ד"ה "ולאפוקי", ובעוד מקומות) פסק כר"י וכ"פ התרומה ובעל העיטור.
2. מתי נחרב הבית
לגבי זמן חורבן שני בתי המקדש הגמרא בערכין (יא:) אומרת
"ת"ש רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ומשמרתו של יהויריב היתה והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה ומה שירה אמרו וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה" אלהינו עד שבאו אויבים וכבשום וכן בשניה".
לגבי בית ראשון הגמרא אומרת בהמשך שם (יב:)
"דתניא שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ואי אתה יכול לומר משעה שנכנסו מנו שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחילת יובל ואי אתה מוצא בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר אלא צא מהם שבע שכיבשו ושבע שחילקו ואתה מוצא בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר"
(כוונת הגמרא לגמרא לעיל ע"א והכתיב "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחדש הוי אומר זה יובל).
וכן פסק הרמב"ם (פרק י):
"ומאימתי התחילו למנות: מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ… שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה – שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון".
נמצא שבית ראשון חרב 3338 שנה לאחר בריאת העולם.
ואולם רבינו חננאל במסכת ע"ז (ט:) מבאר בפרוש ראשון שמנו 850 שנה לאחר ירושה וחלוקה, ונגמרו שבעה עשר יובלות שלמים ונמצא לפ"ז שחורבן בית ראשון היה 3352 שנה לאחר בריאת העולם שהוא י"ד שנה אחר הזמן המבואר ברמב"ם.
ועל זה קשה: ראשית, שהגמרא ביומא אומרת שבית ראשון עמד 410 שנה ולר"ח יוצא שהיה קיים 424 שנה. ועוד, שא"כ הבית חרב ביובל עצמה וקשה כמאמר הגמרא "ואי אתה מוצא בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר".
וניתן לתרץ על השאלה האחרונה כמו שתרצה הגמרא לר"י: "הנך שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה אהדרינהו לא קחשיב להו", ופירש רש"י:
"ודוקא נקט, דכל אותן השנים שהיו בגלות לא חשיב רבי יהודה במניין שמיטין ויובלות וכדאמרי" בפרק בתרא אלא באותה שנה שחזרו בימי יאשיהו התחילו למנות ליובל, וצא וחשוב מאותה שנה עד שנת הת"י החורבן ותמצא חשבונך סדור כמין חומר: דבשנת שלשים ושש ליובל חרב הבית והיא מוצאי שביעית ומשכחת ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר הוה שנת היובל שהרי חזרו בשנת י"ח ליאשיהו כדכתיב דבשנת י"ח ליאשיהו נמצא הספר בבית המקדש ועל דברי הספר שלח המלך אל חולדה הנביאה ואמרי" במגילה (יד:) היכי שבקיה לירמיהו ושדר לחולדה ואמרינן ירמיה לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים ומנלן דהדור דכתיב מה הציון הלז וגו" ודבר זה שפינה יאשיה את העבודת כוכבים באותה שנה היה וכך מצאתי בסדר עולם בי"ח ליאשיהו היה תחילת היובל ויאשיהו מלך ל"א שנה מי"ח עד ל"א כמה הוו ארבסרי וחד סרי ליהויקים ויהויכין וחד סרי לצדקיהו הרי שלשים ושש ואז חרב הבית ומיתוקמא שפיר כר" יהודה כך הבנתי מלבי וישרה בעיני אבל לא שמעתיה ואחרי כן מצאתי ספר ישן מוגה שכתוב בו כן והודעתיו לרבותי וישרה בעיניהם".
וניתן לומר כן גם בדעת רבנן.
ועל מה שאמרה הגמרא שבית ראשון עמד ת"י שנה נראה דאפשר לומר דהוא לר"י שאם מנו י"ז יובלות אין זה מגיע ליותר מת"ח וכן הלכה כמ"ש ר"ת בשמו בע"ז, ומ"ש שבהמ"ק נחרב מאוחר יותר זה רק אם נחשב י"ז יובלות כרבנן. ולפ"ז מסתדר גם החשבון בגמרא בע"ז שממנו יוצא שביהמ"ק השני חרב קע"ב שנה לפני סוף האלף הרביעי.
בהמשך דנה הגמרא על כך שהבית השני נחרב במוצאי שביעית ותמהה על כך "וכן בשניה ושניה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרים ארבע מאה תמניא יובלי ארבסרי תרי שבוע פשו להו שית הוה ליה בשיתא בשבוע".
