מעמד הר סיני, הדרך לשמחת התורה

לקראת חג השבועות נשוב לפגוש את הקולות והברקים. מרן הרב שפירא במבט מעמיק על ההר, המדבר, והשפעתם על לימוד התורה האישי שלנו היום, כדרך לקביעות בלימוד ושמחה בכסק התורה.

בס"ד

מעמד הר סיני, הדרך לשמחת התורה

מרן הרב אברהם שפירא

(שיחה שנמסרה בישיבה ערב שבועות תשס"ו)

 

אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו.

מה המיוחד בהר סיני מבלי קבלת התורה?      וביאר האבודרהם, ע"פ דברי חז"ל, שישראל שעמדו רגליהם לפני הר סיני, פסקה זוהמתן,    עצם העמידה גם מבלי קבלת תורה,     וע"כ אנו אומרים, אילו קרבנו לפני הר סיני, זו מדרגה בפני עצמה. גילוי שכינה בפני כלל ישראל, רוממות הקדושה,

וזה פסוק מפורש "רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד" אלוקיך בחורב" – "שלא נשכח את מעמד הר סיני, ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עיננו ולבנו שם כל הימים" והרמב"ן כתב שכאן הודגש, גם שלא לשכוח את הקולות והלפידים וגדלו של עצם המעמד, המעמד לבד עוד לפני אשר שמענו את הדברים,      וגם בתפילת ר"ה אנו מדגישים:   בקולות וברקים עליהם נגלית  ובקול שופר עליהם הופעת,     ומכאן, שדברים אלו אינם רק "תפאורה" או סממן חיצוני, אלא חלק מהותי ממעמד נתינת התורה. (רמב"ן בסה"מ ב")   והוסיף הרמב"ן במקו"א (שמות כ" י"ז) "כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים":  שיהיה הנסיון הזה בטובה… ולכן אמר הכתוב,   הטיב לכם האלוקים להראותכם את כבודו… כי העמים אינם חייבים לי ככל אשר ידעתי אתכם פנים בפנים עכ"ל,       

לנסות אתכם – בעצם המעמד, שנתראו בפני הקב"ה כביכול פנים בפנים,   וכך מדגישים בתפילה כי באור פניך נתת לנו תורת חיים וגו", ובמדרש תהילים ק"ה:  דרשו ד" ועוזו, אין עוז אלא תורה, בקשו פניו תמיד –  הוא הלומד תורה בארץ ישראל,      התורה היא התראות עם הקב"ה ישנם מדרגות בהתקרבות אל ד",   "פנים בפנים דבר ד" עמכם",       וזו המעלה של העמידה בהר סיני, שגרמה לישראל שתיפסק זוהמתן. אשר עד היום הזה.

אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.   והשאלה מתבקשת, הרי הקב"ה חיזר ליתן את התורה לאומות העולם, והם סרבו לקבלה, ובמה מתבטא הבחירה בנו?         אולם, צורת הנתינה,   באור פניך,       פנים בפנים דיבר ד" עמכם,     הסגולה המיוחדת של העמידה לרגלי הר סיני,    עצם המעמד הגדול הזה לא היה הוא שתינתן לאומות העולם,     מכאן מתחילה הבחירה,   מהנכונות וההסכמה והפנים בפנים, שהוא מיוחד אך ורק לסגולת עם ישראל בלבד!      (ואין הכוונה שהקב"ה רצה ליתן תורה לאומות ולא לעם ישראל.)

הירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ח) רב משרשיא בשם רב אידי, בכל הקרבנות כתיב חטא,   ובעצרת אין כתיב חטא,  (בכל הקרבנות כתוב שעיר עזים אחד לחטאת,  ובעצרת כתיב רק שעיר עיזים אחד) א"ל הקב"ה לישראל, כיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם,       וצ"ב,  הרי זה נכון לגבי פסוקי הקרבנות בפרשת פנחס,  אולם בפרשת אמור בפסוקי המועדים (כ"ג י"ט) כתוב: ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת,    ואמנם הפסוק בפרשת אמור מדבר על השעיר עיזים שהקריבו על הלחם, ולא על שעיר המוספין,  אבל מ"מ אם התורה מכפרת, א"צ כלל שעיר לחטאת בחג השבועות. (וכבר הקשה כן בהגהות מצפה איתן למס" זבחים דף ע"ה:   )

