לדמותו של הרב

לדמותו של הרב
הרב איתן אייזמן
הספד אזכרת השבעה


לדמותו של הרב

הרב איתן אייזמן שליט”א

ברשות רה”י דיינים, רבנים, ראשי ישיבות, הרמי”ם של הישיבה, קהל קדוש, תלמידי הישיבה. ברשות הרבנית שנמצאת ספונה בפינה, שאנחנו חייבים לה הרבה מאד.

אני אנסה קצת לשרטט את דמותו של מרן רה”י.
נראה לי שאנחנו חייבים להעמיד צוותים שלמים שיעברו בין מאות תלמידים, חלק מהרבנים החשובים שיושבים כאן, ועוד רבים בא”י שיכולים למלא כרכים שלמים על מרן רה”י.
כשאנחנו מדברים על שקידת התורה כפי ששמענו הרבה על המציאות של שקידת התורה, צריך להבין שלשקוד בתורה זה יום וזה לילה, זה ששה ימים בשבוע כולל יום שישי, זה שבת כולל כל השבת, זה ראש השנה ויום כיפור, אין יום שלא נמצאים בתוך עולה של תורה. העול הזה הוא לא סתם מי שראה את מאור פניו של מרן רה”י, וב”ה התלמידים כאן זכו להרבה ממנו, מבין שכאן הוא הרגיש את ביתו, כאן הוא הרגיש את חובתו בעולמו, למרות כל הדברים הנפלאים שעסק בהם. תמיד השאלה הראשונה בכל פגישה, “מה נשמע בישיבה?”. זו היתה הדאגה הגדולה והחשובה ביותר שלו.
התמדה פרושה לעסוק בעמקות בדברים. אני זוכר בבנין הישן, יום שישי לקראת עשר אחת עשרה בבוקר, נכנס הרב לאולם, באותו יום בבוקר יצא הספר “עזרת כהן”, שקהל הדיינים חיכה לספר זה שנים רבות, הרב ראה את הספר נעמד כך על הסטנדר בכניסה לאולם, פתח את הספר ולא עזב אותו, שלוש ארבע שעות, עד שלא עבר על כל הספר מכריכה לכריכה, דף אחרי דף. מי שמכיר את הסוגיות העמוקות שנמצאות שם, מבין מה המשמעות של לשקוד, לעמול, לא לזוז. ואני עומד מהצד מסתכל, לא מבין – לא להסתכל לא להתבונן לא לראות אף אחד חוץ מהתורה שנמצאת לפניו יום ולילה.
המשך המעשה שביום ראשון שאחרי זה הייתה חתונה, נסענו במונית הרצי”ה, הרב ואני, ועל מה הם מתווכחים, על מה שכתוב בספר. הרצי”ה כתב את הספר והגיה אותו, והרב התווכח לא כך כתוב כך כתוב בספר. תבינו מה זה עמקות של לימוד, אדם קורא פעם אחת ספר והוא כבר מתווכח עם מי שהוציא אותו לאור, משמעות ככה או משמעות ככה, היה דיון של חצי שעה עד שעה, זה שקידה בתורה. זה לרכוש את התורה. הרב רכש את התורה.
דיברו הרבה על השיעורים של הרב, אם אני זוכר נכון יותר מחמישים שנה הרב כבר נותן שיעורים בישיבה, אבל שלא כמו כל אדם שאומר שיעור, שהוא מסתכל על הסוגיה רואה מחלוקות ראשונים, מעיין קצת באחרונים יש “קצות החושן” יש “נתיבות המשפט”  והנה יש לו שיעור. חמישים שנה הרב אמר כאן שיעור, מעולם לא אמר שיעור כזה. כל שיעור הייתה יצירה מחודשת שלו, לא יאומן דברים חדשים. אני זוכר פעם אחת אחרי אחד השיעורים אמרתי לו “הרב אם אני זוכר נכון בגרנ”ט יש מהלך כזה”. אמר לי “לא, לא, לא, שם הוא אומר כך, אני, אומר אחרת”.
