משנה א
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית. כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם,
אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר
לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין
מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, אֲבָל לֹא לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ
מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חִשַּׁב עָלָיו
לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם
וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חִשַּׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כָעֵצִים,
כְּגוֹן הַסִּירָא וְהָאֵזוֹב וְהַקּוּרְנִית:
א. דברי המשנה וביאור הסתירה שבדברי הרמב"ם בביאורה
ב. גדרי ביעור במאכל אדם מול מאכל בהמה
ג. מחשבת האדם בשינוי חלות קדושת המאכל
ד. מחלוקות הראשונים בשינוי חלויות קדושה אחרי הלקיטה
ה. אתרוג של טבל ושביעית האם בטלה קדושתו
א. דברי המשנה וביאור הסתירה שבדברי הרמב"ם בביאורה
כתוב במשנה :
"כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם
ואין צריך לומר לבהמה. וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם
אבל לא לבהמה, וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו
למאכל אדם ולמאכל בהמה, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חשב עליו
לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאיזוב והקורניס".
הרמב"ם בפירושיו השונים מפרש את המשנה בדרכים שונות, שלכאורה נראות
כסותרות. בפירוש המשניות כותב שחומרי בהמה – הוא חובת הביעור, כלשונו:
"הוא שיהיו כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא
אותו המין בשדה לחיות השדה כמו שנתבאר".
אך מאידך ברמב"ם בהלכות, מביא טעם אחר לחומרא בבהמה מאדם, והוא דאסור לשולקן.
בפ"ה הלכה ג כותב:
"ולא ישנה אדם פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר. דבר שדרכו
לאכול חי לא יאכל אותו מבושל ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי
לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה".
תירוצים רבים נאמרו לבאר את דברי הרמב"ם הללו:
א. פאת השולחן (כד,נא) – הרמב"ם במשנה תורה חזר בו מפירושו בפירוש
המשניות. וזה בעקבות כמה קושיות. לדוגמא, שהרי איסור מלוגמא אסור גם באדם
וגם בבהמה, וכן חובת הביעור.
ב. החזון איש (יד,ה) – הרמב"ם לא מדייק בפרטים אלא כותב את הדברים שהם
חומרא לגבי עצים. גם חובת הביעור וגם איסור לשולקן מהווים חומרא לגבי
עצים.
ג. ה"אשל אברהם" – משלב את שני הטעמים ואומר: שאין לשנותם מכפי שהוא נמצא
בשדה, דהיינו לשולקן, אך זה דחוק בלשון.
ד. ה"משנת יוסף" מתרץ עפ"י דברי הרמב"ם בפ"ז הלכה יד:
"וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצבועים. הואיל
ואינו לעצים יש לו שביעית ולדמיו שביעית אבל אין לו ביעור ולא לדמיו
ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ. אלא נהנים בו או בדמיו עד ראש השנה. כגון
עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבין".
הגדר לחיוב הביעור משמע ברמב"ם, הוא ה"ואכלו אביוני עמך", "תהיה כל
תבואתה לאכול". גדר של אכילה לאדם. כשזה איננו בגדר לאכילה, יש קדושת
שביעית אך אין חובת ביעור. המגיד משנה בהלכות שבת (כו,יח) כותב: "מיני
עשבים (כסיאה איזוב וקורנית) הם ראויים להסקה ולמאכל בהמה, ולפיכך הולך
בתר מחשבתו". ולכן, מחשבתו בתוספת לאכילת אדם בדוחק יביא לקדושת שביעית,
אך לא לחובת ביעור, אך כן יכולים להתחייב במעשר בהמה. ועל כן, הרמב"ם
במשנה כותב את הטעם של חובת הביעור מכיוון שזה החומרי בהמה שהרי אם יחשוב
עליהם מחשבת מאכל אדם זה לא יועיל כי סיאה איזוב וקורנית הם מאכלי בהמה,
וזה המיוחדות של מאכלי בהמה על מאכלי אדם. אך הרמב"ם בהלכה ג לגבי שליקה,
כותב את זה כיון שזה נכון גם ביחס לאכילת אדם.
