כח אחר מעורב בו

כח אחר מעורב בו 

ביאור דברי התוס" ד"ה "כי" ה:

הקשה תוס" שתי קושיות: כיצד ילפינן אש מהנך הרי כח אחר מעורב בו? וכיצד ילפינן אסו"מ מאש?

ותרוץ קמא"דבור שנעשה בלא כח אחר חמור מאסו"מ שלא הזיקו בהליכתן, אלא בתר דנייחי ולא נעשו בור אלא ע"י כח אחר, אבל אש שהולך ומזיק בהליכתו ע"י כח אחר, חמור מבור שאין הולך ומזיק אלא במקומו, והא דקאמר בסמוך אש תוכיח שכן כח אחר מעורב בו וחייב, ה"פ אע"ג דכח אחר מעורב בו וחשיבי ליה כאילו עשה בעצמו וחייב משום חיציו". ותרוץ בתרא "א"נ היינו דפריך מה לאש שכן כח אחר… שע"י זה הולך ומזיק למרחוק…".

ונראה דתרוץ קמא הוא כתלמידי ר"ת בב. שמפורש בדבריהם דבאש היצירה של המזיק נעשית לבד, וכח אחר מעורב רק בהולכה, ולכן אפשר ללמוד מבור, אלא דקשה כיצד נלמד אסו"מ שיצירתו ע"י כח אחר, וע"כ עונה תוס" "חיציו", כלומר גילוי מילתא שהרוח היא מעשה האדם וזה כשיטת התוס" בסוגיית "אשו משום חיציו", ראה באריכות חבורה בענין אש .

ותרוץ בתרא צ"ב, והגרש"ז אוירבך למד דבאמת לא חידש דבר, ודחוק, ונראה לחדד את הבנת קושית התוס", דקושיית תוס" היא מנלן דכח אחר המעורב ביצירת המזיק מחייב, דהרי באש יש יצירה עצמאית? ונלע"ד דתוס" פותח מהלך חדש מדיוק פירכת הגמרא, דהגמרא הבדילה בין אש לאסו"מ רק בנקודת ההולכה, והוכיח מכאן תוס" שבאמת א"צ ביצירת אש לבד, ואפילו שותפות ביצירת המזיק מחייבת כמו אסו"מ וכשיטת הרשב"א, עיין בו היטב, דבאש יש שני צדדים לכח אחר, קולא ביצירה וחומרא בהולכה, ולכן אין לפרוך (וצ"ב בסברא אך אלו דבריו), אבל ביחס לאסו"מ זוהי גופא פירכת הגמרא דיש לאסו"מ רק את הקולא כח אחר ביצירה, ואין את החומרא כח אחר בהולכה. (עיין ברשב"א ה: ובג: שנקט קולא וחומרא אך ראה דבריו בב. שיש צד חמור באש על שאר אבות של המשנה, וסותר את דבריו, ותמוה מסברא וקשה מהגמרא בי.דלא הביאה חומרא באש משור, אלא מועדין מתחלתן ביחס לקרן, אבל ביחס לשן ורגל לא מצינו שום חומרא, ואולי קאי על אש חיציו, ואולי על פטור שו"ר ברה"ר וצע"ג).

ואליבא דאמת נראה דשיטת התוס" בנט: כרשב"א שיש חיוב על שותפות ביצירת המזיק, דהרי לבתה הרוח ברוח מצויה חייב, ולכן תרוץ זה נראה מרכזי בשיטת תוס", ויתכן לישב את התרוץ הראשון עם התוס" בנט: דתוס" דידן קאי לפני הפסוק של "המבעיר", אבל הגמרא בו. שחידשה גם אסו"מ חידשה שותפות ביצירה גם באש.

 לפי דברינו יחלקו בהסבר החילוק בין אש שחייב ברוח מצויה, לבין רקתא שפטור.

תוד"ה זיקא ב"ב כו."אומר ר"י דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב "המבעיר את הבערה" בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת ע"י רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח, לא הוה רקתא אזלא כל עיקר, ודמי לליבה וליבתה הרוח דפטור".

ובמבט ראשון נראה שסותר את שיטת התוס" בנט: דמשמע דבעינן ליצור אש לבד, ושותפות של הרוח פוטרת.

ונ"ל דתוס" יצטרך לחלק, דברקתא העיקר הוא הרוח, ואין הרוח מתבטלת אל האדם כמו באש, אלא להיפך דמעשה האדם טפלים אל הרוח, ולכן אין נזק הרקתא מיוחס אל האדם, אלא רק לרוח, וראה רא"ה ס. וראה רשב"א ב"ב כו. ד"ה אבל. ויתכן דתוס" כרשב"א ולשטתם. (וביסוד הבנת היחוס, דבאש הרוח טפלה למעשה האדם וברקתא להיפך, ראה גרש"ש ע"מ קיט – מכתבים).

ובנוסח אחר אפשר לחלק בין רקתא שאינה מזיק כלל לבין אסו"מ שהם מזיקין מצד עצמם,- האבן והסכין. וראה נחל"ד על סוגיית דליל יט: דהלך בדרך זו.

