להרים את הלפיד

בשנים האחרונות עם ישראל עובר זעזועים ומשברים רבים. כל שנה שעוברת מזעזעת אותו יותר ויותר. ישנה תביעה למשהו אחר. קצת יותר עמוק ממה שהמסך הקטן בבית מציע, ואולי גם קצת יותר מרענן מהרכילות-השבועית-במקומון-החודשי.

מסביבי נשמעים הדים, שזה הזמן "לרדת אל העם" ומתוך כך גם להעלותו מבור הנחשים-והעקרבים בו הוא נמצא. אני מאמין בקולות הללו. הרי בסך-הכל בעלי אותם קולות, הם הם החלוצים בבניין ארצנו והאדרת תורתנו, וכל זאת מתוך גדלות אמונתם בצדקת דרכנו.

 המטרה, לפחות מנקודת מבטי, היא ברורה: הפחת רוח חיים חדשה בעמנו, השבתו לחייו הלאומיים והאמוניים, לתורה ומצוות, עשייה ויצירה. השאלה היחידה שנותרה היא: איך ?

לא באתי בדברים אלו להביע או להציע דרך או משנה סדורה. אלא להזכיר את הידוע, להאיר שוב, באורו הישן-חדש של בית מדרשנו, את יסודות המפתח לבירור הפרטים המעשיים. 

                כאשר אנו באים לעסוק בעם-ישראל, צריך לדעת על מי אנחנו מדברים. זוהי הראשית של בראשית, וזוהי גם הראשית שלנו. אי-אפשר לטאטא זאת מתחת לשטיח ולומר "תכל'ס". מי שיתייחס לילדיו כמו מכונת כביסה, ויחשוב שעל-פי כמה מילים ולחיצת כפתור יוכל לפתור את בעיותיהם – הוא טועה, ולא ירבו הימים שהוא יתפקח לכך בעצמו, וקצת מאוחר מידי. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כלפי עם ד', המתנשא אל-על, גבוה יותר מכל בריה ומלאך (עי'  חולין צ"א ע"א, וכן גבורות ד' למהר"ל פר' ס"ה-ס"ח). "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". רשע ופשע הוא להתייחס לעם ה' זה בקטנות, לקצץ בנטיעותיו של הדוד אשר הוא עצמו נטע בגנו.

המהר"ל, בפירושו "דרך חיים" על מסכת אבות, עוסק בשאלה מדוע מסכת אבות נקראת בשמה זה. ומבאר המהר"ל, שכדי לכתוב ספר העוסק בתיקון המציאות והעלתה, דברי מוסר והכוונה, לא מספיק ללמוד את דרך אחיזת הקולמוס או המיקרופון, אלא צריך קישור נפשי, יחס אוהב וחם למקבל המוסר.

אלה תכונות של אב. תכונות של אבות. כל אב מאמין ומכיר את הפוטנציאל של הבן שלו, הוא באמת באמת יודע שהבן שלו יכול להצליח, ואפילו אם הבן לא מצליח – האבא לא מפסיק להיות אבא. לכן דווקא גדולי הדורות הם נותני המוסר וההכוונה. כי רק מי שבירר, מתוך התורה, באורך וברוחב, בעומק ובגובה, את גדולתו של העם הזה, ולמד להעריך אותו ולהבין את היעוד שלו, הוא המתאים ביותר לתפקיד זה. 

 ענקיותו של עמנו יותר משתכללת ומתהדרת בכך, שהוא מתחיל מהרעיון האלוהי הגבוה ביותר ונכנס עד פרטי החיים הקטנים ביותר. וזאת מפני שישראל אמורים לתקן את הכל, לתת לעולם כולו, על כלליו ופרטיו, משמעות ומגמה (בכדי לתקן משהו צריך לכלול את היסוד המרכזי-האידיאלי שבו, ולפיכך, ייעודם של ישראל – תיקון הכל, מורה על כך שהם כוללים ומתמצתים בתוכם את המרכזים של כל המהויות בעולם).

                אנו מכירים שני סוגי "בראשית" בעולם, שאינם אלא אחת. הכוונה היא לבריאת העולם והופעתו של אברהם אבינו על במת ההסטוריה (ע"פ ב"ר פר' י"ב).

עד אברהם אבינו היה העולם בלחץ מתמיד. הכוחות שהיו מוכנים ועומדים, ודבר לא קדם למחשבתן, היו חסומים. העולם סבב על צירו, וההשגחה האלוהית המיוחדת לא הופיעה (עי' ספרי ואתחנן סי' ד', וכן תפארת ישראל למהר"ל פרק ל"ז).