ב. גדרי ביעור במאכל אדם מול מאכל בהמה
ה"משנה ראשונה" מקשה במשנתנו, דברישא של משנתנו דמדובר דווקא לאכילה, הא
לשאר דברים כעצים. ומהסיפא יש אפשרות לדייק איפכא, דדוקא לעצים, הא לשאר
דברים מותר. ובאמת מחלוקת תנאים (פרה יא,ח) אם אזוב וכו" הווי כמאכל או
כעצים.
הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ז,יד) אומר שכל שאינו מיוחד למאכל אדם וכו" יש
לו שביעית ואין לו ביעור. ואילו הרמב"ם אצלנו מכניס זאת תחת הגדרת
מחשבתו, אם חישב עליו אז יהיה כמחשבתו. ולכאו" יש כאן סתירה בדברי
הרמב"ם.
הראב"ד (ז,יד) מיד מקשה ואומר שלכאורה זה תלוי במחשבתו.
הכסף משנה – אל אולי יש מקום לתרץ ולחלק, דלענין חומרי אדם ובהמה תלוי
במחשבת האדם למה מכוון. אך כל דבר שאינו עצים ממש (כסיפא) ואע"פ שאינו
מיוחד למאכל אדם וכו" יש להם קדושת שביעית, אך אין דין ביעור. ומאידך
לדבי חומרי אדם ומלוגמא, זה יהיה תלוי במחשבתו.
זה מתאים לשיטת הרמב"ם בסעיף הקודם, שלגבי קדושת שביעית לא צריך
"לאוכלה", אך לגבי ביעור צריך את מחשבתו, וממילא אסור מלוגמא.
ניתן לתרץ בפשטות שהרמב"ם סמך על דבריו פה, ועל כן לא פירט.
המשנה ראשונה מדייק מלשון המשנה שפוסקים לפי הדיוק מהסיפא, שאם היה כתוב
חשב למאכל הרי הוא כמאכל מובן, ונדייק שזה כרישא. אך כשכתוב חומרי אדם
וחומרי בהמה משמע שאם לא חשב לאדם לא נותנים לו עליו חומרות של מלוגמא או
שליקה אך בכ"מ קדושת שביעית יש בו.
א. נפק"מ – מאכל אדם שהתקלקל למדרגת מאכל בהמה, מצד א" א"א להכין ממנו
מלוגמא, ומאידך להאכילו לבהמה אפשר. ולכאו" קשה, אלא יש דין הפסד ויש
קדושה למדרגת אכילת האדם, זה לא הגיע אך בקדושה בסיסית יש ולכן אפשר
להאכיל לבהמה.
ב. רבי עקיבא איגר – אין עושים מלוגמא לאדם וצ"ע דהוו"ל לומר שאסור
להאכילו לבהמה, שהרי זה מאכל אדם. ומוכח כנראה שמותר להאכיל לבהמה על-אף
שזה מאכל אדם. רואים שיש הפרש בין אכילת הפירות בקדושה שזה לאדם ולכן
אסור מלוגמא, ולבין אכילת הבהמה שזה חובת התורה.
יוצא – הגדר של ביעור תלוי באכילה ובמחשבה, וזה מדרגת אדם אך מאכל בהמה.
זה מדרגה של קדושה פחותה, הואיל ואינם עצים ממש, וזה לא בגדר של לאוכלה,
אלא לבהמתך אשר בארצך תהיה כל תבואתך לאכול – לאו דווקא כקדושת אדם.
