מצדיקי הרבים*
מורי ורבותי, אנחנו מתייחדים עם זכרו של האדם הגדול, מרן הרב זצ"ל. מכאן, מהבית הזה, היתה אורה יוצאה על ארץ ישראל, על עם ישראל. ואם האור הזה הולך ומתרחק מאתנו, עם זאת אנחנו משתדלים לאחוז בשיפולי גלימתו, לאחוז בזכרו, בהנהגתו, בדרכו, כדי שישמש לנו איזשהו מורה דרך, כפי שחז"ל אומרים (ילק"ש ואתחנן תת"ל): "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי…" – אני יודע שמעשי לא יגיעו לדרגה כזאת, אבל אני צריך לשאוף אליה, אני צריך לראות את הגדלות הגדולה ולשאוף, לראות, למדוד ולהתמודד לקראתה, לעשות מה שאני יכול כדי שאוכל באיזושהי מידה להיות קרוב לדרך הזאת, גם אם אינני יכול להגיע לסופה.
מן הבחינה הזאת של רוחק הזמן, שאיננו מכהה כהוא-זה את הזכר, את התוכן ואת ההשפעה של האדם הגדול, אנחנו יכולים להגדיר את מרן זצ"ל כפי שהכתוב אומר: "מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל י"ב ג). יש בעלי מדרגה כזאת, שאם אמנם רחוקה היא מאתנו, ככוכבים, יש בהם הסגולה הזאת של "לעולם ועד", שהם אינם מתיישנים, שהם תמיד מהווים מורי דרך לעוברי דרכים, לעוברי ימים, להולכי מדבריות. מסתכלים למעלה בכוכב, ולפי זה מכוונים את הדרך. "לעולם ועד" – זה איננו רק ענין לשעה, אלא זה לתמיד.
חז"ל מגדירים כמה וכמה בדרך הזאת של "מצדיקי הרבים". ההגדרה הזאת מזכירה לנו את הדרך של אברהם אבינו של לימוד זכות גם בדרגה האחרונה של שפלות והשחתה שלפני מהפכת סדום ועמורה, כאשר טען את הטענה שנראית כל כך נועזת: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית י"ח כה). על זה מגדירים חז"ל (ב"ר מ"ט) את הפסוק "אהבתָ צדק שנאתָ רשע" (תהלים מ"ה ח), ומלמדים: "'אהבת צדק' – אהבת לצדק את בריותי", אהבת לחפש את נקודת האור גם במה שנראה שכאילו אין בו שום דבר, במה שנראה כל כך מכוסה בערימות של דשן, בערימות של אפר. למצוא, לחפש, לחטט ולגלות לאדם את התוכן הפנימי שיש בתוכו, גם אם הוא עצמו איננו מכיר בו, גם אם הוא איננו יודע את זה. "'אהבת צדק' – אהבת לצדק את בריותי", אהבת לחפש את נקודת הזכות, אהבת למצוא את אותן הנקודות שאולי על ידן יתכן ויתעורר האיש הזה אשר הוא שקוע בתרדמה, אשר איננו יודע דבר מהמהות של האור. הוא יוכל להגיע לדבר הזה על ידי שאתה תגדיר אותו, תמצא אותו, תחפש אותו בו, תגלה לו את נקודת האור הקטנה הזאת שהוא איננו מכיר בה.