ומכאן אף כי אמנם ניתנה כל התורה בהר סיני, עשרת הדברות.     ובהם רמוזים כל תרי"ג המצוות,    אבל במשך 40 שנות המדבר לימד משה את ישראל את פרטי כל המצוות, וע"כ בפרשת פנחס  שהיה לקראת סוף המדבר,  שם כבר לא הוזכר החטאת בעצרת, כיון שאז ישנה קבלת כל המצוות שבתורה, כפי שביארו להם, ובאותו זמן נחשב להם כאילו לא חטאתם.

ובספר בית אלוקים למבי"ט (בשער היסודות סימן ל"ב) כתב כי הושלמה נתינת התורה בסוף הארבעים שנה.

כיון שקבלתם עול תורה – כאילו לא חטאתם מימיכם, וע"ס זה כותב בספר הרוקח, כי יש חובת שמחה מיוחדת בעצרת מפני שהוא זמן של מחילת עוונות ע"י קבלת עול התורה, וזה בנוסף לשמחת יום טוב שבכל הרגלים. ויתכן שזה גם פירוש נוסף לדברי הגמרא "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", משום שיש בו שמחה כפולה, שמחת הרגל שמחת התורה ושמחה של הכפרה.

יש ביטוי בירושלמי על כאלו שהם תלמידים הקטועים מהר סיני חסרה להם החיבור למעמד הר סיני, יש להם תורה אבל לא מתוך קשר לסיני.

בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"א אמר רבי תלמיד ותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה. אמר ר" יעקב בר דסאיי דההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה. והיינו ששורש השגת חכמת התורה נעוץ בקשר עם מעמד הר סיני, לא רק בתורת זכירה של מעמד הר סיני כדברי הרמב"ן בהשגות על סה"מ לר"מ, שיש מצוה שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו, אבל היו עינינו ולבנו שם כל הימים, וע"ז נאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו" והודעתם לבניך ולבני בניך וגו", עכ"ד הרמב"ן, וכיו"ב אמרו בברכות מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן וכו", אולם ענין החיבור לטורא דסיני הוא יותר מכך. כמו"ש בשמו"ר (פמ"ז א") עה"כ וידבר א" את כל הדברים האלה, אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב"ה למשה באותה שעה, והיינו שכל התורה כולה היא כלולה בדבר ד" במעמד הר סיני, וע"ז אמרו בירושלמי פאה פ"ב ה"ד בענין הלוחות, על הכתוב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד" עמכם בהר וגו", אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני, והיינו שכל התורה נכללה בלוחות, וכלשון הכתוב ועליהם ככל הדברים וגו". וזוהי כוונת התרגום יותנן על הכתוב קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לוחות אבנים וגו", ות"י קול רב דלא פסיק. וברש"י פר" ואתחנן (ה" י"ט) כתב על הפסוק קול גדול ולא יסף, מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם. והיינו שהקול של מתן תורה הוא נצחי וקיים בלא שינוי והוא הולך ומשפיע תמיד. (עיין במהר"ל בתפארת ישראל פ" נ"ו ובדרוש על התורה). זהו יסוד הקשר שצריך להיות לעוסק בתורה, קשר של המשכיות ממעמד הר סיני, שאז השומע את הקול שבסיני הוא הראוי לזכות בחלקו בתורת אמת, להשיג את עומק אמיתת דבר ד" ואת זיו חכמת התורה ואורה. ואותו תלמיד שהיה קטוע מהר סיני לא זכה להשגת אמיתת עומק הדין וטעמי תורה.

 

ישראל שעמדו רגליהם בהר סיני עמידה זה לשון של יציבות וקביעות, התורה מיצבת את האדם להיות קביעא וקימא וכך אנו אומרים בפיוט האקדמות "קביעין כן תהוו בהנהו חבורתא", דברי תורה נטועים כמסמרות, יציבים ועומדים.

"כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים" יש נסות מלשון נסיון ויש נסות מלשון נס והתרוממות, אני שומע על כל מיני דפים וקונטרסים המרפים ידים ומחלישים את היציבות, מבלי להבחין בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, כמובן באיצטלה של תורה, עלינו לדעת כי גם זה הוא חלק מ"נסות" אתכם בא האלוקים, כל דור וכל תקופה עם נסיונותיו שלו, וכל בחור ובחור עם האתגרים שלו, בימים אלו – כולנו כאיש אחד צריכים ויכולים להתרומם, כדברי רבי יוסף: אילולא ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא, אלולא היום הזה, אלולא תורה, אלולא היציבות והקביעות, איך היינו נראים.

התורה עצמה היא הגורמת לזכאים לרוממות של כל אחד  מלומדיה. התורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים (אבות פרק ו, משנה א), וכפי שאומר רש"י (בפסחים סח ע"ב, ד"ה אי לאו ) על דברי רב יוסף ש"אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", ש"אי לאו האי יומא" – שלמדתי תורה ונתרוממתי" וכו". רש"י הדגיש בדברי רב יוסף, שאלולי האי יומא שנתרוממתי, וצ"ב בדבריו, מדוע לא מפרש כפשוטו שלולי האי יומא שניתנה תורה, מפאת עצם העיסוק בתורה, כמה יוסף איכא. ועיין בגמ" בקידושין דף ל"ג ע"א, רב נחמן היה משדר את משרתיו לעזור לזקן, ופרש"י: אבל הוא עצמו לא, שלא לזזל בתורתו, דאמר ר" נחמן, אי לאו תורה כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא. וחזינן מכאן שהודגש אי לאו תורה, עצם העיסוק בתורה, ואילו בדברי ר" יוסף הדגיש רש"י הענין של אילולי האי יומא שנתרוממתי ונתגדלתי. ובאור הענין הוא, שבהאי יומא נתחדש שהתורה משנה את הגברא, מרוממת את האישיות עצמה למשהו אחר, נעלה יותר. וזה נתחדש רק מהאי – יומא. ויל"פ מש"כ בגמ" בקידושין ל"ב, לגבי דין ת"ח שמחל על כבודו, כבודו מחול, דתורה דיליה הוא, מדכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה, ועיין בגמ" ע"ז י"ט בפרש"י שם, שנקראת ע"ש אותו תלמיד שטרח בה, וברש"י תהילים א" פירש, ומשעמל בה נקראת תורתו, ועפ"ז נתחדש לנו הלכה שרק ת"ח שהוא בדרגת תורה דיליה, יש בו את הדין של ת"ח שמחל על כבודו, כבודו מחול. אבל בדרגא פחותה מכך, אינו יכול למחול, וכך אמנם כתב החיד"א בשיורי ברכה יור"ד רמ"ד סק"ו, ששונה הלכות אין להשתמש בו, ואפילו מוחל, דרק רב שמחל על כבודו כבודו מחול ולא בשונה הלכות שאין תורה דיליה.

ומתוך כך גם המקום לשמחה ולהנאה: "וכי מה שמחה יש לו לאדם אלא בדברי תורה" כמו שכתוב בתנא דבי אליהו רבה, יח, ד, וכפי שמחדש רבי אברהם מן ההר (בפירושו לנדרים מח ע"א, ד"ה ספרים), שהכלל האומר ש"מצוות לאו ליהנות נתנו" נאמר רק "במצוה שהיא תלויה במעשה… אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו… הילכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו" וכו". דבריו אלו של רבי אברהם מן ההר יסוד גודל הוא אצל לומדי התורה. וכבר עמד על זה בהקדמת הספר אגלי טל, ומדי דברי אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג אי"ז לימוד התורה כל כך לשמה… אבל הלומד ומתענג בלימודו, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו, ובאמת זה טעות מפורסם ואדרבה זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז ד"ת נבלעין בדמו, ע"ש.

ויה"ר שנזכה כולנו יחד, להיות קבועים בתורה בהנהו חבורתא, ונזכה לקבל מחדש עול תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכל אשר דבר ד" נעשה ונשמע.