אין דבר שהוא לא יצר יצירה עצמאית, כפי שאמר הראשון לציון, הרב אליהו שליט”א, יום שלישי היה יום קשה בשבילו, הוא יצר דבר חדש, דבר שלא כתבו אותו קודם. כמו כן הרב לא אמר את מה שאמר לפני שנה או שנתיים או חמש או שבע לא רק שלא אמר. צריכים לראות את המוח השוטף של מרן רה”י, שבכל רגע ורגע מחשבה רודפת מחשבה. אני זוכר באחד השיעורים, הרב עמד ואמר שיעור, וכמדומני שהרב יעקב אריאל עומד ממול ומקשה עליו קושיות, והרב מתרץ והוא מקשה עליו קושיות והרב מתרץ, והרב יעקב אריאל יוצא מגדרו, בסוף הוא אומר “הרב אתמול בערב בבית אמר ככה”, הרב מחייך ואומר לו, נכון אתמול בערב היה אתמול היום זה היום, סברות של אתמול זה לא סברות של היום. זו עוצמה של תורה. זה יגיעה שכמעט אין כדוגמתה. לא מוכרת גם בעולם התורה. לא סתם אהבו אותו בלב ונפש כל גדולי הדור, כל מי שהכיר אותו, כל מי שהיה במגע איתו אהב אותו בלי גבול.
כבר הזכירו את מאור פניו, הרב אהב את התלמידים בישיבה בלי גבול. כשהגיע תלמיד להתיעץ לשאול הוא היה כולו שלו, תארו לכם אדם שיש לו חמישה תלמידים, אדם שיש לו מאות ואלפים של תלמידים, והתלמידים קשורים אליו באהבת נפש. על מה באים לשאול, יש הרבה אנשים שהיו שואלים יש לי תוספות אני לא מבין פשט בתוס”, אנשים היו מטלפנים מכל חלקי הארץ, והרב היה מסביר להם בסבלנות, היה עונה על תוס” ועוד תוס”, ועל עוד דבר ועוד שאלה, והכל באהבה. בית שכולו היה בית של התלמידים.
איפה הייתה הפרטיות שלו איפה? מי ראה את הדירה שלו בגאולה? אנחנו היינו בפנים, לא ידעת איפה נגמר הסלון, איפה מתחיל חדר השינה, איפה מתחיל חדר הילדים, הכל היה איזה מין ריבוע אחד. בכל המקומות הסתובבנו ובאיזה מאור פנים בבית הרב. הרבנית רק היא בקשה שקצת נרחם עליו בלילות, ניתן לו גם לישון, אבל איזה כוח איזה שיעבוד.
והכל עוד היה מעבר לתפקידים של בתי הדין של הרבנות וכן הלאה.
הרב העריץ תלמידי חכמים גדולים. באהבה אין קץ. גם ת”ח שהיה צריך לפעמים לחלוק על דבריהם, אבל באהבה עמוקה שכמעט לא מוצאים היום דברים כאלה.
אני זוכר שאלה ב”אבן העזר” שאלה קשה שהגיעה אלי- ואמר לי פעם רב גאון אחד, שביקש להישאר בעילום שמו שהוא פוסק לקולא, וכשאותה השאלה הגיעה אלי לא יכולתי לפסוק כך והתלבטתי אם מותר לפסוק כך או אסור? נכנסתי אל הרב [כמובן שתוך דקה הוא הוציא ממני מי הוא הרב הגאון הזה- הוא צריך לדעת מול מה הוא מתמודד]. אמר תבוא אלי בעוד יומיים. באתי כעבור יומיים. אמר לי הרב אנחנו בשום אופן לא יכולים לפסוק כך, תגיד לאשה שהיא תלך אליו. אנחנו לא יכולים לפסוק כך אז למה שאתה תפסוק תגיד לה שתלך אליו למקום פלוני. לא קנאה לא תחרות, הוא לא מסכים לפסק ההלכה אבל יש אישה ששואלת הוא מספיק גאון שיתמודד בעצמו. זה אהבה אמיתית לת”ח.