במחלוקת ראשונים הנ"ל, לשיטה שאפשר לשנות חלות קדושה, ישנה מחלוקת
אחרונים האם אפשר גם לשנות אח"כ את החלויות, (שיטת הרמב"ן ואם אפשר לשנות
בזמן הנטיעה. מסתבר שאפשר יהיה גם אח"כ לפני זמן קביעת קדושתו.
ג. מחשבת האדם בשינוי חלות קדושת המאכל
ובאמת זהו מחלוקת ראשונים, אם אפשר להפוך אוכל מקדושה לקדושה.
הרמב"ן (עבודה זרה מא:) כותב – דמאכל אדם שזורע לבהמה מהני ופטור ממעשרות
וכך איתא ברמב"ם (הלכות מעשר שני י,ב).
המהרי"ט (סימן פג) כותב דמותר להאכיל תותין של שביעית לתולעת משי כיוון
שעיקר נטיעתן למשי. וזה עפ"י ההדמיה למשנה בתרומות (ג,ט) "הסיאה האזוב
והקורנית שבחצר, אם היו נשמרין חייבין" שאפי" שהינם מאכל אדם אם חשב
עליהן לעצים הרי הם כעצים.
ומאידך הפאת השולחן (כד,נד) חולק, ומבסס דבריו על התוספות בנידה (נא.)
שהראיה שלו ממשנה במעשרות זה בזריעה בחצר ולא בגינה, ששם בחצר זה מיוחד
לאדם ופה זה בגינה שאפי" נשמרים, פטורים. וברידב"ז (שם סקי"ד) כתב לדחות
דבריו.
ולכאורה יש מקום לחלק בין המהרי"ט לרמב"ן, שהמהרי"ט יסבור שרבים נוטעים
לשם כך. וברמב"ן כתוב שזה הולך בתר מחשבת הנוטע, או שאולי נסביר גם לשיטת
המהרי"ט שזה ראוי לזה ולזה ולכן מחשבתו מועילה בשעה שחשב.
רש"י (בב"ק קב. ד"ה יצאו) סתם פירות לאכילה ולא יעזור מחשבת האדם, ומוסיף
עוד רש"י "משעת יצירתן חייל קדושתן". ולכאורה החלק השני ברש"י מיותר, אך
אולי אפשר לומר שלפני היצירה תועיל מחשבתו באוכל ממש גם לשיטת רש"י ,
ודומה לרמב"ן המובא לעיל, וצ"ע.
ד. מחלוקות הראשונים בשינוי חלויות קדושה אחרי הלקיטה
במחלוקת הראשונים הנ"ל, לשיטות שאפשר לשנות חלות קדושה, ישנה מחלוקת
אחרונים האם אפשר גם לשנות אח"כ את החלויות. כשיטת הרמב"ן ודעימיה, דאם
אפשר לשנות חלויות בזמן הנטיעה, מסתבר שאפשר יהיה גם אח"כ לפני זמן קביעת
קדושתו.
ר"ש – מחשבת האדם בשעת הלקיטה היא הקובעת.
הריבמ"צ – אעפ"י שלקטו לעצים, אם אח"כ חישב עליהם לאכלן – קדושת שביעית
עליהם (וכך איתא בירושלמי פ"ז ה"א).
ולכאו" אפשר לחלק בין ערלה לבין מעשר ושביעית, שהסברא נותנת בדין מעשר
ושביעית, דכשאני חושב עליהם לעצים או שלא למאכל או למצווה וכד", הם לא
מוגדרים לפירות כלל. אך אם אח"כ אני חושב עליהם – הינם הופכים למפרע
לפרי. אך בערלה אין זה כך, בערלה גם אם אני אחשוב עליהם זה לא יחייבם, כי
הפרי הוא תמיד מוגדר כפרי רק שאינו חייב ואם אני חוזר בי זה עדיין מוגדר
כפרי. וסברא זו מסבירה למה ניתן לחשוב ולשנות חלויות ע"י מחשבתי, מכיוון
שמחשבתי יוצרת.
