יסודות התשובה – יסוד עבודת אלול

יסודות התשובה – יסוד עבודת אלול
ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל




יסודות התשובה במדרש פרקי דר’ אליעזר

א

יסוד עבודת אלול וראש השנה, מבואר בפרקי דר’ אליעזר (פרק מה), וז”ל: ר’ יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עמד משה בהר, קורא מקרא ביום ושונה משנה בלילה. לאחר ארבעים יום ירד ושבר את הלוחות בשבעה עשר בתמוז וכו’.

בראש חודש אלול אמר הקב”ה למשה: “עלה אלי ההרה”. והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד בעבודה זרה. והקב”ה נתעלה באותו שפור שנאמר (תהלים מז, ו): “עלה אלוקים בתרועה וכו'”. ולכן התקינו חכמים שיהו תוקעין שופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה שנאמר (עמוס ג, ו): “אם יתקע שופר בעיר וכו'”, וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל.

הר”ן במסכת ראש השנה (ג ע”א בדפי הרי”ף) שואל: מדוע אדם נידון בר”ה יותר מבשאר ימים? בשלמא למ”ד שבתשרי נברא העולם, אפשר לומר שלכן נקבע ר”ה כיום הדין. אבל למ”ד שבניסן נברא העולם – יש לשאול: מהו הטעם שא’ בתשרי נקבע כיום הדין? כתב על כך הר”ן:

ונ”ל, שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם, ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה, שלפי שנתרצה הקב”ה ביוה”כ הוקבע יום סליחה לדורות. לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר”ה, שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ובינונים – הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יוה”כ, שהוא יום סליחה וכפרה; הרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו במעשיהם וישובו אל ה’.

ואפשר עוד, שמר”ה ועד יוה”כ התחיל השם להתרצות למשה, וביוה”כ נתרצה לו לגמרי. ולפיכך רצה הקב”ה לדון את בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה. ובהכי אתי שפיר טפי דנקטינן כרבי יהושע, דקיי”ל כוותיה לגבי ר”א. עכ”ל הר”ן.

אנו לומדים מדברי הפרדר”א, שכל חודש אלול היה רק הכנה. בתקופה זו יצא קול שייזהרו בני ישראל שמא יעשו בשנית את אותה הטעות שעשו, וזהו הטעם לתקנת התקיעה בשופר בחודש אלול. לפי הפרדר”א היתה זו חרדת הדין, מתוך התכוננות לכפרה ולקבלת התורה (ומוסיף הפרדר”א טעם לתקיעת השופר בזמן הזה, שיש בתקיעה גם משום לערבב את השטן). החידוש שאנו למדים מדבריו הוא, שיש מושג של הכנה מצד ישראל לכפרה. ולפי הר”ן יוצא, שראש השנה עצמו הוא הכנה מצד הקב”ה ליום הכיפורים, שכן כתב הר”ן, שבראש השנה הקב”ה התחיל להתרצות לישראל.

מדברי פרקי דרבי אליעזר אנחנו למדים יסוד: יש עניין של הכנה לתשובה. עדיין לא היתה, בשלב זה, התשובה. בראש חודש אלול, הוא הזמן שמשה רבינו עלה להר, ארבעים יום לפני יוה”כ, עדיין לא התקיימו התשובה והכפרה של יום הכיפורים. ובכל זאת היתה עבודה באותו הזמן, ומכוחה יש לנו את עבודת חודש אלול גם היום. רואים שהכנה לתשובה היא עצמה כבר מושג של תשובה. זה יסוד שצריך כל אחד מאיתנו לדעת, כי אם לבני ישראל ערכו ההכנות ארבעים יום, הרי שאצלנו גם ארבעים יום לא יספיקו.

