ישראל- ישר עם א-ל

"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעניו. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב ח, ט).

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעניו יעשה". (שופטים כא, כה)

"אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". (קהלת ז, כט)

התורה הזהירה שלא נעשה כישר בעיננו, ככל אשר אנחנו עושים פה היום. דהיינו שלא נקריב בבמות, כי אם במזבח ה' בלבד. במשך תקופת השופטים צוין הדבר ש"בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז,ו. כא, כה), וכן גם אחר מלך מלך בישראל, "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים בבמות" (מלכים ב יב,ד. יד, ד. טו,ד).

וצריך לשאול, מדוע הישרות מתבטאת דווקא, בהקרבה במקום אחד. ומדוע הבמות לא סרו.

בהמשך פרשת ראה נאמר: "ונתן לך רחמים ורחמך" (יג, יח). ופירש האור החיים במקום, ששאל לישמעאלי שאצל המלך , איך מרגישים אחרי שרוצחים. (כבר מני אז ידוע היה, ש"ענייני רצח" ניתן לבר אצל הישמעאלים). וענהו שאינם מרגישים עוד כבני אדם. וא"כ כאשר באים לכלות עיר ואם בישראל, שהודחה, ויש צורך להרוג כל אוכלוסייה. אזי ישנה, אכזריות גדולה, לכאורה. על כך ניתנה לישראל הבטחה, שאם יקיימו דברי ה' במצווה זו, אזי בבקשת הרחמים ע"י אותו שהורג עיר הנידחת. תינתן לו אותה מידה של רחמים. "ונתן לך רחמים (אם תבקשה- כי תשמע בקול ה' אלוקיך… לעשות הישר בעיני ה' אלוקיך (שם, יט)), ורחמך".

ותמוה הדבר שדווקא כאן, נזכר עניין הרחמים, ולא במצוות מחיית עמלק או הרג שבעה עממין, שנוהגין תמיד. (לחלק מהפוסקים, גם שלא בשעת מלחמה (הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה ה"ד, וכן בספר המצוות מצווה קפ"ז- כתב שהמצווה על כל יחיד, ובאם בא לידו ולא הרגו, עובר בל"ת.) ששם גם הורגים עד לכלה. ושם לא מצינו שנצרכים לרחמים מיוחדים.

לכן נראה לבאר, על פי מה שמצינו בדברי ימי מלכי ישראל ויהודה, מדוע הישרות נהפכת לחשבונות והרחמים לאכזריות. 

ראשון לכך, בבואנו לבאר זאת, הינו שאול. בצאתו למלחמת עמלק, נאמר שם "וירב בנחל" (שמו"א טו, ה). ודרשו חז"ל עה"פ, במסכת יומא כא:, מה עניין המריבה בנחל, אלא שהתחיל לדון. ומה על נפש אחת,(על רצח אדם נמצא בקרבנו, ולא נודע מי הכהו, באים סנהדרין ואומרים "ידנו לא שפכו את הדם הזה", (כ, ז)) אמרה התורה, הבא עגלה ערופה. כל נפשות הללו על אחת כמה וכמה. ואם אדם חטא, בהמה מי חטאה. ואם גדולים חטאו, קטנים מי חטאו. יצתה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ו, טז). אל תרחם על האכזרים. ומכאן למדו חז"ל, המרחם על האכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים. שכן בנב, הורה לדואג, שייסוב ויפגע בכוהנים (שם פרק כב), כולם. יצאת בת קול ואמרה לו "אל תרשע הרבה" (שם יז). שסופו שהתאכזר לרחמנים. ועל דבר זה הפסיד מלכותו. (יומא שם) שלא שמר לעשות דבר ה'.

