משנה ב
שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל
דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ.
לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְכֵן
בַּתְּרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם, שְׁבִיעִית, שֶׁנִתְּנָה
לְהַדְלָקַת הַנֵּר:
א. מצוות עשה באכילת פירות שביעית
ב. כמות השיעור לקיום המצווה
ג. נר חנוכה בשמן שביעית
ד. סחיטת פירות שביעית
א. מצוות עשה באכילת פירות שביעית
ברמב"ן (בהשגה ג לספר המצוות לרמב"ם) משמע שלומד מדרשת חז"ל "לאכלה" –
ולא להפסד, שיש מצות עשה של אכילת פירות שביעית. וכך למד ה"מגילת אסתר"
בדעת הרמב"ן. ומאידך מסביר המגילת אסתר בדעת הרמב"ם שלא מנה זאת, שזו לא
מצוות עשה אלא "לאו הבא מכלל עשה".
ראיות לשיטת הרמב"ן:
ה"מגילת אסתר" מביא ראיה לכאורה לשיטת הרמב"ם, ואומר שכתוב במשנה שפירות
שביעית ניתנו לאכילה ולא כתוב שם שמצווה לאכלם. וממילא זו ראי" לכאו"
שאין כאן מצווה. אך דבר זה צ"ב שהרי אם נעיין במשנה ביחס למעשר שני נראה
את אותו הלשון בדיוק, מעשר שני ניתנת לאכילה וכו", ושם לכו"ע ישנה מצות
עשה לאכול. יוצא שאין כאן כלל ראיה לרמב"ם ואולי אף יש ראיה נגדית
המועילה לרמב"ן.
מביא המגילת אסתר את הוכחתו של זוהר הרקיע (מצות עשה ל"ו) עפ"י הגמרא
ביומא (פו:) שאומרת: שתי נשים לקו, אחת שקילקלה ואחת שאכלה פגי פירות
שביעית. וזאת מכיון שעברה על העשה של לאכלה ולא להפסד. ומיד מקשה הוא,
היכן מצינו מלקות במצות עשה, אלא בוודאי מדובר על מלקות מרדות. וכך גם
מקשה הריב"ש (סימן פז) שבין אם זה לאו הניתק לעשה ובין אם זה עשה ממש לא
מצינו פה חיוב מלקות. ומקשה זוהר הרקיע, שהרי הגמ" משווה בין שתי הנשים
ומשמע שבשתיהם מדובר במלקות ממש, ולכן נשאר במסקנה, שמדובר במלקות ממש על
לאו. יוצא שישנה מחלוקת באחרונים האם יש מצות עשה באכילה או לא.
הזוהר הרקיע (עשין סז) מביא ראיה נוספת לשיטת הרמב"ן מהגמרא בע"ז (סב.)
ש"נמצא פורע את חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד". יוצא
שאסור לפרוע את חובו כי יש לו חובת אכילה. (אך אולי ניתן לדחות, שגם אם
אין חובת אכילה אולי עדין אסור וצ"ע).
ראיה נוספת מובאת באחרונים. במשנתנו כתוב "קל מהם שביעית שניתנה להדלקת
הנר" ואילו לא היה מצות עשה באכילת הפירות אז היה רבותא טפי לומר שקל מהם
שביעית שאין מצווה באכילתן.
יש להקשות עוד על שיטת הרמב"ם, המגילת אסתר הסביר שהרמב"ם לא הביא מצווה
זו מכיון שזהו לאו הבא מכלל עשה, ועפ"י כללי הרמב"ם בספר המצוות אין
הרמב"ם מונה לאוין הבאים מכלל עשה. וקשה, שהרי הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח
(ג,ח) מנה את החובה להקריב קורבנות מיום השמיני והלאה אך אינו לוקה מכיון
שזה לאו הניתק לעשה, ומצווה זו נמנית גם בספר המצוות? וממילא צ"ע בדברי
המגילת אסתר ואולי זו ראיה לכך שיש פה או עשה או לאו, אבל לא משהו אחר.
אך אולי יש מקום לתרץ, שהרמב"ם אינו מונה לאו הניתק לעשה אם זה כבר נמנה
בצורה אחרת במנין המצוות, אם כלאו אם כעשה. כך בשמיטה וכך בתרומות וכו",
אך באיסורי מזבח שזה כלל לא נמנה ולא הוזכר בשום צורה, את זה חייב הוא
למנות, ועדיין נשארנו בצ"ע.