יש מקור ליסוד לזה בירושלמי. הירושלמי אומר שירידת האש במעשהו של אליהו בהר הכרמל לא היתה בזכותו של אליהו, אלא בזכותו של הציבור. “אילולא שאמרו ישראל בהר הכרמל ‘ה’ הוא האלוקים’ – לא ירדה האש מן השמים ושרפה את הקרבנות” (תענית פ”ג, ה”ד). לא היה חל שינוי במעשה בראשית בזכות דברי הנביא בלבד. כוח הציבור, כוחו של כלל ישראל, הוא יכול לגרום לנס כזה.

אולם דברי הירושלמי צריכים ביאור, שכן אף שהיתה תשובה של העם, אבל היא באה אחרי שירדה האש, שכתוצאה ממנו אמרו העם: “ה’ הוא האלוקים”. ודאי שאמירת “ה’ הוא האלוקים” היא זכות גדולה; אבל אמירה זו היתה בסוף המעשה לאחר שכבר ירדה האש. אם כן צריך להבין, מהו המעשה של העם שעליו אמרו חז”ל שבזכותו ירדה אש מהשמים?

צריך לומר שדברי חז”ל נסובים על דברים קודמים שאמרו העם, שמכוחם הם הגיעו לאמירת “ה’ הוא האלוקים”. ובאמת גם לפני שירדה האש מצאנו שהעם הגיבו. כשאליהו אמר להם: “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?!”, העם קיבל את דבריו: “ולא ענו העם אותו דבר”. נכון, אליהו צודק. לא יתכן גם כך וגם כך. אם ה’ הוא האלוקים – לא יתכן לעבוד את הבעל. העם אומר לאליהו שאם יוכיח להם שה’ הוא אלוקים, הם ישובו בתשובה. כל זה עדיין לא תשובה, זה רחוק מאד מתשובה. אבל יש בזה הכנה לתשובה, שתבוא לאחר מכן.

רואים שהכנה כזאת: ההסכמה שאם יראה להם אליהו מופת יפרשו העם מעבודה זרה – גם זו תשובה. מהו התוכן של תשובה זו? תשובה מאד קטנה: המוכנות לפרוש מעבודה זרה בלבד. עדיין לא פרש העם מהעבודה הזרה – אבל כבר לא היה אדוק בה, שכן האדוק בעבודה זרה אינו מוכן לפרוש ממנה. הירושלמי מלמד אותנו שגם תשובה מוקטנת מאד, שאין בה אלא הכנה לתשובה – גם היא נחשבת כתשובה שבעבורה כדאי הוא לעשות ניסים לישראל.

כעין זה כתב הר”ן, שעניינו של ראש השנה הוא שביום זה התחיל הקב”ה להתרצות. עדיין לא התרצה. אבל התחיל להתרצות. התחלת הריצוי – גם הוא ריצוי.

ב

כאמור, מדברי הפרדר”א ומדברי הר”ן רואים שיש ענין של רצון. גם כשהמעשה עדיין רחוק – אבל רצון בעצמו הוא המדריגה גדולה. וכמו שרצון לתשובה הוא כבר בעצמו דבר גדול, כיון שברצון של תשובה יש התחלת יצירה של תשובה, כך גם ההתחלה של רצון ה’ הוא גם ריצוי וקבלה.

רצון הוא כוח בפני עצמו, בפרט בראש השנה. הגמרא אומרת (ר”ה י ע”ב) שבראש השנה נפקדו האמהות, וישועות גדולות נוספות התחילו בר”ה: עבדות מצרים הפסיקה בראש השנה; יוסף יצא מבית האסורים בראש השנה. אמנם היתה זו פקידה, ולא לידה. רק התחלה של ישועות. אבל כוחו של ר”ה, שבו נוצר האדם הראשון, הוא כוח של יצירה; ותחילת היצירה היא עצמה יצירה.

רצון הוא פתיחה של כל הדברים האלו. הרצון אינו רק מהווה חלק מתהליך שנגמר במעשה. הרצון בעצמו מתחיל את כל ענייני התשובה והישועה.