אחריו דויד. במדרש תנחומא פרשת פנחס סימן ג, "ואיזה זה דוד שנאמר (שמואל ב י, א) ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש, א"ל הקב"ה אתה תעבור על דברי, שאני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם (דברים כג, ז) ואתה תעשה עמם ג"ח, אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז, טז). שלא יהא אדם מותר על התורה. וזה שולח לנחש בני עמון ולעשות עמו חסד וטובה, ולבסוף בא לידי בזיון, ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם וגו' (שמואל ב  י, ד) ובא לידי בזיון. ואח"כ לידי מלחמה עם ארם נהרים ועם מלכי צובה ועם מלכי מעכה ועם בני ארבע אומות. וכתיב (שם ט) וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור. מי גרם לו, שבקש לעשות טובה, עם מי שא"ל הקב"ה לא תדרוש שלומם וטובתם, לכך כתיב צרור את המדינים"(במדבר כה יז).

כמו כן אצל אחאב שנלחם עם ארם, כבר היה קרוב לניצחון עליהם. (מלכים א פרק כ לא) "ויאמרו אליו עבדיו (למלך ארם) הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך: ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבאו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי ויאמר העודנו חי אחי הוא: והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו ויאמרו אחיך בן הדד ויאמר באו קחהו ויצא אליו בן הדד ויעלהו על המרכבה: ויאמר אליו הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב וחוצות תשים לך בדמשק כאשר שם אבי בשמרון ואני בברית אשלחך ויכרת לו ברית וישלחהו":  והודיעו נביא ה', "יען שלחת את איש חרמי מיד, והיתה נפשך תחת נפשו". (שם מב)

כהקדמה לביאור כל זאת, נביא את דברי מרן הגרי"מ חרל"פ במי מרום אורי וישעי, פרק עג עמ' שפט- "ואומר (בתפילת ימים נוראים), וישרים יעלוזו, עניינו כי "אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט), ולפי דברנו (הובא לעיל באותה שיחה, ששורש החטא בישראל- מה שהיו קשורים לאומות העולם. שישראל מצד עצמם אינם שייכים כלל בחטא). מי הם ההמה, הוי אומר אלו העמים. אולם ישראל מצד עצמם הם הם הישרים מאותה הבחינה של האלוקים עשה את האדם ישר".

נמצאנו למדים, שכל נפילות המלכים בישראל שהובאו לעיל, קשורים בעניינם לאומות העולם, ונבאר.

כאשר שאול בא להרוג את עמלק, לא השלים את המלאכה, מצד המן ומרדכי שיצאו כתוצאה מאותה אי השלמת מלאכה. לכן חמל על אגג. ומזה אכן הופרדה לבסוף, אותה נקודה ישראלית. שבני בניו של המן, למדו תורה בבני ברק (גיטין נז:). ועד שלא נותק הקשר, בין ישראל לעמלק, לא ניתן היה למחותו כליל. מתוך אותה מציאות, גם זכינו לקבל תורה מחדש בפורים. (ואף שודאי שיכולנו לקבל תורה גם אחרת, כך נסתבב מה'). ואולי ניתן לומר שעל כך "רב" שאול, ביודעו שתצא תועלת עתידית בהשארתו של אגג, ואמר שצריך לתת שארית לעמלק. אך ענהו ה'- אל תהי צדיק הרבה- שאין לעשות חשבונות כאלו. שהרי האדם נעשה ישר, וכך היא הנהגתו. רק החשבונות הרבים, הם המעכבים את הטובה, מלהופיע כעת. עמלק הוא שגרם לכך. 

לכן כל אימת שאנו קרבים ומתעסקים עם גויים, אנו עלולים להינזק, מצד מה שיש להם השפעה עלינו, מחלק ישראל שעדיין נמצא בתוכם. שהם המה הגרים- נשמות ישראל, שנמצאים אצל הגויים. יודעים הם הגויים שזוהי חיותם (מופיע שם באותה השיחה של הגרי"ם חרל"פ), מה שהם קשורים לצד ישראל, ולכן מתאמצים להישאר קשורים איתם ולהחטיאם. ובשעת מלחמה עוד יותר, שאז זה זמן של גילוי כוחות ישראל, והפרדתם מן הגויים. אזי מתעוררים המה לבלבלנו ולהזכיר רחמנו, ע"מ שנרחם עליהם, ולא נכלה כוחם ועניינם. על כן בבואנו להלחם עמם, אין מקום לשום רחמים כלל. ואדרבה, על חלקם אף נאמר "לא תדרש שלומם וטובתם כל הימים". ובשעת מלחמה, טוב שבגויים הרוג. שכן אנו באים לנתק מהם מה ששייך בעצם לישראל. אבל כאשר באים לבער הרע מקרבנו, אין את האומות ש"יעוררו" עלינו רחמים, שמאי איכפת להם באם דם ישראל ישפך. ואנו עלולים להינזק מהעדר רחמים, לכן אובטחנו "ונתן לך רחמים ורחמך". שנקבל מאתו יתברך את הרחמים, הנצרכים לנו.

