"מיטב" ו"ישיב"
"כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"
"בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו"
(וגמרינן "ישלם" "ישלם" לגזירה שווה לכל תשלומי נזיקין)
הערת פתיחה: כתב הר"ח בריש הסוגיא שכל שאלת הגמ" היא אליבא דר" עקיבא. ולכאורה לא מובן, איך קשורה השאלה הזו למחלוקת ר" ישמעאל ור" עקיבא לגבי מיטב דניזק או דמזיק?
נראה לומר בלי לרדת לפרטים יותר מדי, שאליבא דר" ישמעאל ברור שהתשלומים באים לפתור את הבעיות של הניזק, ביחס לגוף הנזק שנוצר, ולא מעבר לזה, כי לעולם לא ישלם יותר ממיטב דניזק אם יש לו. נכון שנחלקו השיטות עד כמה התשלום צמוד למיטב דניזק, (מחלוקת הרא"ש ור" קרשקש בדין אם יש למזיק בינונית דשויא טפי מעידית דניזק, אם ישלם אותה או עידית דמזיק, ואפשר דנחלקו האם מיטב בצורת החיוב או בצורת התשלום (ר" יורם)), אך באופן כללי לפי ר" ישמעאל ודאי שזה הכיוון. אם כן לכאורה ליכא שאלה כלל שיהיה עדיף כל מה שמקרב לכסף, ואין בהכרח עדיפות למיטב על פני שוו"כ. כנלענ"ד.
כתב הר"ן בריש קידושין, שאי לאו "מיטב" לא צריך ריבוייא כלל ששוה כסף ככסף, דמסברא אית לן דשוו"כ ככסף, אלא דלאחר דנכתב קרא ד"מיטב" הו"א דכמו דבקרקע בעינן מיטב הכי נמי במטלטלין ניבעי מיטב, לכך איצטריך "ישיב". לפי"ז לכאורה לא קשה כלל קושיית הגמ", דבקרקע בעינן מיטב ובמטלטלין לא בעינן מיטב. נראה לענ"ד שלפיכך הסביר רש"י דקושיית הגמ" היא מסברא, למה יש חילוק בין קרקע למטלטלין דהכא בעינן מיטב והכא לא. כלומר, לא מפריע לגמ" ששוו"כ ככסף, דזה יתכן, דאם זה שוו"כ איכותי זה מצויין, אך מדוע "אפי" סובין"? כן כתב רש"י בדף ז: ד"ה "מכל מקום".
תשובת הגמ" היא שיש חילוק בין אם משלם מדעתו או בע"כ. וביאר רש"י דמיטב זהו קנס על כך שהטריח את הניזק לבי"ד. כלומר- באמת אין חילוק בין קרקע למטלטלין, אלא שאם הטריחו לבי"ד ישלם ממיטב בין קרקע ובין מטלטלין, ואם שילם מדעתו ישלם אפי" סובין או קרקע זיבורית. (נלענ"ד שכן מדוקדק מלשון רש"י ד"ה "מדעתו" שכתב "אינו משלם אלא כסף" ולא כתב "אלא מיטב", והרש"ש העיר על זה, אך לפי מה שאמרנו אתי שפיר דדין מיטב אינו משתנה בין קרקע למטלטלין ומיטב דמטלטלין היינו כסף, ואת הנקודה הזו בדיוק בא רש"י להדגיש).
אם מיטב זה קנס, ברור שאין זה מצד הניזק כלל, דהחיוב לניזק הוא ככל חיובים של תורה, אלא מצד המזיק נתווסף חיוב בלי קשר לנזק שעשה אלא שלא שילם כראוי.
הגמ" דחתה פירוש זה כי "ישלם דכתיב גבי מיטב- גם מדעתו משמע.
בהמשך הסוגיא תירץ רבא ד"ישיב" בא לרבות כל שוו"כ, אך המיטב זה דין בתשלום עצמו, שמה שאתה נותן יהיה ממיטב. כלומר- מיטב זה לא סוג תשלום אלא צורת התשלום. לפי"ז מדוע בעינן ריבוייא ד"ישיב" לפי הר"ן, הרי מיטב כלל לא בא לומר מה לשלם אלא איך לשלם? נראה דבאמת אי לאו "ישיב" הו"א שזה סוג תשלום, קמ"ל "ישיב" שלשלם אפשר מה שרוצים, אע"כ מיטב זה צורת תשלום.