כך מצאנו אף בפרשת ניצבים, שהוא סיומה של הברית. גם שם כתוב היסוד הזה: “לא יאהבה ה’ סלוח לו” (כט, יט). לא כתוב: “לא יסלח לו”, רק “לא יאבה”. כמבואר, הכל מתחיל ברצון. ועל זה אומרת התורה: לא יהיה רצון לסלוח לו. מכאן למדנו שכל עניין ומהלך של סליחה מתחיל קודם כל ברצון לסלוח. וכאן לא יהיה רצון כזה של סליחה.

הרצון הוא עצמו חלק של תשובה. לכן מברכים: “הרוצה בתשובה”. לא מדובר על התשובה עצמה, אלא על הרצון לתשובה. גם מי שחוזר בתשובה איננו יכול בלי תיקון הרצון. העניין של התשובה מתחיל ברצון: הן הרצון של מי שרוצה לחזור בתשובה, והן רצונו של הקב”ה. כי לא תיתכן תשובה ללא רצון ה’, מפני ש”אלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו” (קידושין ל ע”ב) על זה ישנה הבטחה – “הרוצה בתשובה” – שהקב”ה רוצה בתשובה, ומסייע לאדם לשוב עוד לפני שהאדם גומר את תהליך התשובה.

דוד המלך אומר בתהלים (מ, יד): “רצה ה’ להצילני”. לא כתוב: “הצילני”, אלא: “רצה ה’ להצילני”. כשמבקשים רחמים – לא מתחילים מהסוף, אלא מההתחלה, ועל כן התפילה היא: “רצה ה’ להצילני”. הרצון עצמו כבר יגרור את הישועה.

אחד מהיסודות של ר”ה הוא מה שהקדמונים משיבים על השאלה: מדוע בתחילת תפילת העמידה מבקשים חיים (“זכרנו לחיים”; “וכתבנו בספר החיים”), ובסופה – חיים טובים (“וכתוב לחיים טובים”; “בספר החיים ברכה ושלום וכו'”). ויש להבין: אם אפשר לבקש חיים טובים – מדוע אי אפשר לבקש כך מההתחלה?

כתוב בקדמונים, כמובא בטור (סי’ תקפב), שאת עניין בקשת הבקשות לומדים מ”מחזר על הפתחים”. וז”ל הטור:

ולא היה אומר “לחיים טובים” אלא “לחיים”, עד לבסוף בהודאה שהיה אומר “וכתוב לחיים טובים”. כי המבקש צריך תחילה דבר מועט, ואח”כ מוסיף והולך. כמו שמצינו (תהלים יט, יג) בדוד: תחילה אמר: “שגיאות מי יבין”, ואח”כ ביקש על הזדונות, דכתיב: “גם מזדים חשך עבדך”, ואח”כ: “אל ימשלו בי, אז איתם” – פירוש: העבירות החזקות.

ומביא משל לזה: א”ר אבא, כותים הללו יודעים לבקש על הפתחים. תחילה אומר: “תן לי מעט מים” – ונותנין לו; “תנו לי בצל אחד” – ונותנין לו. אומר: “בצל בלא פיתא נסיב ליבא?!”. כך הצדיקים יודעים לרצות בוראם, שנאמר: “שפתי צדיק ידעון רצון” (משלי, י, לב). עכ”ל הטור.

למדנו מכאן כיצד יש לבקש רחמים. למדנו שאדם צריך להנמיך את עצמו לשפל המדרגה שלא לבקש מיד, אלא לבקש רק משהו קטן. ולאחר שיש משהו, כשיש היענות, מבקשים יותר. זה מה שכתוב בטור, שאת סדר התפילות שלנו בראש השנה לומדים מהמחזר על הפתחים: בהתחלה מבקשים “חיים”, ורק לאחר מכן מבקשים “חיים טובים”.

אנחנו צריכים לדעת איך לבקש רחמים. כשאדם יודע מה באמת מצבו – הוא יודע שהוא לא יכול לתבוע, הוא צריך לדעת שהוא רק מחזר על הפתחים. הוא יודע שעליו להשפיל את עצמו, להרגיש את עצמו כמחזר על הפתחים. לכן צריכים לבקש קודם כל את הפתיחה, את ההתחלה. כך לגבי תוכן הבקשה, וכך לגבי עצם הפניה לזכות בישועה. לא מבקשים תחילה את השגת הישועה, אלא את ההתחלה לכך. כשצריך ישועה, דוד המלך מבקש “רצה ה’ להצלני” – כשיש רק רצון מאת הקב”ה: הרצון עצמו גורר את הישועה.