אהב מאד את ה”ציץ אליעזר”-הרב ולדנברג, אמר לי ה”ציץ אליעזר” אחד מהגדולים המיוחדים. אמרתי לו כן אבל לפעמים הרב חולק עליו. אמר לי איפה אני חולק עליו? הוצאתי איזה כרך הראיתי לו תשובה – ואמרתי בתשובה זאת הרב חולק עליו. הסתכל ואמר נו מה אפשר לעשות צריכים גם לחלוק לפעמים. אבל במציאות אהבה, אהבה אמיתית. כמה פעמים אמר על גדלותו על אדם המיוחד שבו.
לא הייתי בפגישה בחו”ל כשהרב נפגש עם הרב סולוביצ”יק, כשהרב נפגש עמו בבית הכנסת נתן לו נשיקה, כולם הזדעזעו נשיקה בבית כנסת בבית מדרש, שו”ע מפורש, לא?? אמר הרב לא! כבודו הוא ספר תורה, מותר לתת לו נשיקה.
הנהגות מיוחדות לא כתובות בשום מקום, זה חידושים שהרב בגאונותו היה ממציא אותם בו ברגע.
אני זוכר פעם הרב ערך חופה. באמצע החופה אומרים לחתן תביא את הטבעת, פותחת אמא של הכלה את הארנק שלה ומוציאה את הטבעת ונותנת אותה לחתן הרב לוקח את הטבעת מסתכל עליה, בודק שואל את העדים היא שוה פרוטה. שואל את החתן זה שלך? אומר לו כן. שואל את האמא זה של החתן? אומרת לו כן. אומר לו טוב קדש. אני שואל את הרב בשקט ככה בצד מה הודאת בעל דין? אומר לי כן. שמעתי שעל מקרה דומה עשו קידושין שלוש פעמים באחת הישיבות הגדולות בארץ, והרב תוך שניה, בהברקה שאין כדוגמתה.
איך הוא יכול לעשות דברים כאלה, לא רק חוכמה, הוא היה ש”ס עם ראשונים ואחרונים מהלך.
באחת הפעמים נסעתי איתו לת”א, הרב היה רגיל לשבת מאחור, ואני ישבתי קדימה ליד הנהג. אני מדבר עם הרב והרב לא ענה לי הסתובבתי וראיתי שהרב מתנמנם, פתאום אחרי כמה דקות, הרב מתעורר ואומר לי מצאתי היתר לעגונה. תארו לכם איך שאני נסערתי, הרב לא ישן, הרב גלגל במחשב שלו את כל הש”ס והוא מצא היתר לעגונה. שאלתי איפה הרב מצא? אמר לי בתוס”. אין גמרות אין ספרים שום דבר ברכב. סטינו מהדרך נכנסנו [אם אני זוכר נכון לבית של הרב מגנס  בבני ברק] פתח את הגמ” והנה התוס” מכאן היתר לעגונה.
זה הרב שכל מי שראה אותו מבין מה עמד פה לפנינו.

הוא חידש גם הנהגות. כשסידר חופה הורה להגיש את הכתובה וגם את ההעתק לפני העדים. שאלתי למה כך? ענה ממני תראו וכך תעשו, גם העתק כתובה חייבים לתת דין של כתובה ולכן חייבים לתת לפני העדים. בכונה אני עושה כך תקפידו גם אתם.
הרב עמד מאחורי כל בית ספר וכל מפעל, ברשת נועם וברשת צבי”ה, כל מפעל הרב דחף, כמה רצה שתתרבה תורה בישראל, באיזה שמחה היה כשהייתי מספר לו על עוד מקום שרוצים לפתוח מקום של תורה.
