"רב ורב חנינא ורבי יוחנן ור' חביבא מתנו בכוליה סדר מועד . . . שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות. שלחו לה: "הלא כתבתי לך שלישים" – שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה: "כתב זאת זכרון בספר". "כתב זאת"- מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זכרון"- מה שכתוב בנביאים. "בספר"- מה שכתוב במגילה" [מגילה ז.].
מגמרא זו מוכח שכל הטעם להכנסת מגילת אסתר לתנ"ך הוא מכח הזכרת מלחמת עמלק שבה [שהרי המן אגגי היה, צאצא לעמלק]. יש ענין מיוחד שמצווה זו של מחיית עמלק תוזכר ג' פעמים בתנ"ך וצריך להבין מהו. וכן מיהו אותו עמלק אותו אנו מצווים לזכור ולא לשכוח מלמחות. מה כל כך מפחיד ומאיים בו שצריך לחזור ג' פעמים על עניינו וגורלו האידיאלי. השאלה מתחזקת במיוחד לאור העובדה שסנחריב בילבל את האומות ומאז קשה לנו למצוא את עם עמלק ולהלחם בו. סנחריב היה הרבה לפני אסתר ולכן לדורות הבאים לא תהיה כל כך נפק"מ לכאורה בהזכרת מצווה זו פעם נוספת [נכון שעל המן למשל היה ידוע כי אגגי הוא, נין ונכד לעמלק. אך מדובר ביחידים שברור שזהותם במשך הדורות תלך ותעלם]. יתירה מזאת, הגמרא באותו עמוד למעלה הביאה את דבריו של רב שמואל בר יהודה: "שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות". ומשמע שכל הדורות הבאים יפיקו טועלת ממסר זה אותו רוצה להעביר. והמשך דבריו – "שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות". ומפרש רש"י: "קנאה את מעוררת עלינו- שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן". חכמים פחדו אפילו להזכיר מפלתן אז איך נוכל לחשוב למחות בחרב את עמלק. ובקיצור מה טעם בבקשה "כתבוני לדורות"?
אלא שבאמת אסתר רוצה ללמדינו אורחות חיים. עמלק הוא לא רק עם, בן ביולוגי לאותם לוחמים בישראל בצאתם ממצרים. הוא סמל לאויב מתוחכם המופיע לדורות. לפני סנחריב ואחריו. אותו אוייב לא מת בחרב ובחנית אלא דווקא ע"י זכירה והתבוננות באורחותיו. ננסה לעמוד על טיבו מתוך עיון באותם ג' מקומות בתנ"ך שבהם מוזכרת הפגישה עימו.
בפרשת "כי תצא". מתארת התורה את המפגש הראשון של עם ישראל עם עמלק, וכך כותבת: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" [דברים כה,יח]. התפיסה שיש לעמלק באדם היא בזמן עיפות גופנית ונפשית. הוא אינו תוקף בעוצמה אלא תוקף בעת חולשה. כשאדם מרפה מכוחות החיים שבו ומהדאגה לשיכלולם. כך נופל הוא בידי עמלק.
גם באיזכור השני למצווה זו בתנ"ך, מלחמת שאול ועמלק. נפל שאול באותה שיטה. שמואל מוכיחו: "הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" [שמואל א טו,יז]. הוא תולה את החטא דווקא בענווה כביכול של שאול ובכך שלא ניצל את הכוחות והמעמד שנתן לו ה' להנהיג ולהוביל. שוב מצליח עמלק בניצול החולשה התוקפת את האדם מישראל.
במגילת אסתר חוזר אותו יסוד פעם שלישית. מרדכי מזהיר את אסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת . . . ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" [אסתר ד,יד]. מהדרכתו של אותו צדיק כיצד על אסתר להנצל מעמלק [המן] נוכל להבין מה מאיים בו [בעמלק]. מרדכי יודע כי יש לו עסק עם עמלק שלידיו נופלים כשמחרישים ולא פועלים. כשנמנעים להשתדל במישורים הגשמיים והרוחניים מלהינצל ממנו. בבחינת "אתה עיף ויגיע ולא ירא אלוקים". הנצחון עליו מובטח כשאסתר לא תרפה.
נמצאנו למדים כי ישנו עמלק לדורות. הוא סמל ליאוש ולשבירה הפנימית של האדם. אסתר בקשה מחכמים שיקבעוה ויכתבוה לדורות. יזכרו אותה כאחת שלא התיאשה. בעוד ישראל שבאותו הדור נהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם [בזמן נבוכדנצר]. קמה היא ולא מחרישה. היא מצד אחד פועלת בהשתדלות גשמית ומעיזה להכנס למלך ללא רשות. ומצד שני מצווה על מורדכי לכנוס את כל היהודים שיצומו ויתפללו לאבינו שבשמיים. שיחזרו בתשובה ויתקנו את אשר פגמו. לתפס בעקשנות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
חיזוק נוסף לרעיון זה אנו מוצאים במלחמת יהושע ועמלק. הכתוב מעיד: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל . . . ויהי ידיו אמונה . . ." [שמות יז, יא יב]. וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא אלו "ידי אמונה". אמונה וביטחון ב- ה' ויציאה פנימית מאותה הרגשה של "עיף ויגיע ולא ירא אלקים". כך מחלישים את עמלק.
כשאסתר ביקשה "כיתבוני לדורות" ללמדם מסר זה ודאי שגם לדורינו ביקשה לכוון את הדברים. היא ראתה את האחיזה של ישראל בארצו מתוך מסירות נפש. אך גם צפתה את הניסיונות להחליש את אמונתינו בצידקת הדרך. ההתלבטות הפנימית אם להתעקש וליבנות או להכנע ליסוג ולהתקפל. עלינו ללמוד מהדרכתה של אותה צדקת. או במילים אחרות עלינו להיות "לוחמים וחולמים,,.
הגמרא במגילה דף ז. שואלת "אסתר ברוח הקודש מניין"? ומביאה לכך תרוצים רבים. ויש לתמוה, לכאורה ישנו פסוק מפורש במגילת אסתר שמוכיח כי אסתר ברוח הקודש נאמרה: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדי" [אסתר ד,יד]. יש כאן נבואה לגאולת ישראל בטוחה וגם שמי שנימנע מלסייע בה- יאבד?
אלא שכניראה כל התנאים והאמוראים שם הבינו שהפסוק הזה אינו מעיד על רוח הקודש. גאולת ישראל זה דבר מובטח. קימ"ל כי הקב"ה מקדים רפואה למכה. אך לא זו בלבד, ברור שגם מי שיכול לסייע בגאולה ולא עושה כן- יאבד.
יחד נישא תפילה כי בזמן הזה כבימים ההם יקוים בנו הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ועיקר"- כן תיהיה לנו.