וזו כוונת הר”ן. לכאורה, דבריו על כך שה’ התחיל להתרצות בראש השנה – אלו מושגים של קבלה; אבל לפי האמור הדברים מובנים בדרך הפשט. עד ראש השנה היו תחנונים. אמנם בסופו של דבר היה ה’ מוכן לכפר לישראל, אבל בראש השנה רק התחיל ה’ להתרצות. זה מה שכותב הר”ן, שאחרת כמעט אין דרך לבאר את עניינו של ראש השנה.

התחלת ההתרצות היתה בראש השנה, כיון שביום זה יש כוח של יצירה. בו נברא האדם, ועליו כתוב: “וייצר”. כיון שבו נברא העולם, יש גם כוח היצירה של תשובה.

ג

ועדיין צריכים אנו להבין את דברי הפרדר”א, שישנה חרדת דין: “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”? (עמוד ג, ו). וכפי שתקעו בחודש אלול, כשעלה משה רבינו להר סיני. לכאורה מה מקום היה אז לחרדת הדין? הרי עליית משה להר נושאת עמה בשורה טובה לעם: הקב”ה עומד לתת להם את התורה! בשורה זו צריכה היתה לגרום להם לשמחה, ולא לחרדה!

יש לבאר עניין נוסף בדברי הפרדר”א: הפרדר”א אומר שבחודש אלול עשו העם תשובה על חטאם בחטא העגל. אבל, לכאורה, עוד לפני כן עשו העם תשובה. כשמשה רבינו הודיע להם על חטאם, נאמר: “ויתאבלו” (שמות לג, ד). משמע מדברי הפרדר”א שישנו כאן דבר נוסף.

לתשובה יש הרבה גוונים וצבעים, אין לה סוף. מדברי הפרדר”א ניתן ללמוד עניין חדש בתשובה. בפשטות, התשובה מורכבת ממספר דברים: חרטה, עזיבת החטא, קבלה להבא, וכן הווידוי. מה שמכנה פרדר”א: “חרדת הדין” – הינו חלק של תהליך אחר של תשובה.

הראשונים האריכו בביאור חלקי התשובה: הרמב”ם, רבינו יונה ב”שערי תשובה”, וביותר בפירושו על התורה, בפרשת כי תבוא. וישנם הבדלים בין הראשונים השונים.

עיקר החרטה עצמה היא להתחרט על חטאו. אבל רבינו יונה מאריך לבאר שהחרטה כוללת את שינוי אורחות החיים. השב צריך לשנות את עצמו, ואפילו שינוי המלבושים. בגמרא (ר”ה טז ע”ב) כתוב שהדברים הללו מועילים לקרוע גזר דין, ורבינו יונה מוסיף שהצורך לשנות את מלבושיו הוא קשור לחיוב של החרטה, כחלק משינוי אורחות החיים. עוד חידוש רבינו יונה בעניין החרטה, שהיא צריכה להיות נמשכת, והמשכה זו היא חלק מעבודת התשובה.

לגבי עזיבת החטא מחדש רבינו יונה, שאין זה מספיק לעזוב את החטא שהיה, אלא צריך גם להיזהר מחטאים אחרים. עזיבת החטא הוא עזיבת דרכי החטא. זהו חידוש גדול, ומהרמב”ם לא משמע כן. לפי רבינו יונה, כשהאדם עוזב את החטא, עליו לעזוב גם חטאים אחרים (אם יש לו), ואם הוא אינו עוזב את כולם – יש בזה פגם בעזיבת החטא.