בכנס של מחנכות מרשת צבי”ה עמד הרב, ושאלו אותו על מצות ת”ת לנשים איך אפשר? איך עושים? אמר הרב בעוצמה כזאת שעוד לא שמעתי אף גדול מדבר: נשים שילמדו תורה כמה שיותר. כמה שיותר עד איפה? ואני יושב בצד למטה ושואל בקול אולי גם קבלה? אמר לי לא, לא צריך להגזים עד כאן. אבל להגיד כמה שיותר בהיקף כזה, מה הם לא צריכות ללמוד? אמונה הם לא צריכות ללמוד? תורה הם לא צריכות ללמוד? תנ”ך הם לא צריכות ללמוד? הלכות הם לא צריכות ללמוד? כל החיים אפשר לשבת על דברים אלו וללמוד, מה השאלה בכלל?!


אבל היו גם הברקות נוספות וזה חידוש בעצמו גדול מאוד.
היינו בחנוכת בית ספר, כל כך שמח חונכים עוד בית ספר אז בא. אמרנו כבוד הרב כמובן מכובד בקביעת המזוזה. הרב מברך קובע ואח”כ צריך לקבוע בעוד מקומות. אני שואל מנהלת בית הספר יכולה לקבוע מזוזה? אמר איזה שאלה ודאי שיכולה וקרא לה בואי תקבעי את המזוזה. לכתוב יש לימוד שהיא לא יכולה אבל לקבוע היא חייבת במזוזה, היא יכולה לגור בבית בלי מזוזה? לא. אז שתקבע.
היה פעם מפעל בחו”ל שהמשגיח על שחיטת הבשר נפטר, המשפחה הייתה זקוקה לפרנסה,  נשאלה שאלה האם האישה יכולה להחליף את בעלה? המשפחה צריכה להתפרנס. הרמתי טלפון לרב – הרב אמר אישה יראת שמים? מבינה? יודעת להבחין במה שצריך? יכולה להיות. איזה שמחה היה שם בארה”ב להציל משפחה, לתת לה פרנסה בכבוד בגיבוי של הרב הראשי לא”י .

כח התפילה של הרב אחד הדברים המדהימים ביותר.
לא רק המאור, ההתלהבות, הקדושה שלו, כמה אנשים נושעו בזכות התפילות שלו אולי הגיע הזמן, לאסוף את התפילות והאנשים ולפרסם. כמה אנשים  התקשרו: אישתי בחדר לידה, כלתי בחדר לידה, הבת שלי בחדר לידה- והרב היה מוסיף, אל תשכחו להודיע לי כשנולד, אני מתפלל, שלא נמשיך הלאה להתפלל בלי גבול.
באחד הכינוסים של מחנכים שאלו מה עושים עם הדור הצעיר שאומר לפעמים שהוא לא יכול להתפלל? לא מתחבר לזה? לא מתחברת לזה? איך מטפלים בדבר  כזה? קם הרב הביט במבטו החד ואמר אין דבר כזה!! השואל מנהל מוסד, כמעט התעלף אני אומר לכבוד הרב יש, שואלים אותי והרב אומר אין? הרב אמר “אני לא מבין אתכם אין חולים אין פצועים אין מלחמות רק אצלי על השולחן, כל היום עוד שם ועוד שם אני מתיגע ואתם פטורים? אתם לא מחוברים במה שנעשה בכלל ישראל? לא יכול להיות דבר כזה התפקיד שלכם לחבר את התלמידים אל העם אל כלל ישראל כדי שיראו מה היא כוחה של תפילה”.
הרבנות הראשית היתה תחנה מדהימה. הרב הגיע כמעט באונס ושלפו אותו משמיא, כביכול בהיסח הדעת. הרב עצמו הלך לפני כן לכנסת להשתדל בסיעת  המערך שימשיכו את כהונת הרב  גורן. הם כל כך התאהבו ברב מהדקות שהוא היה איתם, הם אמרו אחד לשני, יש לנו אותו מה אנחנו צריכים להמשיך קדנציה של מישהו שנגמר החוק שלו, ואכן הוא נבחר. כשראו את הרב זה פשוט היה מדהים, כל מי שבא במחיצתו, פוליטיקאים מכל הקצוות התאהבו ברב, כי הרב היה איש אמת פשוט לא עניין אותו שום דבר.