"מצדיקי הרבים", להצדיק את הרבים, למצוא את אותן הנקודות שהם עצמם אינם מרגישים בהן. בזמן שמרן זצ"ל עלה לארץ ישראל, בזמן שהתישב ביפו, הוא לא הסתפק ברבנות המקומית, הוא ראה לפניו את התפקיד להאיר את הדרך החדשה שהלכו בה רבים, רבים מאלה בעלי לב, בעלי נפש, אבל לא מתוך הענין האלקי, לא מתוך הענין ההבטחתי, אלא מתוך מגמות חילוניות ביותר; שלקחו את זה מאומות אחרות, בזמן שהיתה התעוררות לאומית חזקה בעמים שונים באירופה, ואמרו נעשה כן גם אנו. אבל הוא רצה ללמד אותם, שלא כך הדבר, שאותם הישובים החדשים, שאותם הקיבוצים שעלו לארץ ישראל בתנאים קשים ביותר, בתנאים חלוציים ביותר, שהיו מוכנים לקדוח, שעזבו את הבתים השאננים בארצות הגולה ועלו לארץ ישראל לחונן את האדמה, לקדוח באותן המחלות והתחלואים שה' חילה את הארץ הזאת מאז שגלינו מארצנו, היו מוכנים לכל. אבל המוכנות הזאת נראתה כאילו איננה מתוך מוכנות ישראלית לאומית יהודית מיוחדת במינה, אלא כמין חיקוי להתעוררות של הלאומיות של העמים האחרים. וכאן הרגיש מרן רבינו זצ"ל את החובה למצוא ולהראות להם שלא כך הדבר. שאם אמנם אתם התעוררתם לאותה התעוררות, הרי זו התעוררות של קודש, זו התעוררות של זרע אברהם יצחק ויעקב, זו התעוררות של הפרית ארץ ישראל, של תחית האומה הישראלית אשר הלכה בגולה, אשר איבדה את כל היקר לה. וההתעוררות הזאת שאתם מתעוררים, זוהי התעוררות עליונה שבאה לכם, זה הזיק האלוקי שנתעורר אצלכם. "מצדיקי הרבים".
ועל ידי הדבר הזה למצוא את הנתיב לאלה שהם רחוקים, שכאילו אין לנו בכלל שפה איתם, למצוא ולנסות להתגבר ולחפש ולחטט. אם אנחנו רואים שגם כיום הזה, למרות העבודות השונות, למרות ההתנגדויות הגדולות, יש בכל זאת התעוררות של חזרה בתשובה של אנשים רחוקים, ואנחנו רואים את זה גם בקיבוצים כאלה שאף פעם לא חלמו על ענינים של קדושה, על בתי כנסת, על רוממות של ימי חג ומועד, ואנחנו רואים, לא הרבה, אבל אנחנו רואים משהו מזה, כל זה נובע מאותה התעוררות ומאותה חיבת הקודש של אותם מצדיקי הרבים, של חיפוש הזכות, של מציאת הזכות, של אחד הקדוש שהראה את הדרך הזאת. ואנחנו צריכים לדעת גם בתנאים של היום הזה, שעם כל העיכובים שאנחנו נמצאים בהם היום (כי היום המצב הרבה יותר רחוק ממה שהיה, כי אז היתה מציאות אידיאלית ביותר, החלוציות היתה אידיאלית, היה צריך להשתדל להפנות אותה לאורחא למהימנותא. היום הזה יש לנו בעיה של נהנתנות, של אכול ושתו כי מחר נמות. כל אותם דברים שזרים לישראל, שאינם הבחינה היהודית האמיתית) קל וחומר שיש לנו להאחז בדבר הזה. אבל אנחנו צריכים לדעת ולזכור את היסוד של מה שלימד אותנו בענין הזה.