(ויש להעיר, שודאי אין קריאת העמים שנגלה רחמנו, יש בה איזו שהיא אמת. שאין הם מדברים על רחמים, אלא מתאכזרים עלינו. וכן פנייתנו אליהם שיעזרונו בעת מלחמה, לא מצד ביטחוננו בהם, אלא על מנת להתרות בהם. וכלשון הגרי"ם חרל"פ באורי וישעי, שיחה עו עמ' תיג- "אף גם זאת לא לפנות לאשור ולדברים אחרים להיות בוטחים בהם, כי אשור לא יושיעם. כבר פסקה התורה כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה. ואם אנו פונים כעת אשר דם ישראל נשפך כמים ע"י הצוררים הקמים על ה' ואנו צועקים אל האומות שיתבוננו בעומק צרותינו ואל יתנו דמי, אין זה מפני שאנו בוטחים בהם. כי יודעים אנו מראש לאזנם האטומה ולבם כאבן, כולם כאחד אורבים לדמינו שמחים לאידינו. אלא שלא יתברכו בלבבם שלום יהי לנו, אנו מתרים בהם, הביטו וראו והוכחו כי בעת אשר יעלה לרצון לפניו ית"ש לקיים הבטחתו לדון אתכם לשנות ברק חרבו לא תצדיקו עצמכם בשום דבר לאמור לא שמענו ולא ידענו. אנחנו שארית ישראל הודענו לכם הכל ולא רציתם לנקוף אצבע קטנה להצלותינו". וכן בדברי חז"ל בע"ז ג. שכך יענה הקב"ה לאומות על פעולם כביכול לטובת ישראל, כל מה שעשיתם לטובתכם עשיתם, ע"ש).  

וכל זה, באם נקיים זאת מצד מצוות ה', ולא כרגשי נקם והרג בלבד. כמו שכתוב מיד אח"כ "כי תשמע… לעשות הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך" (יג, יט).

הישרות שייכת בענייני העבודה- קורבנות. שבהתקרבות האדם לאלוקיו, כבר מני אז בימי קין והבל, הדרך הינה עבודת הקורבנות- התקרבות לה'. וכדי שלא נטעה שישנה יותר מדרך אחת ישרה לעבודת ה', כימי הבמות, התורה מדגישה "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" וגו', שטרם הגענו למנוחה ולנחלה. אך בהגיענו לאותה מנוחה ונחלה, עלינו להפנות ליבנו אליו ית' אך ורק דרך הבית אשר בחר ה'. רק ע"י השמיעה לסנהדרין, היושבים בציון שמשם יוצאת תורה, היא היא דרך הישר "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר בחר ה'. ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (שם יז, י), "לא תסור מכל אשר יורוך ימין ושמאל" אפי ימין שהוא שמאל (רש"י שם, יא). ופי' בשפתי חכמים שלך נראה ימין, אך הוא שמאל. (וכך בעניין בקורבנות, שאף שפעם הייתה הבמבה והמצבה רצויה, כעת זה אשר שנא ה' אלוקיך). הם ישרי הדך המדריכים אותנו. על כן, אין לעשות איש הישר בעניו, אלא ללכת בהדרכה של תורה- בישרות. וכשאין מלך (ת"ח המולכים בעם) בישראל (ישר-אל), אזי איש הישר בעניו יעשה, אם כל דמיונותיו מה נחשב רחמים ומה לא. אי ההליכה בדרך הישר, גורמת לכל אותם קלקולים.