נספר כמה נקודות קטנות, ופה יושבים אנשים שסחבו יחדיו איתו את הרבנות הראשית, הרב יצחק יעקבוביץ” היה אחראי על מחלקת היבוא, הרב איסר קלונסקי אחראי על מחלקת הכשרות, הרב אלי בן דהן שנשא הרבה בעול.
איזה אוניה הייתה צריכה להגיע לארץ, הגיע יבואן שהאוניה שלו נשאה כבדים לא מנוקרים מחֵלב, הרב נתן הוראה שלא מכניסים אותה לארץ. היבואן בא לצעוק, שלח רב, שכנראה עובד איתו, שיצעק, הוא בא אלי לא הרמתי את הראש בכלל, המשכנו לעבוד, בסוף הוא שואל אותי: יהודי הולך להפסיד חמש מיליון לא אכפת לכם? אמרתי לו אני אגיד לך את האמת, אנחנו גדלנו במרכז הרב את הסכומים שאתה מדבר עליהם אנחנו לא מכירים, לא יודע מה זה בכלל. תגיד כשר או לא כשר, וכך הם הלכו, האוניה לא נכנסה. זו הייתה ההנהגה של הרב, לא עניין אותו שום דבר. כשהדבר אסור לא התחשב בהפסד מרובה, זה לא כשר זה לא יכנס. שאלתי פעם אחד הרבנים אם הוא עומד מאחורי כל חתימת כשרות, והוא אמר לי שלא, יש לו אנשים מקצועיים, אמרתי לו אצל הרב שפירא לא היה מוצר שנכנס לארץ שהרב יחד עם יבלח”א הרב אליהו לא אישר באופן אישי. ותבינו בסוכריה אחת יכולים להיות יותר מחמישים רכיבים מכמה מדינות.
אחד הסוגיות הגדולות שהרב עסק בהם היא השתלת אברים וקביעת רגע המוות, הגיעו אליו רופאים מהדסה שהם מעוניינים להשתיל לב. היתה ציפייה בכל העולם התורני והרפואי מה יכריע הרב הראשי, הרב ישב יחד עם כל המועצה והתייעץ גם עם רבנים נוספים. באיזה שהוא שלב הגיע הרגע שהרב החליט, ואז אמר לי היום אנחנו מפרסמים את ההחלטה, שאלתי אותו הרב לא חושש, הרי פרסום כזה יעורר רעש גדול. הרב ענה לי כל עוד לא החלטנו ולמדנו את הסוגיא היה צריך לברר, אבל עכשיו שהחלטנו מיד זה הופך לפיקוח נפש. מיד פרסם באומץ רב את ההחלטה. ומאז נסללה הדרך בבית החולים הדסה, שאם רוצים יש דרך להשתלות.
סוגיא נוספת היא סוגיית האתיופים. מי הביא אותם לארץ, יש לנו מסמך מפורש שהמדינה לא רצתה להעלות אותם ורק הרבנים לחצו להעלות אותם לארץ, על פי פסיקת הרדב”ז ותשובות נוספות שהם בעצם יהודים. אמנם בגלל חשש ערבוב אנחנו מצריכים אותם גיור לחומרא, אך מי שמבין את הענין יודע שזה בעצם גיור לקולא המונע מהם חששות של ממזרות. והיו הרבה לחצים פוליטיים, והרב כשרק ראה לחצים מיד נערך למלחמתה של תורה. שר החוץ דאז רצה להיפגש בעניין עם הרב, הרב שלח אותי לדבר איתו לומר לו שלא יעיז להתערב בעניין הלכתי.