לתמיהה זו ישנם בגמרא שלש תשובות. התשובה הראשונה "הא מני רבי יהודה היא דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן אייתי תמניא מתמניא יובלי והני שית הוי ארביסר אישתכח דבמוצאי שביעית חרוב". תשובה שניה "איבעית אימא לעולם רבנן וכי קתני וכן בשניה אשארא". ותשובה שלישית "רב אשי אמר הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדיש לא קא חשיב להו".
לפי התשובה הראשונה והשלישית יוצא שהבית נחרב בשנה השביעית ולא במוצאי שביעית (לתירוץ הראשון שזו דעת ר"י אם נחלק 420 ב-7 יוצא בדיוק ששים שמיטות, ולתירוץ של רב אשי שהשנה היא 414 ולא 420 הרי שאם נוריד את המאות יישארו י"ד שנים וזוהי שנת שמיטה). ותרץ רש"י "ארבע מאה ועשרים – שלמין לבד שנה שחרב בו", וכ"כ שם תוספות בשם רש"י "הוה ליה בשיתא בשבוע – פי" דמניין ת"כ שנים כלה בשית בשבוע והחורבן היה בשנת כ"א דהכי מוכחא סוגיא דלא חרב הבית בשניה עד שנת כ"א ובית ראשון שעמד ת"י שנים חרב בשנת עשר עצמו הכי מוכח כל הסוגיא נמצא בית חרב בתחילת יובל כלומר בשנת יובל עצמה דהחורבן בשנת ת"י, רש"י". וכן נראה דעת בעל המאור (ע"ז דף ב: מדפי הרי"ף) [רק שפרש שם שמנין ימי עולם אנו מונים כמ"ש הרמב"ם, והחורבן היה בשנת ג" תת"ל]. ואילו הרמב"ם הסביר אחרת:
"נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות – אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה".
היוצא למסקנא, דבין לרש"י ותוספות ובין לרמב"ם שנת ת"כ היתה שנת שמיטה וממנה יש לחשב. אמנם לרמב"ם הלכה כרבנן ולכן יש לחשב גם את שני היובל, ולרש"י ולתוספות בסוגיין לא נתבררה מה ההלכה.
ואולם בגמרא בע"ז פירש רש"י בצורה שונה. דהגמרא שם אמרה (ט:):
"אמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד, ניטפי חד שתא ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי, ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי, וידע כמה שני בשבוע".
על כך פירש רש"י:
"נטפי חדא שתא – על שנין דמחורבן ועד שנה שהוא עומד בה מהאי טעמא דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ותשעה באב היה וכן בשניה אלמא שתא דחורבן אתחלתא דשמיטה למהדר הוות ומאן דמני לשני חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני דחורבן אלא בהדי שני דקם ביתא הואיל ונפק ליה רובא בט" באב הלכך מאן דבעי לממני שמטה לוספה לשנת חורבן על מנין שני דבתר חורבן. ונשקול מכל מאה תרתי ונישדי אפרטי – כר" יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן היא שנת יובל והיא שנת תחילת השמיטה הבאה ונמנית לראש יובל הבא דאי כרבנן הא אמרי שנת חמישים היא שנת יובל היא שנת חמישים ובחמישים ואחת מתחיל מנין יובל הבא נמצאת שנה מתוספת על סדר השמטה לכל יובל ולרבי יהודה משהתחילו למנות השמיטין לא זז הסדר משבע שנים לז" שנים… ובמסכת ערכין פרכינן לר" יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת ליה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאות ועשרים פש ליה תמני שני לארבע מאה דיובלי שדינהו אעשרים הרי עשרים ושמונה אשתכח דבשנת השמטה חרב ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדיש לא מני שמיטין הלכך דל מנייהו שית שני קמייתא אשתכח דבעשרין ותרתי ליובל חרב והיא מוצאי שביעית".
לפי חשבון זה יוצא שהלכה כר"י ובית שני חרב בשנת ת"כ שהיא שנת מוצאי שמיטה, כלומר שנה אחת קודם החשבון בערכין. וכן פרש הרא"ש שם.