ביחס לוידוי – גם כאן רבינו יונה אומר חידוש. לכאורה הווידוי הוא עבודה קלה, בשונה מהחרטה ועזיבת החטא, שמחייבים התאמצות. וידוי הוא, לכאורה, רק דיבורים. האדם אומר: “אשמתי”, עם כמה דפיקות על הלב, ואם הכל כתוב בסידור – הרי שהווידוי הוא לכאורה קל מאד. אבל רבינו יונה מחדש שווידוי כולל גם עבודת צום ותפילה.

קבלה להבא מחייבת דברים נוספים. הרמב”ם אומר שגדר הקבלה היא: “שיעיד עליו יודע תעלומות”. זו עבודה קשה. בעזיבת החטא יש ניצוץ של חרטה, שאם לא כן – מדוע הוא חוזר בתשובה? אבל שלב הקבלה להבא, לכאורה, אינו מחייב כלום. ועל כך יש חידוש ברמב”ם וברבינו יונה, שצריך לקבל קבלה ממשית, עד שיעיד עליו וכו’. וברבינו יונה ישנו חידוש נוסף: צריך לדעת שיש הרבה שכר בתשובה. מבואר מדבריו, שהקבלה כוללת הכרה שהוא עושה “עסק טוב”. וכשמגיע לכך – אנחנו יודעים שהשב חוזר בכוונה גמורה.

כל אלו הן ממעלות התשובה השלמה. אבל מתחילת דברי רבינו יונה משמע שעיקר התשובה הוא השלב של הקבלה להבא, העיקר הרביעי. אדם צריך להיכנס למעגל של מחשבה, איך ייראו חייו לאחר תהליך התשובה. זו תוספת שאינה כתובה ברמב”ם. לכאורה עניין התשובה הוא לפרוש מהעבר, אבל רבינו יונה מחדש שהקבלה להבא הכרחית כדי לסדר את החיים בעתיד. וזהו עיקר התשובה: לחשוב איך לחיות, לדעת שצריך להיות אדם אחר.

זהו ביאור דברי הפרדר”א. מה שנאמר על בני ישראל: “ויתאבלו” – זהו רק צער, וצער זה הוא בסיס של חרטה; אבל עדיין לא היתה אז תשובה. הפרדר”א מחדש, שהיתה אח”כ תשובה מלבד “ויתאבלו”. כי אמנם בתחילה היה צער, אבל לא היתה התעלות, לא היתה המדרגה של תשובה שרבינו יונה מדבר עליה בשלב הקבלה להבא. תשובה זו נתחדשה כשמשה עלה לקבל את התורה. אז היתה מחשבה איך צריך להיות בעתיד. אז היתה התעלות גדולה וחרדת הדין לקראת הבאות. והתעלות זו היתה בחודש אלול.

חרדת הדין הרגילה היא שאדם מתחיל לפחד ממעשיו. חרדת הדין הזו באה מהכרה שיענישו אותו, והוא מפחד מהעונש. כל זה היה כלול ב”ויתאבלו”. אבל אח”כ העבירו שופר. לא דיברו על עונשין כלל, אלא העבירו קול שמשה רבינו עולה על ההר לקבל את התורה. הכוונה היתה שצריך לחשוש, מאחר שפעם היה כשלון, שבגללו נשברו הלוחות. משום כך תקעו בשופר, לומר: אתם נכשלתם; ואמנם הבטיח הקב”ה לתת לוחות נוספים, אבל עליכם להיזהר שלא יחזור החטא הקודם. זו חרדת דין נוספת: עלינו להיות שונים ממה שהיינו קודם, כדי שלא ניכשל כפי שנכשלנו קודם. ניתנת הזדמנות נוספת, ויש לעמוד על המשמר על מנת שנהיה ראויים להחזיק בתורה. לא מדברים על צער, ואפילו לא על עזיבה, אלא איך עכשיו אנחנו צריכים להיות ראויים.

זאת עבודה מיוחדת, עבודה אחרת של תשובה ממה שהיתה קודם. לא מדברים על פרטי התשובה, על עזיבת החטא והחרטה. היתה חרדת הדין שהתבטאה במחשבה: האם אנחנו עומדים לפני מעגל חיים חדש? האם השגנו חיים חדשים? סיימנו את השנה, וכל מה שהיה קודם בטל; מעכשיו אנחנו צריכים להיות יותר טובים ויותר רוחניים.