אברהם אבינו יצר את החיץ, הלהב החותכת, בין העבר לעתיד. המהר"ל כותב שהנתק הזה מתבטא בכך שפרשת "נח" מסתיימת במילים "וימת תרח בחרן", ומיד נפתחת פרשה חדשה: "ויאמר ד' לאברם לך-לך". תרח אומנם היה חי כאשר העברי הראשון צווה במצווה הראשונה, אך מבחינת העין-האלוהית: תרח מת! עד כאן היתה משמעות לחייו, אב המון גויים היה אמור לצאת ממנו, אך לאחר שנבחר אברהם אבינו, תרח סיים את תפקידו. כמו-כן אברהם נצטווה על המילה, על הניתוק המטביע עלינו את האות שאנו נתייחדנו מכל באי עולם. אם נח נקרא בלשון התורה "איש האדמה", סגנון המבטא שלטון ובעלות על הכוונת כוחות הטבע (עפ"י מהר"ל נתיבות עולם, נתיב תהורה, פר' ט"ו), אז אברהם אבינו אינו רק מכוון, אלא יוצר טבע חדש, אמת אלוהית חדשה (הגמ' במס' ב"ב דף ק' ע"א מביאה את דעת רבנן, שהתהלכותו של אברהם אבינו בארץ, עפ"י הציווי 'קום והתהלך', זה בכדי שתהא הארץ נוחה להיכבש ע"י בניו. דהיינו, אברהם "קובע עובדות בשטח", יוצר את הקשר הרוחני בין ישראל וארצו ע"י התהלכותו. ונראה, שזה ג"כ ענין 'מעשה אבות סימן לבנים', שהסימן, האות, הוא הפתח הראשוני של האבות, שהבנים עתידים לפתחו ולשכללו. וכן עי' שיחות הרצי"ה זצ"ל, "על חיוניות קשרינו לארץ", סעי' 10. וכן מהר"ל גבורות ד' פרק ה').

המשך השרשרת נמשכת דרך יצחק ומגיע ליעקב אבינו "איש תם". כוחו של הסב מתגלה בצורה המבוררת ביותר דרך האב ה"אמצעי". מכאן ואילך גרעין הפרי וסגולתו נמשך גם בשאר הילדים. 

מה היה המייחד את אברהם אבינו מכל גדולי העולם שלפניו ואחריו? מאין נובעת הזכות להיות השורש וצור חוצבם של האומה הקדושה?

   את התשובה לכך ניתן למצוא  בדברים מפורשים וברורים בדברי המהר"ל (גבורות ד' פ"ז, וע"ש שמאריך בדבריו בייחוסם הייחודי של אברהם אבינו והאומה הישראלית לאמונה): "ורבותינו ז"ל אמרו שלא ירש [אברהם אבינו] העולם הזה והעולם הבא אלא בשביל האמונה , שעל-ידי האמונה, שהיה חזק באמונה, זכה אברהם להיות שורש ויסוד כל ישראל".

ומתוך אותו הגדול בענקים, מתגלית תכונת זו, האמונה, בבני-בניו, עד שאפילו נביא-הנביאים, משה רבינו, קיבל נזיפה על-כך שאמר "והן לא יאמינו לי". ולשם בירור תוקף הדברים יצאה הכרזה מפי עליון שישראל הם מאמינים בני מאמינים (עפ"י שבת צ"ז ע"א, ועי' אגרות הרמב"ם, תחילת אגרת השמד – קידוש השם – שכותב, שכל זה נאמר אפי' שישראל עברו על עבירות חמורות ביותר). תורתנו ומצוותיה כולם הם אור אמונתנו ("בא חבקוק והעמידן – לתרי"ג מצוות – על אחת, צדיק באמונתו יחיה" – מכות כ"ג ע"א), ספוגים הם, מיסודם, בעול קבלת מלכות שמים (משניות ברכות פ"ב מ"ב, ועי' עולת ראי"ה ח"א למרן הרב זצ"ל, עמ' רנ"א) וגדלות רוחנו.  

כל אומן ייפה הקב"ה אומנותו בפניו, ובאומה הישראלית אומנותה זוהי אמונתה. כאשר אנו רוצים להשיב את ישראל לראשית, לאחרית המיוחלת, עלינו לבנות בעצמנו את הגישה הנכונה. בדור הגאולה, שאור הישועה הזרוחה החל להופיע,  כאשר עם-ישראל שב לחייו הטבעיים בארצו ובמדינתו, הדרישה היא אמונה גדולה, תורה גדולה. איננו "מוכרי-דת", חלילה. אנו מאמינים, לא פחות. ורק מתוך אמונתנו זו אנו נגשים לעמנו הגדול והאהוב.  מי יתן וזכותו של ראש המאמינים תעזרנו בהרמת הלפיד.

יגעת ומצאת – תאמין.