ובתוספות הקשו שם על פרוש זה:
"ונראה דאגב חורפיה לא דק הוא מה שפירש דבשנת ת"ך חרב הבית אין זה כי אם תכ"א כדמוכח הסוגיא בהדיא בערכין (שם) ועוד קשיא מה שפירש דבערכין פריך לר" יהודה ליתא דלא פריך אלא לרבנן ואילו לר" יהודה ניחא והכי איתא התם בפ" שני דערכין מוצאי שביעית בשניה מי משכחת לה מכדי ביתא כמה קם ת"ך פירוש מלבד שנת החורבן ארבע מאה תמניא יובלי פירוש כדרבנן ועשרים שנין אשתכח בשנת שמטה חריב פי" בשנת עשרים ואחת ואית ספרים דגרסי בשית בשבוע חריב וקאי אשנת ת"ך דאיירי ביה ומשני הא מני רבי יהודה היא דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן פש תמניא מתמניא יובלי וכ" שנין הרי עשרים ושמנה ובשנת תכ"א חרב הבית אשתכח דבמוצאי שביעית חרב ולאותו תירוץ דעזרא דשית שנין שפ"ה שנויא אחרינא הוא דמסיק רב אשי ליישב אף לרבנן דשית שנין עד דסליק עזרא לא קא חשיב אם כן הוו להו תמני יובלי וארבע עשרה שנה ושנת ארבע מאות ועשרים ואחת שאחריה חרב הבית אשתכח דבמוצאי שביעית חרב אלמא מוכח בהדיא דבשנת ארבע מאות ועשרים ואחת חרב הבית לכך נראה שחזר בו רש"י ממה שפירש כאן בפירושיו מלשם בערכין כמו שפירשתי".
ונראה קושייתו שהבין שהתרוץ של רב אשי הולך לפי רבנן כיון שעל ר" יהודה לא קשה כלל. ואולם רש"י הבין שתרוצו מוסב על ר"י (וכ"כ ספר התרומה בהסבר רש"י). ואומר תוספות: "וגם רשב"ם אומר דודאי בשנת תכ"א חרב הבית והאי דקאמר נטפי חדא שתא היינו לפי שאין התנא מונה שנת כ"א עם שנות חורבן אלא בהדי דקם ביתא". ואולם תוספות מקשה גם על רשב"ם (שהוא כרש"י ותוספות בערכין):
"אכן קשיא שמונה שנת תכ"א משנות בנין ובכל דוכתא לא מנינן אלא ת"כ והכי נמי אמר לעיל מלכות פרס ל"ד מלכות יון ק"פ מלכות בית חשמונאי ק"ג מלכות בית הורדוס ק"ג והם שלמו לשנת ת"כ אבל שנת תכ"א היא משני החורבן. ועוד קשיא, כי לפי זה יהיה שקר מה שנהוג בפי העולם לומר קע"ב אחר החורבן נשלמו ארבעת אלפים ולא היה להם לומר אלא קע"א למניין התנא שמונה תכ"א בבנין. ועוד דכל סוגי" ההלכה לעיל ניטפי ארבעין ותמני הכל לפי אותו דרך שבתחלת המנין לא נמנה כי אם ת"ך וכן בסמוך דקאמר מתני" טפיא שלש שנים ואם קם תכ"א לא טפיא אלא שתי שנים".
הראב"ד משיג על הרמב"ם כאשר מונה את שנות הבית הראשון:
"שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו" – "שבעה עשר יובלין מנו ישראל. א"א זהו לדעת ר" יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן דאילו לרבנן בצרי להו שבע שכבשו ושבע שחלקו אלא שיעור יובלות קאמר ומאי דאמר שנת שש ושלשים היתה זהו לדעת רבנן דאילו רבי יהודה שנת שלש היתה ביובל".
ואמנם קשה על הראב"ד שכן על חשבון זה אומרת הגמרא שהוא גם לפי רבנן כמו שהבאנו לעיל בתירוץ השלישי לפי רב אשי. ואולי ניתן לומר דהראב"ד מבין כרש"י שהתרוץ של רב אשי אינו כרבנן אלא כר" יהודה, כיון שמבין שצריך שיהיה מוצאי שמיטה ממש, ולא בשנת תכ"א אלא בשנת ת"כ, וכמ"ש רש"י.