כל זה כלול בדברי הפרדר”א והר”ן. מעכשיו אתם מתחילים להיות אנשים חדשים, בלי לחטט בחטא העגל. אנשים יותר מרוממים. יש נסיון חדש של חיים, ואתם צריכים להיות לא כמו שהייתם. זו עבודת תשובה חדשה שלא היתה עד אז. זו היתה עבודת חודש אלול, שהביאה לכך שהיה רצון של ה’ להתרצות בראש השנה.

לגבי הטעם שהובא בפרד”א “לערבב את השטן”. בגמרא שלנו (ר”ה טז ע”ב) מובא מושג זה ביחס לשאלת הגמרא מדוע תוקעים וחוזרים ותוקעים. שם כתוב המושג “לערבב את השטן”, ורש”י ור”ח אומרים שהשטן רואה את חיבוב מצוה. פירוש: השטן נברא להראות שישראל לא מקיימים את המצוות שנצטוו בהן; אך אם בני ישראל מקיימים את המצוות בהידור, יותר ממה שנצטוו – הרי שמטרת השטן לא מתממשת, והוא מתערבב.

לכן, לפי הפרדר”א, המדרגה של תשובה שהיתה בחודש אלול הפסיקה את הקטרוג של חטא העגל, כיון שזו לא היתה תשובה רגילה, אלא תשובה שיש בה התעלות גדולה. אלו הם חידושים בדברי הקדמונים בעניין הרצון של התשובה והרצון לישועה. היסוד הוא שיש תשובה שמתבטאת בכך שיש החלטה כללית: אנחנו רוצים להיות אחרים, אנשים חדשים. גם ההתחלה של רצון זה עצמו היא תשובה.

דור המדבר זכה לכך, שהחליט להיות אדם אחר, לא מה שהיה. כשמגיעים להחלטה כזו אזי כל הנסיונות יהיו אחרים וכל מהלך החיים יהיה אחר.

ד

הר”ן ממשיך ומביא פסיקתא רבתי (פמ”ו, ד”ה ואף), האומרת שהקב”ה אמר לאדם הראשון: כמו שיצאת אתה בדימוס – כך גם בניך, כשיעמדו לפני ביום זה יצאו בדימוס. וגם כאן יש לשאול: מה מקומה של השמחה הגדולה בכך שהאדם הראשון יצא בדימוס? הרי בעקבות חטאו נגזרה גזירת מוות על כל הבריות! אמנם האדם ניצל, אבל נגזר המוות על העולם. ומאחר שכן – מה זו ההבטחה לדימוס? ועוד קשה ההשוואה בין האדם הראשון לבניו: לאדם הראשון היה חטא אחד, ונתכפר לו; אך אצלנו יש הרבה יותר מחטא אחד, ואם כן מהי משמעותה של ההבטחה?

עניין ה”דימוס” שמזכיר הר”ן הוא גם עניין של גדלות. הזכות העיקרית של אדם הראשון היתה שעל אף שחטא והתרחק מה’, זכה לעמוד לפני ה’. הר”ן עצמו שם מציין, שאם לא היה נידון בר”ה – לא היה חי בכלל, אפילו שעה אחת. החסד שהיה אז שהביאו אותו לדין לפני ה’, שהוא עמד לפני ה’. אמנם נכון שהוא קילקל את כל הבריאה – אבל הוא זכה לעמוד לפני ה’. וכשעומדים לפני ה’ זוכים לחסד גדול. זו היתה הברית בין הקב”ה לאדם הראשון, ואותו דבר יהיה עם בניו: הם יזכו לעמוד לפני ה’.