החזון איש (יד,ד) לומד אחרת בדברי הרמב"ן מהאחרונים הנ"ל, וסובר החזון
איש שאין כאן מצוות עשה אלא לאו הניתק לעשה, כשיטת המגילת אסתר ברמב"ם.
יש רק איסור סחורה וכו". (אך עדין נשאר לנו לברר לפי"ז מדוע הרמב"ם לא
מנה איסור זה). וכך גם לומד השרידי אש (חלק ב, קטז). ואת הירושלמי (ח,א)
שמובא במגילת אסתר שלכאורה מוכיח את שיטתו, יסביר הוא אחרת. הירושלמי
כותב אין מחייבים אותו לאכול פת שעיפשה, ומשמע שבפת רגילה נחייבו,
ובפשטות טעם החיוב הוא הואיל ויש כאן מצוות עשה. אך יסביר החזון איש שזה
איסור שונה, וכשם שיש איסור להפסיד פירות שביעית הראויות לאדם ולתתם
לבהמה (וכן להפך) – כך גם כאן, אסור לאדם לאכול פת שעיפשה מכיון שהיא
אינה ראויה לאדם אלא לבהמה, ולכן אין מחייבים אותו לאוכלו (וכך מובא בבית
רידב"ז ה, ד).
ומוכיח עוד החזון איש מכך שבכל מקום מוזכר רק הביטוי "לאכלה ולא להפסד",
ואילו היה מצווה באכילה גרידא אז לכאורה היינו צריכים להזכיר רק את
ה"לאכלה", אך בזה שתמיד זה מוזכר יחד עם האיסורים שבצידו משמע שעיקר
הענין, הוא לאו הבא מכלל עשה.
וכך איתא בערוך השולחן (הלכות שמיטה ויובל כד,ו) שאין חובה לאכול פירות
שביעית שאינם ערבים לחיך, וזאת מכיון שאין באכילה מצווה.
שיטה יחודית היא שיטת המהר"י פרלא (עשה סא) שכל איסורי התורה של לא תקצור
ולא תבצור וכו", הותרו רק על מנת לאכול את הפירות שביעית, אך אם אינני
אוכלם אז ממילא אני אעבור על הלאוין של לא תקצור, סוג של "עשה דוחה ל"ת".
וכך מסביר הוא את הגמ" שם ביומא, שנשים במצות עשה שהזמן גרמא פטורות,
וע"כ אינם חייבים באכילה. וממילא יש עליהן את האיסור של לא תקצור וכו"
ועל זה יש מלקות ממש.
יוצא שישנה מחלוקת האם יש מצוות עשה באכילה או שיש איסור להפסיד פירות
שביעית שנלמד מהדרשה של לאכלה ולא להפסד, בין אם זה לאו הניתק לעשה או
לאו ממש.
ב. כמות השיעור לקיום המצווה
נפק"מ מרכזית למחלוקת לעיל תהיה בשאלה האם יש שיעור לקיום מצוות האכילה
ואם כן – כמה.
לשיטת הרמב"ן ודעימיה, שסוברים שיש מצוות עשה באכילת הפירות, נאמר שיש
חובה לאכילה בשיעור של כזית כבכל חיובי אכילה שבתורה, ואכן כך כתוב
במהרי"ט אלגזי (הלכות חלה ס"ס ב" ד"ה והנה, עמ" רי"ב). אך לחולקים
ואומרים שאין מצוות עשה באכילתם רק איסור של הפסד וסחורה וכד", מסתבר שזה
יהיה גם בפחות מכזית.
ואומר המנחת חינוך (בסוף הספר, השגות לרמב"ן ג) שמכיון שהפסד וסחורה אינם
איסורי אכילה, ורק באיסורי אכילה יש לנו את השיעור של כזית, ולכן פה
בפחות מכזית גם יהיה אסור גם פחות מכזית. ומביא המנחת חינוך פרי מגדים
(בפתיחה להלכות שחיטה, שורש ב) שסובר שמכיון שלשון האכילה לא נאמרת פה
בלשון ציווי או מניעה, האיסור יהיה קיים גם בפחות מכזית, אך לשיטה שתסבור
שיש חובת אכילה, וממילא לשון הפסוק היא בציווי, אז יהיה שיעור בכזית.