את היסוד הזה של מצדיקי הרבים אנחנו מוצאים בדבריו באחד המכתבים לרידב"ז זצ"ל. היה זה בענין הויכוח המתמשך על השביעית. (אנחנו מתקרבים לשנת השביעית, ואנחנו גם נעמוד באותה השאלה, שאלה גדולה מאד, השאלה של הפקעת קדושת ארץ ישראל על ידי מכירה. אנחנו יודעים שהולך ומתגבר הצד שרוצה באמת לקיים שביעית כהלכתה, וזוהי הנקודה שהרב זצ"ל חלם עליה). היתה כאן איזה מין בחינה כזאת של מצדיקי הרבים מבחינה אחרת. למצוא שהאנשים האלה לא יראו את עצמם מחוץ למחנה, שהאנשים האלה יבינו שגם הם מקיימים מצוות. הם לא מקיימים את המצוה באותו ההידור שיכול היה להיות, אבל המצוה הזאת מתקיימת גם בצורה כזאת. שאם לא יתאפשר לקיימה בצורה כזאת של הפקעה, אז יתכן מאד שהאנשים האלה יקטפו בלי שום הפקעה, בלי שום מכירה. יסוד ההיתר של מכירת הקרקעות, עליו סמכו גדולי פוסקי הדור הקודם, הרי הוא יסוד הלכותי, אבל הבסיס הזה הוא בסיס צר. ומסביר הרב זצ"ל את הענין שיש צורך לפעמים לנקוט בדרך זו של "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (ברכות ט' א). יש לפעמים שעות דחוקות שאנחנו צריכים לעודד את הדבר הזה. לא לעודד רק את הצד השני, הצד החיובי ישנו וקיים, והוא ודאי וודאי מובן מאליו. אבל יש צורך לעודד ולהסביר ולהבין, שיש ערך גם לדרך של שעת הדחק, ששעת הדחק היא גם כן דרך, גם זה פתרון בהלכה. והפוסק מקבל על עצמו הכרעה על הדבר הזה, הוא אחראי לדבר הזה. זה מה שאנחנו מוצאים אצל גדולי ישראל, ועל זה אולי נאמר "ראה הקב"ה צדיקים שהם מועטין, אז עמד ושתלן בכל דור ודור" (יומא ל"ח ב).
יש צדיקים שהם דואגים לצדקוּת, לצדקוּת של לצדק את הבריות, הצדקת הרבים, מצדיקי הרבים. למצוא ולחפש את הדרך בשביל רבים, שהם אינם מוכנים ללכת בדרך אחרת, שאולי גם לא יכולים תמיד ללכת בדרך אחרת. למצוא גם להם את הדרך הזאת, למצוא את דרך ההלכה גם בתנאים קשים כאלה. זוהי אחריות שמקבל על עצמו פוסק. צדיקים כאלה ששתולים בתוך הדור, שמרגישים את כאבו של הדור, שרוצים להציל את מה שניתן להציל, שרוצים לחזק מה שניתן לחזק. הרידב"ז צועק למה הרב זצ"ל הפיץ את "שבת הארץ". אומר הרב זצ"ל (אגרות הראי"ה ב' עמ' קנ"ד), למעשה אני כיוונתי את "שבת הארץ" רק בשביל עצמי, להראות את הדרך שמירת שביעית כהלכה. "אבל ראיתי את המצב של היום הזה", אומר הוא:
"וראיתי, שיש אנשים שחפצים שלא ימצא שום מתיר בדרך הפקעה בעולם, כדי שיוכלו לצאת בפומבי ולהגיד בריש גלי, שצריך היישוב לפרוק לגמרי את עול מצוות חס ושלום, שהרי בין כך ובין כך הכל אסור. ואז היתה הפרצה חמורה לא רק בענין שביעית, אלא בכל עניני המצוות התלויות בארץ, ובכל עניני היהדות. שכך הוא הדרך, כשאדם חושב עצמו לרשע הוא מתפרס יותר בכל עניני היהדות".