אחד הדברים הקשים הוא הסתר פנים, וכמו שכתוב: “אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא” (דברים לא, יח) כאן הבטיח הקב”ה שלא יהיה הסתר פנים. כפי שהאדם הראשון זכה לעמוד לפני ה’ ולא היה הסתר פנים, כך יהיה עם בניו, שלא יהיה הסתר פנים והם יעמדו לפני ה’, יזכו לעמוד בדין. אמנם הדין יהיה שונה מדינו של האדם הראשון, וכפי שהתבאר, שהרי האדם הראשון חטא בחטא אחד בלבד, ולנו יש הרבה חטאים; אבל גם אנו נעמוד לפני ה’. וזה עצמו פתח לחסד.

בפרשת בראשית נאמר: “ויצא קין מלפני ה'” (ד, טז). אמרו על כך חז”ל (בר”ר פכ”ב, יג) שקין יצא “כגונב דעת המקום”. הוא אמנם עשה תשובה, אבל היא לא נעשתה בצורה טובה. הפגם היה בכך שהוא יצא מלפני ה’. הוא רק השיג משהו – ומיד יצא מלפני המקום. פירושה של התשובה הוא לעמוד לפני ה’. כשעומדים לפני ה’ יכולים להשתנות ולהיות אנשים אחרים.

כוונת הפסיקתא היא, שה’ הבטיח לאדם הראשון שלא יהיה הסתר פנים, ח”ו, אלא הארת פנים, מפני שעומדים לפני ה’, וזו הארה גדולה מאד. כי הוא רב סליחות ובעל רחמים. אם רק זוכים לעמוד לפני ה’, ישנה הבטחה שיהיו רחמים גדולים.

ה

הגמרא במגילה (לא ע”ב) אומרת: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות וכו’ ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה.

זה סיוע לר”ה. העובדה שגמרנו לקרוא את הפרשה וקיבלנו אותה על עצמנו תסייע לנו לעמוד בדין. לפי מנהגנו, שמסיימים את התורה כל שנה, אנחנו לא מבינים כל כך את המיוחד שבתקנת עזרא. אבל עפ”י מנהג ארץ ישראל, שנהגו לסיים את התורה פעם בשלוש שנים, יוצא שלפני ראש השנה הפסיקו את סדר הקריאות – כמו שעושים במועדים – וקראו, באופן חריג, את פרשת הקללות שבמשנה תורה.

בתחילת פרשת ניצבים נאמר: “אתם נצבים היום כולכם” (כט, ט). רש”י מבאר, שהיו פניהם של ישראל מוריקין כששמעו את הקללות, ואמר להם משה רבינו: הרבה הכעסתם לפני ה’, ועדיין אתם ניצבים. פירוש דבריו, שכיון שקבלתם על עצמכם את הקללות – אתם ניצבים, אתם מוכנים לחזור. זה כנגד מה שכתוב בהמשך הפרשה: “בשרירות לבי אלך” – לי זה לא נוגע. משמעות הקבלה היא שאדם עומד לפני ה’. ואם אדם אינו מקבל על עצמו את הקללות, הרי שאינו עומד לפני ה’. קבלת הדין מספיקה כדי להיות עומד לפני ה’.

התשובה הכללית היא על ידי שאדם רוצה להיות אחר. אבל לקבלה ולהתחייבות הללו יש כוח נוסף. התוס’ שואלים בשבועות על מהות השבועה: מה הטעם להשביע אדם? והרי אם באמת עבר על דבריו, הוא יעבור אף על השבועה. והתשובה היא, שלאחר שאדם נשבע נותנים לו מהשמים כוחות חדשים. אחרי שאדם נשבע ומקבל על עצמו הוא מקבל כוחות. יש יותר סייעתא דשמיא.

עניינו של ר”ה הוא ליצור כוחות חדשים, המתחדשים בכל שנה. בזמן יצירת האדם נוצרים כוחות חדשים. התשובה יוצרת כוחות חדשים. אנחנו מקבלים על עצמנו להיות אנשים חדשים, יותר מורמים, והדבר יוצר כוחות חדשים. על סמך זה כל אחד – וכולנו יחד – נזכה לעמוד ולקבל כתיבה וחתימה טובה.

נגישות