מדברי רבא נראה מאד שמיטב זה כפיצוי, בלי שום קשר לנזק שנעשה לו, כיון שהיזקתי לו אני מפצה אותו במשהו איכותי. לפי זה מיטב זה מטרה ולא אמצעי, הוא צריך לקבל מיטב ולכן לעולם בכל תשלום שהוא- צריך להיות מיטב.
אך גם את זה דחתה הגמ" כי משמע בפסוק שמיטב זה באמת דין רק בקרקע ולא במטלטלין, וא"כ חזינן דבאמת התשלום לא צריך להיות בכל אופן מיטב, וליכא למימר שהוא צורת התשלום.
רב פפא ורב הונא ב"ר יהושע תירצו דבאמת מיטב אינו מטרה אלא אמצעי, בשיטמ"ק בשם גליון כתוב באופן קיצוני שמיטב זה היתר לשלם בקרקע, ואי לאו מיטב הו"א שאפשר לשלם רק מטלטלין.נלענ"ד שעיקר החידוש של ר"פ ורהבר"י זה לא ששוו"כ גם הוא סחיר כמו כסף ומיטב, דזה פשוט לכו"ע, ואלו הן בדיוק דברי הר"ן שכל מקום שבעינן לשלם כסף- מסברא אין חילוק בין כסף לשוו"כ, אלא הם חידשו שמיטב אינו סיבה אלא סימן, ושתשלומי נזיקין הם ככל תשלומין של תורה. אלא שבשונה משאר תשלומין שבהם כל מה שמוטל על החייב זה לתת מה שהוא חייב, במיטב צריך לדאוג שלניזק יהיה כסף לקנות איתו מאי דבעי, ונראה לומר שלר"פ ורהבר"י דין תשלומי נזיקין זה השלמת הנזק, כדברי רש"י על המשנה בדף ט: ד"ה "הכשרתי" הראשון- "עלי להכשיר ולתקן את נזקו, כלומר עלי לשלם". לסתום את החור שנוצר, וזה רק על ידי כסף, שהוא יקנה בו מאי דבעי ומבחינתו אינו מחוסר כלל. ולא כמו שחשבנו לולא דבריהם, שמיטב זה פיצוי.
לפי זה יוצא שגם ר" ישמעאל וגם ר" עקיבא סוברים שעלינו להגיע להשלמת הנזק, רק נחלקו איך להגיע לכך. לתרוייהו לא צריך להשיב את החפץ הניזוק, וזה אולי מטעם שכל חפץ בעולם שיהיה אינו אותו חפץ ולכן אין טעם לשלם אותו דבר אלא להשלים את נכסיו באופן כללי, ונחלקו מה יהיה הכי קרוב לכך. לפי ר" ישמעאל- דרך התשלום של נכסים מאותו סוג של נכסי הניזק יש השלמה לנכסי הניזק, ולפי ר" עקיבא דרך נתינת כסף לניזק שהוא יקנה ע"י זה מאי דבעי. ונראה שר" ישמעאל מיקל מר"ע, שלמרות שברור שעדיף כסף, אינו צריך למכור כדי להשיג כסף אלא אפי" מיטב דניזק מספיק, ור"ע מחמיר לקרב יותר לכסף.
נלענ"ד שלפי הבנה זו מאד מובן למה מיד לאחר דברי ר"פ ורהבר"י מסתפקת הגמ" אי שמין בשלו או בשל עולם, עד שכתב רש"י בדף ט. ש"והא דלא איירי רב הונא עד הכא משום דבעי לאסוקי למילתא דר"י ור"ע דבעו לעיל כשהן שמין אותו בשלו הן שמין וכו"", ומשמע שזה ממש אמצע עניין העניין של "רמי ליה אביי לרבא" דלעיל דף ז. ונראה לומר לענ"ד שכיון שכל העניין זה להגיע לכסף, האם נסתפק בשל עולם דמספיק שכיר בהכי, או שבכ"ז במיטב שלו טוב יותר ולכן ליבעי דוקא בהכי.
ר" יורם שליט"א אמר כיוון הפוך בדברי ר"פ ורהבר"י, שמיטב נשאר על הבנתו נראשונה, שצריך לשלם הכי טוב, אלא שהם חידשו שבאמת כסף ושוויו הם הכי טובים, כי הכי טוב נמדד בסחירות, במרחב האפשרויות שיש לי לעשות איתו ולא בשוויו העצמי, וגם מיטב קרקע הוא טוב, לא בגלל שוויו העצמי אלא בגלל סחירותו. לפי זה מיטב נשאר פיצוי.