[יש לציין שעוד קשה על הראב"ד שהרי לפי ר" יהודה אומרת הגמרא שהבית חרב במוצאי שביעית ובשנת ל"ו ליובל, ועוד דאם לא כן לא מצינו "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר", כמ"ש תוספות שם שהוא קשה גם לר"י, וצ"ל דלראב"ד אין זה קשה דאולי ניתן להסביר פסוק זה בצורה שונה כמ"ש בירושלמי ר"ה שהובא לעיל שסופרים לחרבן בשנים ובחדשים, וא"כ ר"ה הוא באב בעשור לחדש. כן ראיתי שהסביר הרב יגאל אריאל בספרו "לב חדש" על ספר יחזקאל. ולפ"ז נוכל להבין גם את ר"ח שביהמ"ק חרב י"ד שנה מאוחר יותר, וגם לפיו אין הפסוק הנ"ל יוצא ביובל. ונראה דשניהם הבינו שכאשר נאמר "מנו יובלות" הכוונה יובלות שלמים, רק שר"ח כרבנן והראב"ד כר"י].
ור"ת מפרש בדרך שונה:
"לכך נראה לר"ת כגי" ר"ח האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ניבצר תרתין שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר ולא קאי כלל אשנים דאחר חורבן אלא אמנין מלכות יוונים שהתחלת מלכותם לפשוט בעולם בשנת מ"א לבנין הבית שהרי מלכות פרס ל"ד בפני הבית ויוונים מלכו שש שנים שלא פשטה מלכותם דלא חשיב הרי ארבעים ובשנת מ"א התחילו למנות למלכותם ואם כן שנה שלישית למלכותם היא שנת ארבעים ושלש לבנין בית וההיא שנה ראשונה של שמטה לרבי יהודה דבתחלת הבנין התחילו למנות השמיטין ולה"ק דהבא לידע שנות השמטה יפחות ממניינם שתי שנים ומתחיל שמטה למנות או תוסיף חמש שנים על מניינם ויהיה הדבר מכוון".
ונראה שפרש מוצאי שביעית כרמב"ם, רק דלרמב"ם הלכה כחכמים ולר"ת הלכה כר"י. בספר "כפתר ופרח" הסביר בדעת ר"ת ש"מוצאי שביעית" הכוונה שביעית "כלומר השנה שכשנגמרה יצאה השביעית".
ולבסוף מחשב תוספות על פי השנים:
"ובתוספות רבינו יהודה נמי משמע דהלכה כרבי יהודה שמחשב בהם שנת שמטה שבזמן הזה מ"ט שנה לכל יובל וכך פירש לפרש"י בשמעתין שבשנת ת"ך התחילה שמטה לחזור וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ד" אלפים והוסיף עליהם שנת ת"ך והרי קע"ג ואלף חמישי כולו וט"ו של ששי הרי אלף וקפ"ח הוצא האלף וק"נ ביובלי ונשקול מכל מאה תרתי הרי כ"ג שנים שעלה יתרון היובלות שיהא על ל"ח שנה שנשארו מן האלף וק"נ ועולה ס"א הנ"ו הם ז" ז" נשארו ה" שנים הרי לפי זה שנת י"א לאלף ששי התחלת שמטה לחזור ולפי" רשב"ם שפירש דבשנת תכ"א חרב הבית והיא היתה תחילת שמטה לא התחילה שמטה לחזור עד שנת י"ב לפרט וכן לפר"ת וצא וחשוב ג" מאות ופ" שנה בפני הבית התחילה מלכות יוונים וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ארבעת אלפים הרי תקנ"ב פחות מהם ב" שנים כדקאמר בציר תרי שני והיו תק"נ וכל אלף חמישי וט"ו שנים מן הששי הרי ט"ו מאות וששים וחמש שנים הי"ד מאות הולכים בז" ז" נשארו קס"ה הק"מ הולכים בז" ז" ונשארו כ"ה והם ד" שנים אחר שביעיות הרי בשנת שתים עשרה לאלף ששי התחילה שמטה"
ומחישוב זה רואים שלדעת תוספות אין חילוק בין המנין לבהר"ד והמנין לוי"ד, כיון שקאי על החשבון שלנו. ועיין מה שכתבנו לעיל בשם ה"דרישה".
והרמב"ם לאחר שהביא את דעתו מביא את דעת הגאונים:
"אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן. וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה. ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע".
ומסקנתו להלכה:
"ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכולם לא מנו אלא לשני חורבן משישליך אותן שבע שבע ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיא שנת ק"ז ואלף לחורבן מוצאי שביעית ועל זה אנו סומכים וכפי חשבון זה אנו מורים לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".