(אך יתכן לומר דבעצם גם תוס" סברו דצריך ליצור מזיק לבד, אלא סברו שהדלקה כבר נחשבת מזיק

וכעין תלמידי ר"ת בס. שחילקו בין הדלקה לליבוי, דהדלקה עם ליבוי של רוח חייב, דכבר נחשב "המבעיר", אבל ליבוי בלבד עם הרוח אינו מחייב דאין כאן "המבעיר". ולפי"ז גם רקתא אינה הבערה שאינה יסוד המזיק. וכך נ"ל ביחס בין התוס" בנט: לס.ד"ה ליבה.).

דרך נוספת לחלק בין אסו"מ לרקתא מצינו ברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי, דברקתא פעולת האדם להוריד את הרקתא לארץ, ואם היה מצליח לא היה שום נזק, אלא שהרוח באה וחטפה את הרקתא, וכיון שמעשה האדם הוא נגד הרוח לא נחשב אש דידיה, ורק באסו"מ שהאדם מתחיל והרוח ממשיכה את מעשיו יש חיבור בין האדם לרוח וחשיב אש. (וראה מהרש"א על התוס" בב"ב דנקט בכיוון כזה.).

 ולפ"ז מצינו ג" שיטות מתי יתחייב על כח אחר:

א.שיטת הרא"ה בס. שחייב רק על מזיק דידיה ואם הרוח הוסיפה במזיק, אין חייב על התוספת. ולפי"ז הרוח יכולה רק להוליך אך לא להזיק, ולפי"ז לק"מ מרקתא.

ב.שיטת הרשב"א ותוס" שהרוח יכולה להשתתף ביצירה אם יש מעשה אדם משמעותי- מזיק דידיה או עיקר. ורקתא הרוח הכל.

ג. שיטת הרמב"ן דרק בגלל שהאדם והרוח מתנגדים פטור על רקתא אבל לו יצויר דהיה מעלה את הרקתא כלפי מעלה היה חייב, ולפי"ז א"צ בעיקר של האדם וסגי בכיוון אחד.

שיטת הפנ"י: הפנ"י דחה את שאלת תוס" מיסודה דלמד שכל החסרון של כח אחר מעורב שייך רק בדבר שאיננו ממונו, אך דבר שהוא ממונו חייב, והוכיח דבריו מכך שהגמרא נקטה למסקנה צד השווה רק בדאפקרינו, אך בלא אפקרינהו א"צ בצד שווה כיון שממונו מזיק, וכן הוכיח מהגמרא בי. שלא נקטה חומר בשור מבאש שכח אחר מעורב בו.

ונראה דלמד הפנ"י שהחסרון של כח אחר מעורב, איננו שותפות של גורם נוסף, אלא ניתוק בין האדם לנזק, ולכן השוה בין שור לאש, דכמו שהשור אינו מזיק בכח הבעלים, גם האש אינה צריכה את הבעלים, וסגי בממונו כדי לחייב. והיסוד הוא שצריך לראות את האדם בנזק, וזה ע"י ממונו.(מזכיר את שיטת ר" יחיאל בשטמ"ק ג: דהצד השווה חידש את יסוד הנזיקין –ממונו שהזיק).

תוס" חולק על הפנ"י בתרתי, חדא בהבנת כח אחר, דתוס" למד שמשמעותו שותפות. (ואולי גם ביסוד חיוב נזיקין הפשיעה ולא הממון כהרמב"ם, ולכן נחלקו בהבנת הצד השווה!). ואידך דתוס" לשטתו בכב. סבר שאש אינה ממונו אלא מעשיו.

הנה מצינו בהמשך התוס" בה: דהקשה שאש ובור מעשיו גרמו לו. ותרץ דרוח מסייעתו. ותור"פ דחה דזהו כח אחר מעורב, ותרץ שאינו מזיק במקומו כמו בור. חזינן מדבריו, שלמד שמעשיו גרמו לו הוא מרחק בין האדם לנזק, ולא כדברי הפנ"י שזהו החסרון של כח אחר מעורב!.

מצינו מחלוקת ראשונים בגמרא בג: בהבנת כח אחר מעורב. דרש"י נקט דזוהי סיבת חומרא- דהוה ליה לאסוקי אדעתיה, אבל תוס" בב. למד דאע"פ שיש כח אחר חייב וזוהי סברא של קולא.

 ובתחילה רצינו לתלות זאת במחלוקת תלמידי ר"ת והרשב"א, האם הרוח שותפה ביצירה וזוהי סברא להקל, או ששותפה רק בהילוך, ולפי"ז הסברנו את מחלוקת רש"י ותוס" בה: בתחילת ד"ה וכי , דתוס" נקט פלגא דדינא או מאש לבד, ורש"י לא נקט אש לבד. דלרש"י באש אין צד קולא, ולתוס" כרשב"א קולא וחומרא, ולכן לא פרכינן. אבל הרשב"א עצמו בג: למד כרש"י דזוהי סברא לחייב.

ולכן נראה דמחלוקתם אינה קשורה להבנות בכח אחר, אלא לתולדותיהן כיוצ"ב, דרש"י לשטתו דהשאלה האם פטור או חייב, והבאנו סברת חיוב, ותוס" כרי"ף דהשאלה היא האם דין התולדה כאב או לא ולכך אפשר להביא סברא להקל[1].

[1]וראה באריכות בחבורה על אבות ותולדות.