לכאורה נראה יותר כמו ההסבר של ר" יורם, מלשון הגמ" שאמרה "כל מילי מיטב נינהו", ולא אמרה דכל מילי סחירים וגם מיטב סחיר, משמע דכל מילי דמטלטלין משתלמין מדין מיטב ולא שמיטב גם הוא טוב. אלא מה שקשה לענ"ד בהסבר זה, שלא נראה לומר שכל איכותה של קרקע נמדדת רק מצד היכולת למוכרה, דהא קרקע חשובה היא מצד שנותנת פירותיה ומצד תשמישיה, ועי" יבמות סג. במעלת קרקע על פני נכסים אחרים.
בהמשך הסוגיא בדף ט. "אמר רב הונא או כסף או מיטב". וכתב רש"י שבא רב הונא לתרץ קראי דלעיל דקשיין כסף ומיטב. יש שרצו להסביר שלפי רש"י רב הונא כלל לא עוסק בענייננו אלא בקושיא אחרת, דהרי קראי דילן אינם "כסף" ו"מיטב" אלא "ישיב" ו"מיטב".
אך התוס" הסבירו בדעת רש"י דבאמת קאי רב הונא אקושיא דלעיל, אלא שלא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו, ולבסוף תירץ דבדלית ליה יתן אפי" סובין.
ג" דרכים בהסברת מחלוקת ר"פ ורב הונא:
ב) האם ע"י תשלומי נזיקין אנו באים לנסות להשלים את הנזק שעשינו, ולפיכך אנו מחפשים כסף והמיטב הוא רק אמצעי, או שאנו מנסים לשלם את החוב, אלא שיש מצוה נוספת- לפצות את המזיק, ולפיכך לתת הכי טוב שאפשר.
ג) האם שייך לומר את סברת "זיל טרח וזבין", או במילים אחרות- האם חיוב נזיקין שונה מהותית משאר חיובי ממון שבתורה, שהוא בצורת מיטב, ולפיכך בכל אופן צריך לשלם ממיטב ואם אין לו שיקנה מיטב, ואתי קרא ד"ישיב" לומר שבדיעבד זה בסדר (אולי כי באמת ההו"א הזו איננה נכונה). ור"פ ורהבר"י סוברים שברור שמיטב זה חיוב ככל שאר חיובי ממון שבתורה, אלא שנוסף עוד דין מיטב ואם אי אפשר לקיימו ישלם מה שיש והפסיד את מצות מיטב, אך השיעבוד אינו בצורת מיטב, קמ"ל קרא ד"ישיב" שמיטב אין בו צורך כמטרה אלא כאמצעי, או דהכל מיטב לפי הסברו של ר" יורם. לפי הסבר זה נמצא דקרא ד"ישיב" הפך את סברותיהם כל אחד לצד השני.
הרי"ף פסק כר"פ ורהבר"י דבתראי נינהו. ועוד כתב הרא"ש דמגמ" לקמן י: משמע שפסקו הלכה כר"פ ורהבר"י, דלר"ה בעינן קרא לשלם בנבילה היכא דאית ליה כסף. וכתב הרמ"ה שלפי ר"פ ורהבר"י כל הקרוב הקרוב לכסף קודם, דקודם כל כסף, ואי לית ליה יתן שו"כ ואפילו סובין, ואי לית ליה יתן לו קרקע מיטב, דמטלטלי עדיפי מארעא דלא צריך לאכרוזי עלייהו, וא"כ יותר קל להופכם לכסף. וכתב הש"ך בסי" תי"ט סק"ג דליכא למימר הכי, כיון דבגמ" דף י: משמע שכיון דאמר רחמנא "ישיב" לא צריך קרא שיכול לשלם ע"י הנבילה, אך אם יכול לשלם בשו"כ רק בדלית ליה כסף- צריך קרא דאף בדלית ליה כסף- יכול לשם ע"י הנבילה. וע"כ גמ" זו אליבא דר"פ ורהבר"י , דאי כר"ה- קרא ד"ישיב" הוא רק בדלית ליה. אלא צריך לומר שלר"פ ורהבר"י אין חילוק כלל בין כסף לשאר מטלטלין. אך מ"מ פירשו הב"ח והפרישה דיכול המזיק לתת מאי דבעי, או כסף או מטלטלין או קרקע מיטב, ואין עדיפות לאחד כלפי השני, דכולהו נכסי מיטב נינהו לבר מקרקע זיבורית.
ר"ת פסק לכאורה כרב הונא, דיתן כסף או מיטב ואי לאו אפילו סובין, וברא"ש הסביר דברי ר"ת בשני אופנים:
א) אע"ג דר"פ ורהבר"י בתראי נינהו, מדקבע רב אשי דברי רב הונא בסוף משמע דהלכתא כוותיה.