זאת אומרת, יש לנו כאן הדרכה איך אנחנו צריכים להתייחס לדברים כאלה. שצריך ללכת בדרך שעת הדחק, שאסור לנו להמנע מהדבר הזה. גדול הדור, פוסק הדור, הרב, צריך לקבל על עצמו את האחריות ללכת בדרך הדחק, זה הפסק. וכשאתה פוסק את הפסק הזה, אז זה הופך להיות הלכה, ואז האיש ההוא איננו עובר עבירה, אז האיש ההוא עושה את הדברים כפי שצריך להיות. זה היסוד, ש"ראה הקב"ה צדיקים שהמה מועטים". יש צדיקים מועטים, יש צדיק מסוים מסוג שכזה של מצדיקי הרבים, של "אהבת לצדק את בריותי". שאני אוהב גם את כל אחד ואחד, כפי שכותב הרב, את הנקודה היפה והחשובה שישנה בקרב סגולת ישראל, מה שיש בכל יהודי ויהודי מזרע אברהם יצחק ויעקב. אז אם אני אוהב אותו, מקרב אותו, הדבר הזה יכול לעורר אותו, אולי היום, אולי מחר, אבל אני כשלעצמי מוכן, אומר הוא. זה היה סיכון גדול, הוא קיבל על עצמו לעז של רבים, לעז של הרבה רבנים שלא רצו ללכת בדרך זאת, מפני שלא הרגישו את האחריות הזאת, מפני שלא ידעו מה יש כאן… (הקלטה חסרה)
שאתה מרגיש את האחריות, כשאתה מרגיש את הצורך הזה, אתה מוכן ללכת. מי שאיננו מרגיש את החובה הזאת את האחריות הזאת, נראה לו שהדרך הזאת היא איננה ראויה. וכותב הוא על הדבר הזה, ש"מי שצריך לעשות דבר הנוגע לכלל ישראל, מחויב הוא שלא להשגיח כלל על ענייניו הפרטיים, לא מעניני העולם הזה, וגם לא מעניני העולם הבא" (אגרות ראיה ב' עמ' קנ"ה). זוהי כח סגולה נפשית כזאת, לוותר כאילו על העולם הבא, לוותר על עצמו, לוותר על הנוחיות העצמית של עבודת ה' מתוך השקט, ולקבל על עצמו את האחריות לגבי אחרים, בכדי להצדיק את הרבים, למצוא את הדרך הנכונה והישרה, שגם הם יהיו בדרך, לא יסטו מאורחא דמהימנותא, הדרך הזאת יכולה להיות רק בצורה שכזאת.
במשה רבנו נאמר: "רב לך, אל תוסף דבר אלי בדבר הזה" (דברים ג' כו). על הפסוק הזה אומר המדרש תנחומא (ואתחנן ו'), שהקב"ה אמר לו שתי שבועות נשבעתי -אחת לאבד את ישראל, והשניה שאתה לא תכנס לארץ ישראל. שתי שבועות אני לא יכול לבטל, אם אתה מוכן לחיות, אז יאבד ישראל, אם לא, אז אתה צריך לבחור את הדרך השניה. אמרו חז"ל, אמר משה רבינו: יאבד משה ואלף כמותו, ואל יאבד אחד מישראל. לכאורה זה לא מובן, מה זאת אומרת "יאבד משה ואלף כמותו"? הרי גם הוא ישראל, מה זאת אומרת שלא יאבד אחד מישראל? תוכן הדברים, שהקב"ה מעיקרו כשברא את ישראל לאחר עשרים דורות, עשרת הדורות הראשונים שהלכו לאיבוד, ועשרת הדורות השניים, שגם בהם לא מצא את מה שראוי, שנגמרו עם אברהם אבינו. ואברהם אבינו נבחר בצורה של "אומה זו כגפן משולה" (חולין צ"ב א), שיש בה חלקים שונים ומשונים. יש בה תלמידי חכמים, ויש בה בעלי בתים, ויש בה עמי הארץ, יש בה ריקנים – וכולם מתערבים ביחד, וכולם מהווים "גפן ממצרים תסיע". כשברא את ישראל, רצה הקב"ה שיעלה שבחו של מקום לא רק מגדולי גדולים, מיחידי יחידים, אלא מכולם. וכאשר אמר לו הקב"ה למשה רבנו, הרף ממני ואעשה אותך לגוי גדול, הכוונה, שתהיה מציאות של אנשים גדולים נבחרים יחידים, יחידי סגולה, בכל העולם – לא דוקא בעם ישראל. שיהיו אנשים בעלי מח, בעלי לב, בעלי השגות גדולות, שהם יהיו היחידים – "אעשה אותך לגוי גדול", מושג כזה של משה רבינו. אבל הוא אומר "ולא יאבד אחד מישראל", אני הולך בדרך הזאת שהקב" עשה ה מעיקרו של דבר, שיהיו אומה זו לגפן משולה, שיהיו סוגים שונים, גם הריקנים שבהם. לא להתרחק מאלה, למצוא דרך הבנה גם עם כל אלה הרחוקים ביותר. זהו היסוד של "מצדיקי הרבים".