הכסף משנה מסביר בדעת הרמב"ם:
"וצ"ל דהכי קאמר אבל הגאונים אמרו שאע"פ שחרב הבית לא בטל מנין השמיטין אבל לא היו מונין יובלות אבל שמיטין היו מונין בין בזמן חרבן בית ראשון בין בזמן בית שני בין לאחר חרבנו הלכך כיון ששנה שחרב בה הבית היתה מוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה של שמטה כשאתה מונה ע" של חרבן ות"כ שעמד בית שני ואלף ק"ז מזמן חרבן בית שני שעולה הכל אלף תצ"ו תחלקם לשביעיות האלף ות" הם מאתים שמטות והקצ"ו הם כ"ח שמטות נשאר בידך אחת והיא שנה ראשונה של שמטה דהיינו מוצאי שביעית."
מהכסף משנה משמע שכל זמן הבית השני לא מנו יובלות. ואולם דבריו קשים: חדא, שהרי הגמרא בערכין (לב:) אומרת שמנו יובלות לקדש שמיטין.
ועוד דכן משמע בלשון הרמב"ם:
"שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן".
ומשמע שבזמן הבית עצמו מנו יובלות.
ועוד דהחשבון אינו מסתדר לפי הכסף משנה כיון ששנת החורבן עצמה היתה מוצאי שביעית (שלא כמו בית שני כמ"ש התוספות בערכין שהובא לעיל), א"כ יוצא ששנת החורבן של הבית השני היתה לאחר 490 שנה וא"כ השנה ההיא היא מוצאי שביעית ולא שביעית, כפי שהסביר הרמב"ם. (אמנם באגרת הרמב"ם אגרת שפ"ט משמע שגם בית ראשון חרב בשביעית ומוצאי שביעית היא השנה שהתחילה אחריו, ואולי בגלל זה פרש הכסף משנה כיצד שפרש, אך זה אינו מסתדר עם החשבון של הרמב"ם לגבי בית ראשון).
ונראה שהראב"ד בהשגותיו הבין ככסף משנה, שכתב:
"א"א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החורבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן וסומכין את דבריהם למה שאמרו בגמרא דע"ז ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשב אחר החורבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון"
ונראה דחשבון הגאונים כך הוא: בזמן שלא היה בית לא מנו יובלות אך בזמן הבית עצמו מנו יובלות, וא"כ בארבע מאות שנה ישנם שמונה יובלות ולכן יש להוריד שנה אחת, והחשבון יוצא מדויק, שהבית חרב בשמיטה עצמה. וכחשבון זה משמע מביאור הגר"א (חו"מ סז,ח).
בעל התרומה מחשב על פי רש"י את מנין השנים "ואם כן תמנה קע"ב לאחר חרבן שנשלמו ד" אלפים ואחרי כן תתקס"א יהיה שמטה" ופירש בכפו"פ "אם תחבר קע"ב עם תתקס"א יהיו אלף קל"ג והם שנות מרחקו ז"ל מן החורבן חלקם על ז" ז" ונשאר לחלק ששה, ניטפי עלייהו חדא שתא כדקאמר והויא להו כולהו שביעיות והויא שמטה כמילתיה. לפי דבריו ז"ל הוא מבקש בחשבון השמטה קע"ב ומבקש ניטפי חדא שתא, ועל פי זה הדרך אינו מוסכם עם רש"י שהרי ילך לפניו שנה אחת ולפני הר"ם ורת"ם שתי שנים". ונראה שבעה"ת מונה את מנין שני העולם כפי שמנה בעל הכפו"פ לעיל, אך הכפו"פ הבין ברש"י שמונה כרמב"ם וא"כ אנו שמונים לבהר"ד צריכים להוסיף שנה ולכן השמיטה לפי חשבון בעה"ת יוצאת שנה לפני רש"י בע"ז, ושנתיים לפי רש"י בערכין, ר"ת והרמב"ם.
ובטור (חו"מ הנ"ל) כתב:
"ובחשבון שנת שביעית איכא פלוגתא, לר"י היתה בשנת פ"ח ולרש"י בשנת פ"ט והוא עיקר".