ב) ר"פ ורהבר"י כלל לא פליגי על רב הונא, דודאי דאי אית ליה כסף או מיטב יתן אותם, ואי לאו- כל מילי מיטב נינהו.
את ההסבר השני לכאורה צריך להבין, דממאי נפשך, אי כל מילי מיטב נינהו מדוע רק אי לית ליה מיטב ישלם סובין? ואי אפשר להסביר שבאמת אי לית ליה ישלם סובין אך זה אינו מיטב, דאם כן מה הוסיפו ר"פ ורהבר"י על דברי רב הונא?
ונראה שבאמת סובין בכלל כסף, אלא שהוא כזיבורית דמטלטלין, ומה שבאו ר"פ ורהבר"י להשמיע זה שאי לית ליה מיטב או כסף, זה לא נכון לומר שהפסיד את מצות המיטב, אלא מה שיש לו לתת- גם הוא מיטב. לפי"ז מיטב הוא צורת החיוב, ובאמת אי מטלטלי אינם מיטב היה צריך למוכרם ולהביא כסף, שסברא זו נכונה היא, אלא שכיון שאף כל מילי מיטב נינהו- אינו צריך למכור אלא יכול לשלם במטלטלין.
שיטת הרמב"ם:
הרמב"ם בפרק ח" הלכה י" כתב שישלם קודם כל מטלטלין ואי לית ליה ישלם קרקע מיטב, ולא הזכיר כלל חילוק בין כסף לשו"כ. וכתב המגיד משנה שפסק כר"פ ורהבר"י. ולכאורה דבר תימה הוא, דממאי נפשך, אי הלכה כר"פ כסף עדיף משו"כ, או שאין מטלמלין עדיפים מקרקע לפירוש הב"ח, ואי הלכה כרב הונא- קרקע עדיפה משו"כ. וביאר הגר"א בסי" תי"ט ס"ק א" ליקוט ב" דלרמב"ם מסברא אין כסף עדיף כלל משו"כ ולכן פירש דברי ר"ה "כסף או מיטב"- אם יש לו יתן כסף ואי לאו יתן מיטב. ומשמע דשאר מטלטלין לא יתן. ועל כך הקשו בגמ" מברייתא ד"ישיב", ותירץ ר"ה דמתי יתן קרקע- בדלית ליה מטלטלין כלל. ולפי"ז לא פליגי ר"פ ורהבר"י על ר"ה, אלא ר"ה בא לענות על שאלה אחרת- היחס בין כסף לקרקע. ואפשר שזה מה שכתבו בתוס" דמילתא דר"ה קאי אמתני" ולכן קאמקינן "אמר רב הונא" ולא "רב הונא אמר", דל"פ אדלעיל. (ולולי דמסתפינא הייתי אומר שהן דברי רש"י שאמר שר"ה בא לתרץ קראי ד"כסף" ו"מיטב").
אך מה שקשה על דברי הגר"א שזה דוחק עצום בדברי הגמ" בדף ט., דלקמן רב אסי דאמר "כספים הרי הן כקרקע", ומשמע כפשוטו, אומרת הגמ" שזה כדברי ר"ה.
לכן נראה לומר באמת שהרמב"ם ס"ל כר"פ ורהבר"י לחוד, וכפירוש הרמ"ה, דמטלטלי עדיפי מקרקע, אלא שמסברא אית ליה שמטלטלי בכלל כסף, וא"כ מה שחידש קרא ד"ישיב" זה שהן ככסף עצמו ממש, ואע"ג שהם סחירים פחות מכסף. וא"כ יוצא שלפי הרמ"ה עיקר רבותא ד"ישיב" אליבא דר"פ ורהבר"י זה שבתר סחירות אזלינן, וא"כ כסף ואז מטלטלין ואז קרקע, ולפי הרמב"ם עיקר חידושא ד"ישיב" זה למרות שהמטרה להגיע לכסף, מ"מ אין חילוק בתוך המטלטלין. ונמצא שלרמ"ה החידוש הוא בדיני נזיקין, בדין מה זה מיטב, ולרמב"ם החידוש הוא בהתייחסות למטלטלין באופן כללי, שכסף ומטלטלין שוין הם. וא"כ נראה לי שלפי זה יוצא חידוש גדול למסקנה, שלרמב"ם אין המטרה במיטב להגיע לכסף אלא לאיכות, ובאמת כסף ומטלטלין באיכות מעולה יותר מקרקע. וצריך להבין מה הסברא בזה.