יש מקום להקשות לשיטת המנחת חינוך הנ"ל שיש גם איסור בחצי שיעור. שאם
לשיטת הרמב"ן המצווה היא מצות עשה, ממילא נובע מכך שכל האיסורים הינם
איסורי עשה, וממילא נשווה לעשה: כשם שבעשה השיעור הוא כזית ובחצי שיעור
לא מקיימים מצווה, כך גם באיסורי עשה אין לומר שיש איסור בחצי שיעור, אך
אם אין מצות עשה וכל החיוב הוא רק לאו הבא מכלל עשה זה יהיה גם בחצי
שיעור. ומיישב קושיא זו ה"תורת הארץ" עפ"י דברי הנודע ביהודה (תנינא יו"ד
סימן כא) שבדין הפרשת תרומות ומעשרות ישנם ב" גדרים: א. הפקעת האיסור
מהאוכלים. ב. הנתינה לכהן. ואומר הנודע ביהודה שדין הפקעת האיסור הוא
אפילו במשהו, ולעומת זאת דין הנתינה לכהן הוא בכזית. וכך נוכל לומר כך
כאן: דין האכילה היא בכזית, אך עצם האיסור יהיה בכלשהו. ולכן לשיטת
הרמב"ן שיש מצות עשה באכילה היא תהיה בכזית, והאיסורים יהיה בכלשהו.
ומביא המנחת חינוך גמרא בקידושין (נב:) האומרת שהמקדש אשה בפירות שביעית
מקודשת, היה הו"א שלא תהיה מקודשת מכיון דלאכלה אמר רחמנא ולא לדברים
אחרים, קמ"ל שלא (כ"כ בתוספות שם). וקשה, שאם יש צורך בכזית על מנת לעבור
על האיסור אולי פה לא עבר, ואין קושיא, מכיוון שיתכן שש"פ זה גם בפחות
מכזית וממילא לא עובר איסור. ומוכח מפה שהאיסור בפירות שביעית הוא גם
בפחות מכזית. אך ראיה מוכחת אין כאן, מכיוון שאולי נאמר שחצי שיעור אסור
מהתורה. וזה תלוי בדעת ה"חכם צבי" (סימן פו) שבאיסורים שאינם באכילה אין
איסור בחצי שיעור, ומוכיח זאת שם באריכות, ולכן גם פה לא יהיה איסור בכך
לשיטות שאומרות שאין מצות עשה באכילה וממילא אין ראיה, ולשיטות שאומרות
שיש מצות עשה אז גם חצי שיעור אסור ואין סתירה לשיטתם.
המהרי"ט אלגזי (שם) מעלה קושיא מגמרא אחרת על שיטת הרמב"ן ודעימיה, שיש
מצוות עשה באכילת פירות שביעית, והשיעור הוא בכזית: הגמ" בבכורות (יב:)
שואלת מחלה, מעיסת שביעית שעד שלא הורמה חייב מיתה מכיון שאילו מטמא חייב
שריפה, והתורה אמרה לאכול ולא לשירפה, וקשה שהרי חלה ניתרת גם בכלשהו,
וכל השיעורים הם רק גדרי דרבנן ואזהרת התורה בשביעית היא רק בכזית. אך
אולי יש לומר עפ"י הגמ" ביומא (עד.) כמו שחצי שיעור אסור מהתורה כך חצי
שיעור יהיה מצווה. לגבי מצוות מצה אולי היינו אומרים שיהיה חצי מצווה
באכילת חצי כזית כך, אולי גם כאן. אלא דעפ"י תוספות בשבת צ"א: דבלאו הבא
מכלל עשה גם חצי שיעור אסור מהתורה בניגוד לעשין שצריכים ממש כזית. וע"כ
במצוות מצה צריך ממש שיעור אך פה גם בפחות יהיה אסור, זה יועיל לשיטות
הסוברות שמדובר פה בלאו הניתק לעשה אך לשיטות האחרות שזה עשה ממש, ואולי
זה יוסבר ג"כ עפ"י הנודע ביהודה הנ"ל, ועדיין צ"ע.
יוצא לדברנו שישנה מצוות עשה באכילת פירות שביעית לשיטת הרמב"ן ולפיו זה
יהיה בשיעור אכילה של כזית. ומאידך יש את שיטת הרמב"ם וכו" שזהו לאו
הניתק לעשה ויש פה רק איסור סחורה וממילא אפי" במשהו יעבור. (דבר זה
מתקשר ליסוד שכבר ביררנו על חובת האכילה לאדם ועל האיסור הפסד ואיסור
סחורה בין רמות קדושת שביעית)
להלכה פוסק מרן הרב זצ"ל בקונטרס אחרון (סימן כב) שגם בפחות מכזית יש
להיזהר לא להפסיד, לכאורה יוצא שסובר כהרמב"ם, אך אולי הוא מחמיר גם כמר
וגם כמר. וכן כותב שאסור למלא את כוס ההבדלה יותר מדי שלא ישפך מעבר
לגדותיו מכיוון שזה הפסד פירות שביעית, ומשמע מכך שהאיסור הוא אפי" בפחות
מכזית.