ולכאורה יש מקום גם לחלק בין תרומות ומעשרות לבין שביעית, שהרי בתרומות
ומעשרות הגדרת סוג קדושתו תלויה בהבאת שליש הגידול (ומחשבת חיבור לא הווי
מחשבה (נידה נא.) וע"כ צריך שהמחשבה תהיה בזמן הזריעה) אך בשביעית הדבר
תלוי בזמן הלקיטה ובגמר הגידול וכן בתר זה אזלינן.
וניתן לומר אף סברא לשיטת הריבמ"ץ ונאמר – דלהוסיף קדושה זה אפשרי, דהינו
אם חשב עליהם לעצים ואח"כ הוסיף קדושה או שבתחי" יחדם למאכל בהמה ואח"כ
לאדם זה קדוש בקדושת שביעית אך לא להוריד ברמת הקדושה, וכך איתא בחזון
איש (יד,ה).
ומסתבר לומר שאם רוצה את החומרא של שניהם זה ג"כ אפשרי. כשיטת הגר"א
בשנות אליהו בביאור המשנה, שזה תוספת של שניהם שחשב על שניהם.
ומדייק המהר"א פולדא שכ"כ בירושלמי (ז,א) "הרי הסיאה והאזוב והקורנס
שלקטן לעצים אין קדושת שביעית אך אם חשב עליהם לאכלן קדושת שביעית חלה
עליהם". ומכיוון שאם חושב בשעת לקיטה אז ק"ו שאח"כ יכול לקדשם.
ומאידך האחרונים (תורת זרעים ועוד) כותבים שאפשר לקדש רק בשעת הלקיטה,
ולכך מדייקים במשנה.
ה. אתרוג של טבל ושביעית האם בטלה קדושתו
המהרשד"ם (יו"ד סימן קצב) כותב שאפשר לצאת בזה"ז באתרוג של טבל כיוון
שנלקט לשם מצווה ולא לשם אכילה, וכן אתרוג של שביעית לא תהיה קדושה כיוון
שנטיעתן היא לשם מצווה. ומאידך האור שמח (הלכות לולב ט,ב, וכן בהלכות פרה
יא,ז) כותב שישנו דין של "לכם" כסוכה (לה. וברש"י שם). ולכן צריך שיהיה
ראוי לאכילה, וכך פסק המגן אברהם סימן תרמ"ט סק"כ בשם השלטי גיבורים
דאתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור, לא הווי בכלל "לכם" לכל צרכיכם ואסור
יהיה ליטלו. אולי המהרשד"ם יחלוק ויסבור ש"לכם" יוסבר כפשוטו שהוא שלכם
ולא גזול וכו". בפוסקים מובא שמכיוון שבסוף רבים מהאתרוגים נלקחים למאכל
אז אולי גם המהרשד"ם יודה שאכן אסור.
החזון איש (י,ד) מדייק בתוספות (ב"ק קב.) לשיטת ר"י שעצי הסקה יש בהם
קדושת שביעית. שואל החזון איש היאך מותרים עצי ארץ ישראל? ותרצו – דבטלי
אגב קרקע יחד עם יתר העצים בא"י (נדרים נח:). אך לכאו" היה צריך לבער
העצים. אלא אולי צ"ל כי אינם כלים לבהמה, לכן אינם מחוייבים בביעור.
אך אולי י"ל דדין שביעית בעצים הוא רק בעצים המתחדשים, כלולב וגפנים או
קנים שהינם כמו פירות המתחדשים. אבל האילן עצמו על-אף שמתווסף כלשהו –
האסור בשביעית אינו, כי הולכים בתר השרשה, וחשיב כפרי שנגמר ונתווסף מעט
אחרי ר"ה דשביעית. ואולי כך גם בלולבים השאלה למה הם ניטעים, הרי הם מאכל
בהמה, אך מכיוון שאין דרכם לזה, לא חיישינן. וכן לגבי קליפות תפוזים הדין
יהא כך וכו".