באחד המקרים שהרבנים הוציאו כרוז בענייני ארץ ישראל, אחד מחברי הכנסת הגיש בג”צ, והרב שראה את זאת קודם דאג שמישהו ישאל את הרבנים שאלה. חוק הרבנות הראשית מחייב את הרבנים לענות לכל שאלה שהם נשאלים. הגיע הזמן של הבג”ץ אחרי חודשים מטלפנת אלי פרקליטת המדינה, אומרת לי, מה נענה במשפט? אמרתי לה: יש רק תשובה אחת. א”י זה לא פוליטיקה, זה הלכה, ואם חסר לך אסמכתאות אני אביא לך כמה שאת רוצה, עשרות, מאות, כמה שאת רוצה, יהיה. היא אומרת לי ככה אני אגיד בבית המשפט? אמרתי לה או את תגידי או אני אגיד. זה התשובה של הרבנים. אין שום התחמקות בנושא הזה. טוב, הלכה הגברת, אמרה לאותו ח”כ כדאי לך למשוך את העתירה שלך, אין שום סיכוי שתעבור אותה. ואכן כך היה, אח”כ הזמנו אותו לרבנים והוא ישב איתם, הם הסבירו את עמדתם, אני לא יודע אם הוא השתכנע עד הסוף אבל הוא שמע עמדה נחרצת, ברורה, בטוב טעם. היה מפגש מאוד מכובד ומאוד קונקרטי.
הרב אהב מאוד את הנושאים בקודש, את הרבנים ואת הדיינים, העריץ אותם, אהב אותם אהבה אמיתית, אבל אמר להם שאסור לוותר בשום דבר על האמת. יום אחד טלפן אחד הרבנים הוא אומר ששמו לו פתק שהיום בערב בחתונה שהוא הולך לערוך, החתן לא יהודי, מה עושים? אמרתי לו: בדקת? שאלת? הכל עשיתי, בדקתי, חקרתי, עדים, הכל היה בסדר. שמו לי פתק. שאלתי אותו איפה החתן הזה? הוא אמר לי הוא חייל בצבא. תוך כמה רגעים ביררתי את הסוגיא, אכן הוא לא יהודי. שאל אותי הרב, נו אז מה עושים כיון שהמשפחה הזאת היא משפחה אלימה, יכול להיות דברים נוראים? אמרתי לו מה אתה רוצה? אתה רוצה לערוך חופה? מה פירוש מה עושים? אמרתי לו הרב שפירא אמר שכל רב צריך שתהיה לו מתחת למיטה המזוודה שלו, לפעמים גם צריכים למלא את המזוודה ולברוח. מה נעשה? אבל זה חכמת חיים, לא תוותר כהוא זה בכלום, זה פשוט.
הרב החזיק את כל העולם בראש שלו וכשאני אומר כל העולם זה פשוט לא יאומן. אני זוכר שבאחת הנסיעות הגעתי לאיזה ארץ, אם אני זוכר נכון, קוסטה-ריקה, היה שם איזה משחטה והרבנים היו אמורים מטעם מדינת ישראל לקנות משם בשר והיינו צריכים לבוא לאשר את המפעל הזה. כשאני יושב שם במפעל אני שומע כל מיני סכסוכים בין השוחטים לבין הרב המקומי. אני שואל אותם מי זה הרב המקומי? אמרו לי זה אתם, אתה, אתה האשם. אמרתי להם אני אשם בקוסטה-ריקה? מה יש לי שם? אמרו לי לא, לא, הוא הביא פתק מכם, הביא פתק מהרבנות הראשית שיכול להיות רב והרבה סיפורים עליו. טוב, אני לא זכרתי שום דבר, הרמתי טלפון לרב, הרב זוכר קוסטה-ריקה? בטח, איזו שאלה. הרב לא שכח כלום בכל החיים שלו, כלום. הרב זוכר? כן. דיברנו, הוא הזכיר לי כמובן את כל הפרטים, נזכרתי. טוב, חשבתי איך לפתור את הסכסוך, איך נדבר