ג. נר חנוכה בשמן שביעית
הרדב"ז (פ"ה ה"ט) כותב: "אסור להדליק שמן של שביעית על נר חנוכה דאסור
להשתמש לאורה שהרי התורה אמרה לאכלה ולא להפסד" (וכ"כ רבי מאיר אריק זצ"ל
באמרי יושר ח"א, סימן ק), וזה על-אף שמותר לשבת ולהנות מאורה גרידא.
ולפי"ז נפסק ג"כ שאסור לכתוב ס"ת במי עפיצים של שביעית כיון שמצוות לאו
להנות ניתנו וזהו כמבערן שלא ע"מ להנות.
אך בעיוננו בסוגיות הללו אולי נמצא פתח לדחות הדברים – "והיתה שבת הארץ
לכם לאוכלה" כל הנאה צריכה להיות דומיא דאכילה, כהנאת הגוף, והנאת מצווה
לא הווי כהנאת הגוף על-אף שביעור והנאתו שווין. ולכן גדר ההנאה בפירות
שביעית היא גדר כמו הנאת אכילה, הנאת הגוף. יש הנאה שמותרת כמו להדליק נר
ע"מ לראות דברים מסוימים, גם דברי איסור כמו עשיית מלוגמא, מכיון שההנאה
היא מהשימוש באור. ק"ו שמותר להדליק ע"מ ללמוד לאורו ד"ת. ועל-אף שמצוות
לאו להנות ניתנו אך בכ"ז זה לא גרע ממעשה הרשות, שיש לאדם הנאה. ומסתבר
לומר שעל-אף שיש לאדם אור בחדר, אם מדליק נר נוסף להנאתי, מסתבר לומר
שמותר. וכתוב בריטב"א (סוכה ל"א:) שיש הבדל בין הנאה מעצם הדבר לבין הנאה
במצווה שבו, שאם ההנאה היא מצד המצווה שבו – אינו מוגדר הנאה מכיון
שמצוות לאו להנות ניתנו. אך אם ההנאה היא אחרת זו מוגדרת הנאה. לדוגמא:
חבר האומר לך להדליק נר שביעית סתם, ובעבור זה תקבל כסף. ההנאה פה היא
חיצונית ולא בעצם הדבר וע"כ הדבר הוא אסור. ולכן גם פה, בנר חנוכה, יש פה
הנאה בנרות, זו לא הנאה חיצונית ולא הנאה אסורה, אלא הנאה שלי בהסתכלות
בנרות, ואולי זה יותר.
יוצא שיש פה גדר של הנאה אחרת, הנאה מנימלית שהיא כדרכה והיא טובה לי.
ומאידך יש את ההנאה הרגילה – ההנאה מאכילת פירות שביעית. ועל זה הדיון,
האם בפירות שביעית צריך הנאה אובייקטיבית ומוגדרת ככל התורה כולה –
אכילה. או אפי" הנאה מועטת – כראיה שלי, תספיק. וזה כפי שכבר דיברנו יסוד
ההבדל, שיש חילוק בין אכילה לבין יתר סוגי השימושים בשביעית. אם החובה
היא הנאת האכילה או יתר ההנאות המוגדרות של שביעית, זה יהיה כרדב"ז לעיל.
אך אם מספקת הנאה מועטת או שלא יופסד או הנאת הסתכלות וכו, אולי נמצא פתח
להתיר שימוש בשמן שביעית להדלקת נר חנוכה.
נפק"מ – סיכה בפירות שביעית, בסיכה דלא של תענוג דלא הווי כשתיה, כגון
דעלו לו חטטין בראשו – איתא בירושלמי שסך כדרכו כיון שזו הנאתו וכהדלקת
הנר, ובתורת זרעים מובאת נפק"מ לענין ביעור שאם זה כאכילה, וסיכה כשתיה,
ובמין המיוחד לסיכה, אז נתחייב בביעור גם בשמן זה, אך אם זו ההנאה שלי
ותו לא וזה לא כשתיה אלא הנאה פרטית ולא במין המיוחד לשתיה לא יהיה דין
ביעור על-אף שתהיה קדושת שביעית. (וע"ע בנקודות הכסף יו"ד סימן קיז לגבי
סיכה בשמן של דבר איסור).