לא רק לחפש זכות, אלא לחפש את הדרך שאנשים אלה יוכלו להתעורר אל הענין הזה של הזכות. זה הכח המיוחד שהיה למרן זצ"ל, שעבד על זה, שאומר על זה במקום אחר גם כן לאותו גדול:
"ולמה לא ידון אותי לכף זכות, שדרכי ומעשי הנם לא לכבודי חלילה, ולא לשום פניה זרה שבעולם, כי אם לאהבת ה' יתברך, ולאהבת התורה הקדושה, ולחיבתם של ישראל ושל ארץ הקודש. והרבה הרבה מאד יגעתי באנחתי, עד שהעיר הקב"ה את רוחי, ויכונן את לבבי ללכת בתומי בדרך הקודש הזאת, לקדש שם שמים ולחבב את התורה ולומדיה על הבריות, ולקרב רבים לתורה, ולהרבות עוז ואומץ להתיישבות עם ה' על אדמת קדשו" (אגרות ראי"ה ב' עמ' קפ"ו).
זהו הדרך. יודע אני, שיש כאלה שיקבלו את דברי בבקורת, אבל אני עבדתי על זה בכל כוחי, "יגעתי באנחתי, עד שהעיר הקב"ה את רוחי, ויכונן את לבבי ללכת בדרך הקודש הזאת".
זוהי הדרך המיוחדת במינה, זוהי הדרך של יחידים ששתל הקב"ה בכל דור ודור. הדור הקודם זכה לכך, ואנחנו צריכים באיזושהי מידה ללמוד ממידותיו, ללכת בדרך הזאת. ברור וברור שאנחנו לא יכולים להיות גדולים כמותו, אבל אנחנו יכולים ללכת בדרך הזאת, ולדעת שקיימת מציאות שכזאת, ועל ידי הדבר הזה להתמודד עם המציאות שאנחנו נמצאים בה כהיום הזה בתנאים קשים ביותר, הרבה יותר קשים ממה שהיה אפילו לפני תקופה קצרה. אנחנו נאבקים עכשיו עם כוחות חושך חזקים ביותר, שאינם מכירים את כח הסגולה, שאינם מודים בכח הסגולה, וממילא אינם יודעים מכחה של ארץ ישראל, וממילא מוכנים לוותר על כל אותם ההישגים שהשגנו גם מבחינה מדינית, מבלי הכרה, מבלי הבנה, מבלי הרגשה, שמה שאתה נותן לשטן יותר ויותר יגבה, שאף פעם לא ימלא את הספק שלו. ואנחנו צריכים עכשיו לעמוד בתכסיסי מאבק קשים ביותר, ואנחנו צריכים לקוות שהקב"ה יעזור לנו, יסייע לנו בדבר הזה.
ובזכות מרן זצ"ל, אשר כפי שחז"ל הורו לנו על גדולי ישראל, על חכמי ישראל, ש"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (ברכות ס"ד א), "מה כאן עומד ומשמש, אף שם עומד ומשמש" (סוטה י"ג ב). הקב"ה יזכה אותנו שילמד זכות על כנסת ישראל, ועל אותו הכח הסגולתי שגילה בכנסת ישראל, ונזכה במאבק הקשה הזה בשעה הזאת, בין כוחות החושך ובין כוחות האור. ויזכנו לגאולה שלימה וכתיבה וחתימה שלימה לארץ שלימה, לעם שלם, בארץ ישראל השלימה והמבורכת, אמן ואמן.
* תמליל, בית הרב ג' באלול תשנ"ב.