ביניהם, אבל זה לא עניין כ”כ את הרב, בסדר, סכסוך, תמצא דרך איך לפתור אותו. אומר לי הרב יש שם איזה אשה בקוסטה-ריקה שתבינו מה היה לרב בראש שלו מאחורנית, יש איזה אשה שעברה גיור ואני שמעתי עד ארץ ישראל רינונים על הגיור שלה, תסדר את העניין. תמצא אותה ותסדר את העניין. טוב, הלכתי לרב לנסות גם ליישב את הסכסוך שם ואני שואל אותו אתה יודע על האשה? בטח אני יודע על האשה. אתה יודע על הרינונים? אני גם יודע על הרינונים על זה שגייר אותה. למחרת בבוקר הייתי אמור לטוס, אמרתי לו באיזה שעה הנץ אצלכם? אומר לי חמש וחצי בבוקר, אמרתי לו אשתך בלנית, חמש וחצי בבוקר המקווה מוכן, אתה ואני, תביאו עוד אדם שלישי, היא תטבול עוד פעם ואת הרינונים שהיו על הגיור הקודם אנחנו נבטל. באמת הגיעה האישה, יראת שמים עם כיסוי ראש, שמחה מאוד שמישהו בא לתקן את כל הדברים, שימו לב מה זה הרב, איזה אשה, מקום נדח בסוף העולם, אבל הרב יושב לו על הראש איך אני אתקן את הרינונים של המקרה שהיה שם בסוף העולם? אפשר להאריך מאוד בדברים, אני רק על קצה המזלג רציתי להראות איזה דברים חשובים עמדו לרב. סיפר לי אחד הרבנים שיושב כאן כשהגיע זמן רה”י שליט”א ואחיו התאום להשתדך אז הרב פנה אליו, אמר לו אולי תעזור לי למצוא שידוך לבנים שלי? אמר לו בסדר, הוא היה בן גילם, שואל אותו – מה הרב מחפש? מה אני מחפש? מידות, מידות טובות, מידות אמיתיות. וההוא המשיך לשאול באומץ: הרב, מה עם יחוס? צריך לדאוג גם ליחוס? אומר לו הרב ומי שזוכר את החיוך האמיתי שלו, “אתה תביא את המידות טובות, את היחוס אני אביא”. אבל זו לא היתה הלצה, זו היתה הדרכה אמיתית איך בונים בית של קודש בעם ישראל. שתבינו, את כל המשפחות שלנו הוא גידל. כשאני הכרתי את אשתי שתחי” שתאריך ימים, למי אביא אותה? לרב צבי יהודה, לרב שפירא, לרבנים שלנו, הם קיבלו אותנו, הם ראו אותנו, אתם יודעים מה זה לנסוע לחתונה? הרב שפירא, זה פשוט לא יאומן, באירוסין שלי הוא היה בבית של הורי אשתי, בחתונה שלי הוא בא פעמיים, כי אז לא עשו חתונות כמו היום, הייתה חופה ואחרי שעתיים וחצי היתה סעודה למשפחה וקצת חברים. אז הוא בא לחופה והוא בא אח”כ לסעודה.
בכל מקום הוא היה מדבר דברי תורה. אין מקום שהוא לא היה מדבר. היה מדבר ואומר דברי תורה ומרומם את האנשים, כל מקום הוא היה במרכז, בכל מקום הדמות שלו היתה מאירה ומזהירה. זו הדמות שאנחנו זכינו לגדול סביבה הרבה שנים, וזו הדמות שתחסר לנו עכשיו, אבל בעז”ה נגדל, הכוחות המרובים שהרב השקיע בישיבה ובעם ישראל כולו, נזכה שהרב יעקב וחבורתו, והרב שמואל אתו, וכל צוות הרמי”ם הנפלא של הישיבה הזאת יגדילו את הישיבה ויאדירוה וכל זה יהיה לזכרו ולצדקתו של מרן הרב.


 

נגישות