וכתב כן גם ביו"ד (סימן שלא אות ג). וכתב עליו הב"י (ביו"ד שם):
"ושמיטה היא בשנת פ"ח לר"י ולרש"י בשנת פ"ט. טעות סופר הוא, שהרי בספר חושן משפט סימן סז כתב רבינו: "ובחשבון שנת שביעית איכא פלוגתא, לר"י (תוספות ע"ז ט: ד"ה האי) היתה בשנת פ"ח ולרש"י (שם ד"ה נטפי חדא) בשנת פ"ז והוא עיקר עכ"ל, ודברי הרא"ש בפרק קמא דעבודה זרה (סימן ז) כדבריו בחשן משפט, ואפשר לומר שמה שכתב שם "פ"ז ופ"ח" ומה שכתב כאן "פ"ח ופ"ט" הכל אחד, אלא שמה שכתב הרא"ש וכן מה שכתב בחשן משפט הוא לפי המונים שנות העולם ממולד וי"ד, ומה שכתב כאן הוא לפי המונים שנות העולם ממולד בהר"ד, ומכל מקום יש טעות סופר בשמא דגברי במה שכתב כאן, כי החליף סברת ר"י לרש"י וסברת רש"י לר"י, ועוד כי שם כתב על שנת פ"ז שהוא עיקר וכאן כתב על שנת פ"ט וכן עיקר".
ונראה דקשה לומר שכתב למניין וי"ד אחר שכו"ע סופרים לבהר"ד. (ועיין באורך בדרישה שגם פירש כן).
ואולי י"ל שכוונת הטור לרש"י בערכין, ומנה לבהר"ד, ואילו ר"י סבר כמותו בפרוש הגמרא בערכין ובע"ז רק שמונה כמו תוספות בע"ז שמניינו אינו לבהר"ד אלא ליצירת אדם הראשון. עוד ניתן לומר שהכוונה כרש"י בע"ז (וכמו שפסק אביו הרא"ש ולכן הכריע כמותו) רק שהם מפרשים את השנים כפי ה"מפרש" על הרמב"ם בהלכות קידוש החודש שלמניין בהר"ד יש להוסיף שנתיים מהמניין המקורי.
ג. סיכום
א. לר"ח בפירוש ראשון הבית הראשון חרב בשנת 3352.
ב. לר"ח בפירוש שני הבית הראשון חרב בשנת 3338, ולדעת שנות שמיטה יש לחלק את ההפרש בין השנה לשנת החורבן בשבע. לפ"ז שנת תשס"ח היא שנה ראשונה. וכ"פ ר"י ור"ת.
ג. לרש"י בערכין ולרשב"ם ביהמ"ק השני חרב בשנת תכ"א לבניינו שהיא שנת 3829 לבריאה. שנה זו היתה שנה ראשונה למניין שמיטה. אבל לא נתברר כיצד הם מונים. וא"כ השנה יכולה להיות 3829 או 3830 או 3831, והלכה כר"י. לפ"ז שנת תשס"ח היא שמיטה או שנה ראשונה או ערב שמיטה.
ד. לבעה"מ כרש"י ורשב"ם, ומונה את השנים כרמב"ם ולפ"ז המקדש חרב בשנת 3830 ושנת תשס"ח היא שמיטה.
ה. לרש"י בע"ז בהמ"ק השני חרב בשנת ת"כ לבניינו שהיא שנת 3828 לבריאה. שנה זו היתה שנה ראשונה למניין שמיטה. ולא נתברר כיצד מונה. וא"כ השנה יכולה להיות 3828 או 3829 או 3830, והלכה כר"י. ולפ"ז שנת תשס"ח היא שמיטה או שנה ראשונה או שנה שניה.
ו. לרמב"ם בהמ"ק חרב בשנת 3829 ושנה זו היתה שנת שמיטה, ושנה י"ד ביובל, והלכה כרבנן. וא"כ תחילת היובל היה בשנת 3816. ולכן שנה ראשונה ביובל היתה תשס"ו ושנת תשס"ח היא שנה שלישית ביובל ושנה שלישית בשמיטה.
ז. לרמב"ם בשיטת הגאונים ביהמ"ק חרב בשנת 3829 ושנה זו
שנת שמיטה, והלכה כרבנן, אך מאז החורבן וכן בין שני הבתים לא מנו יובלות, והמנין ממשיך מבית ראשון. לפ"ז שנת תשס"ח היא שנת שמיטה.
ח. על פי הסבר הכסף משנה בשיטת הגאונים המנין שווה אך כל זמן בית שני לא מנו יובלות אף לרבנן.
היוצא מזה ששנת תשס"ח יכולה להיות ערב שמיטה, שמיטה, שנה ראשונה, שנה שניה או שנה שלישית לשמיטה.