ד. סחיטת פירות שביעית
הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ה,ג) כותב לגבי פירות שביעית "אל ישנה" וכך
מצינו בהלכות תרומות (יא,ב): "אין משנין מברייתן חוץ מזיתים וענבים בלבד"
משמע שהם מותרים בשינוי אך אחרים אסורים אפילו שעומדים לסחיטה וזהו דרכן.
וזאת מכיון שהמשקין היוצאין מן הפירות מוגדרים כזיעה ואם שתאן זר לא
לוקה, והסחיטה מגרעת את התרומה מקדושתה (וכך מובא במבי"ט בקרית ספר פה).
ולפי"ז גם לימון, אעפ"י שעומד לסחיטה יהיה אסור לעשות ממנו משקין. וכך
מובא ג"כ ברשב"א בברכות (לח.) וכ"כ בר"ן בשבת (קמה), שאיסור שבת על סחיטה
הוא על זיתים וענבים בלבד, אך על דברים אחרים אין איסור שבת כיוון דלא
חשיבי כמשקה. יוצא לפי"ז שגם תפוזים ואשכוליות אסור לסוחטן מכיוון שזה
מוריד מקדושתן. והדבר מודגש ברמב"ם, שכותב שכמו שאסור לסחוט בתרומה כך
אין סוחטין בשביעית דדרשינן מקרא דלכם לכל צרכיכם, וצובעין ומדליקין בהם
אך סחיטה אסורה כיון דפקע שם קדושה מהם ועוד כיוון שהנאתו אחר ביעורו.
הגרש"ז מביא מקום להקל, ומביא רמב"ם נוסף בהלכות מאכלות אסורות (י,כב):
"הטבל והחדש ההקדש וספיחי שביעית והכלאיים והערלה, משקין היוצאים
מפירותיהן אסורים אך לא לוקין עליהם" היינו, מדאורייתא הדבר מותר אך
מדרבנן גזרו לאסור.
השתא דאתית להכי שמדאורייתא אין איסור, נוכל לומר דאעפ"י שהם מאכלי אדם
ואחרי הצביעה בטלה קדושתן, אך מאידך בבגד נשאר קדושה מנימלית שכלה עם
השימוש בבגד, שאז כלה הצבע ועפ"י התוספות בב"ק (קא. ד"ה ולא) דחזותא
מילתא היא. והדין נותן שאם לצביעה מותר להשתמש במי פירות, שתייה לא גרע
מזה שהרי היא נחשבת הנאה ביוה"כ לאיסור כרת, וממילא מתיר הוא לסחוט
אשכוליות. אך אולי יש מקום לחלק ולומר שבמי פירות שהינם גם לצביעה – נתיר
את השתיה מהם, אך אם הם מיועדים לשתיה גרידא – לא נתיר. וכל זה בדיעבד אך
לכתחילה אולי לא נתיר לסחוט גם אם זה יכול להיות מיועד גם לצביעה כיוון
ששימושו הוא לשתיה.
רבי איסר זלמן מלצר כותב להקל ואומר שהיות שהלימונים עומדים היום לסחיטה
ממילא מותר לסוחטן, וראיה לדבר מביא מפסק השו"ע (אורח חיים סימן שכו)
שמותר לסחוט לימונים בשבת, ולעומת זאת, בזה"ז, הואיל והלימון עומד
לסחיטה, פסק החיי אדם (יד,ד) שאסור לסוחטו.
הרב טיקוצינסקי (בהערה בספרו על השמיטה עמ" ל) כותב לדחות דבריו מכמה
טעמים. ראשית, הוא אומר שעל-אף שכך הוא שימושם הרגיל, בכ"ז כל המשקין
היוצאים מן הפרי נחשבים זיעה כמו שאמרנו ומברכים עליהם שהכל ולכן אין להם
שם של חלק מהפרי וע"כ אסור כי זה מוריד מקדושתן.
עוד אומר הוא שכל הסיבה שמותר לסחוט זיתים וענבים היא מכיון שכך כתוב
בתורה, אך דברים אחרים לא. ועל כן מותר להפריש תרומות ומעשרות משמן על
זיתים וכו" כי זה כחלק מהפרי ממש (כ"כ ברמב"ם הלכות תרומות א, ט) אך ביתר
הפירות אסור.
מרן הרב קוק זצ"ל בתשובה בספר משפט כהן (סימן פה) כותב לאסור ומביא משנה
בטהרות כראיה לדבריו, ועוד מדמה שם לדיני ברכות, ועיי"ש.