עקב כך הבמות לא סרו, שכל אחד חשב שדרכו היא הישרה. וגם אם הקריב במקדש, הוסיף משלו עוד כהנה וכהנה, כי ראה דרכו כדרך ישרה. ובדיוק זו לשון הזהרת התורה "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום", אע"פ שהיום הותרו במות, בשילה ובירושלים נאסר. שבמנוחה והנחלה, לא שייך שאיש לאהליך ישראל וכל אחד יחליט לעצמו מהי דרך הישר. "וקמת ועלית אל המקום" (שם ח), צריך להתיישר ע"י מקומו של הקב"ה (שאמנם נמצא בכל מקום), שהוא במקדש דווקא. וע"י ההנהגה הישרה היוצאת משם, יש לנהוג וללכת. א

ושמא על זה אבדה הארץ, שלא בירכו בתורה תחילה. לא התברכו בנושאי התורה תחילה, אלא התברכו בלבבם ללכת בשרירות ליבם, כמ"ש "כי בשרירות לבי אלך". שלא ביקשו לדעת מהי דעת תורה הישרה, אלא על פי מה שהיה נראה להם כישר, נהגו.

הכל מתחיל מכך, שאמנם אלוקים עשה את האדם ישר, שכל אדם לומד תורה במעי אימו. ובודאי מוכן לחיות, על פי אמיתה של תורה. אלא שהמה בקשו חשבונות רבים- האדם ממש מבקש למצוא חשבונות, איך לעבוד את ה' בדרך מיוחדת ולא מסתפק בדרך הישר. שמחפש הוא את הרגשת עצמו, בעבודת ה'. שירגיש כאילו רק אם תהיה לו חוויה רוחנית גדולה, אז יוכל לעבוד את ה' בשלמות. אך גילה לנו החכם באדם, אף אם בסופו של דבר יעמוד על טעותו ויגיע לדרך הישר, יזכור תמיד שנעשה הוא ישר. ומה שסטה מדרכו, אין זה אלא בגלל החשבונות הרבים. שמרבה מחשבות של איך ירגיש וכו', במקום ללכת על פי דרכה של תורה, ולהזיז הרגשותיו המרובות הצידה (ולכוונם ע"פ דרכה של תורה).

יסוד אותם חשבונות רבים, ומה שגורם אותם הינו (בישראל- מחשבות הגויים, ובאדם הפרטי) מה שכתוב "בחטא יחמתני אמי". שכבר בשעת יצרתו של האדם, ישנו נדנוד חטא קטן (אפי חסיד שבחסידים, אי אפשר לו שלא יתכוון גם להנאתו). ואותו פתח קטן, הוא הגורם לכל אותם חשבונות להופיע, כבר מראשיתו של האדם (שיחת הגרי"ם חרל"פ שם).  

וכך היא דרכו של ה'. דווקא ע"י אותם חשבונות רבים, מגיעים ישראל וכן האדם הפרטי לישרותם ושלמותם, בהתגברם על משעבדיהם מהאומות ועל יצרם. שביסודם לא שייך שום חטא כלל, ובוודאי לאחר שיוסרו אותם שיעבודים ומעכבים, יתגלה לעין כל שלמותם ושירותם.

זוהי ברכתו של יעקב מפי הקב"ה. אחר שנלחם עם שרו של עשיו בקש ברכה, וענהו "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל. כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כח). ופי' שם רש"י שלא שקרא שם שמו ישראל, אלא אמר לו כשתבוא לארץ ויגלה עליך ה',  שם יקרא שמך ישראל. כמו שכתוב "ויאמר לו אלוקים שמך יעקב, לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל (שם לה, ו).יוצא מכך, ששרו של עשיו, רק הודיעו שכך יקראו לו

המיוחד בלשון ישראל, שהוא מורכב מישר וא-ל. אותה ישרות של האלוקים, שבה עשה את אדם. אחרי שנלחם בגויים (שרו של עשיו) והכרעתו אותו, ניתן לומר עליו ישראל. כשאין לו עוד מעכבים גויים, ודאי שנראית ישרותו היסודית, לעין כל. לכן "לא יאמר (שתגיע לארץ) שמך יעקב"- מי שמעוקב ע"י אחרים המונעים ממנו להתיישר, "כי אם ישראל"- שהנך ישר עם א-ל.