מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ””ל

מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ””ל
ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק זצ"ל




ליל יום ירושלים תשל””א- היכל ישיבת מרכז הרב

אקדים ביום ירושלים שתי אמרות שחזרתי עליהן פעמים רבות:

עובדה היא שיש לנו ענין עם – “מה יאמרו הגויים”, גם בתוך ה”הלל” אנו מזכירים: “הללו את ה” כל גויים”. אך בנוגע לירושלים, ולכל נחלת חיינו, ברור וידוע, שכל מה שהגויים מדברים אין בו ממש. הירושלמי אומר: אנחנו מברכים בכל יום, “ברוך שלא עשני גוי”, כי כל הגויים הבל הם. לא היתה בהם ממשות ולא תהיה. יודעים כולם, צריך להיות ידוע לכל עם ישראל ולעולם כולו, שהגענו הביתה, אל כל בית הארץ הזאת, ונחלתנו מראשית ועד אחרית.

“עצת ה” לעולם תעמוד” בירושלים ובכל ד” אמות מארץ ישראל. לא יהיה שינוי לעולם, דברים פשוטים וברורים, הדברים הסתדרו, ומסתדרים, ויסתדרו, זה ברור ואין בזה שום ספקות והרהורים.

כשישבו מנהיגי הישוב ודנו על דרישות הגויים ביחס למעמדה של ירושלים – התפרץ הרב ר” מאיר ברלין וצעק במאמע לשון, , באידיש: “ווער הערט זעיי?” מי שומע אותם? זו אמירה אחת.

האמירה השניה – מהסבתא, האמא של הרב אבא זצ””ל, שהייתה פיקחית וצדקת. נסעו לארץ באנייה לפני פסח, והיו שם באנייה צליינים, ניגשה גויה אחת אל הסבתא ושאלה: “בשביל מה אתם נוסעים לירושלים?” ענתה הסבתא בשאלה: “ובשביל מה אתם נוסעים לירושלים?” ענתה הגויה: “לנו יש שם אלהים קבור!”. ענתה לה הסבתא: “לכם יש שם אלהים קבור, ולנו יש שם א-ל חי וקיים”. זו שיחה בעלמא ואינה סתם שיחה.

“על כן יאמרו המושלים, בואו ונחשוב חשבונו של עולם” יאמרו המושלים ביצרם, ויאמרו המושלים שרי הממשלה, ויאמרו מושלי התורה: בואו ונחשוב בעיון ודקדוק חשבונו של עולם. ביום כ”ח באייר הופיע אורו הגדול של הרב אבא זצ””ל בארץ ישראל, ובאותו יום לפני ארבע שנים הופיע שוב האור הגדול בארצנו..

..ישנם האומרים, שהרבנות הראשית אינה פוסקת בעניין “הלל” עם ברכה ביום העצמאות, ובכל זאת, ישנם שלשה גופים, שאומרים “הלל” בברכה: הרב מימון וחוגו, צה””ל, והקיבוץ הדתי.

יש מקום שהגמ” אומרת “יחיד ורבים הלכה כרבים” ומשמעות הדבר, שדעת היחיד נדחית. אבל יש מקום שהגמרא אומרת “פלוני יחידאה הוא” כאן, אין הכוונה שדעתו נדחית, אלא, שהיא שייכת ליחיד, בהתאם למדרגתו המיוחדת לו, אבל אינה שייכת לרבים.

שלשת הגופים האלה, הם גופים, ששייכים בכל מהותם והרגשתם, לקדושת הימים הללו, ולכן לא יתכן, שיהיה שום עכוב בעדם מלברך. אבל הרבנות הראשית פוסקת לרבים, וכיון שיש רבים, שאינם שייכים כל כך לעוצם ההרגשה, וישנם חלקים שהגדרתם היא “צדיקים שאינם מאמינים” לכן אי אפשר לפסוק לרבים שיברכו.

אמנם כאן, הישיבה שואפת להשתייך לצדיקים המאמינים, ושייכת בכל מאודה לקדושת יום העצמאות, ואנחנו משתייכים לאותם הראויים למדרגת המברכים, אלא, שהחלטנו להנהיג משמעת, ולסבול בגלל הכלל שאינו ראוי עדיין, וזהו סבל ועיכוב עבורנו.

בפרשה אתמול, קראנו בתורה: “ואם תלכו עמדי קרי”. במקריות, אין זה מקרה שנסמכה פרשה זו ליומנו הגדול.

המילה אמונה, היא שגרתית וכבר בטלה עוצמת החיוניות שלה, שייכותה לחיים המתנהלים עלי אדמות.

יש ששואלים, מה קרה בתרס””ד? מה זה הופעת ה”תורה הגואלת”? זהו עניין לדורות עד שיתבררו הדברים, עד שתיפקחנה עיני עיוורים.

בשנת תרע””ד חל זעזוע בעולם. פרצה מלחמת העולם, וארץ ישראל נגררה עם התורכים למלחמה. מתוך כך התמוטט אותו משטר, וכך היו כאן כל מיני אומות: תורכים, גרמנים, אוסטרים, צרפתים, ואנגלים. הארץ רעדה, ונפלה לידי ממשלות צרפת ואנגליה, אמריקה ואיטליה. והוצאה גרמניה וטורקיה מכאן.

“אין מזל לישראל”. ויש לפעמים, שאין מזל לגויים. היה איזה זמן קצר, שהיתה איזה רוח טובה על הגויים, שלש עד ארבע שנים.. הם יצרו את “חבר הלאומים”, וחשבו למעט מלחמות בעולם. איזה רוח טהרה. ואז החליטו, מתוך ישרות אנושית, שיש להכיר בשייכות של עם ישראל לארץ ישראל על-פי התנ””ך.

באותו פרק בו רעדה הארץ – בתרע””ד, נאלץ הרב אבא ז””ל לצאת מן הארץ. היה בגרמניה והוכרח לעזוב לשוויץ. כל זה שייך להתבוננות של “בינו שנות דור ודור” ל-“לא תלכו עמי בקרי” – במקריות. עברו איזה חודשים, שהרב אבא ז””ל ניסה לחזור לארץ, אבל בשום פנים ואופן לא היה יכול. עברה שנה, ומתוך כך היתה קהילה בלונדון, שכתבה, שכיון שהרב ממילא מתעכב, הם מבקשים שיתעכב אצלם. הקב”ה מסובב הסיבות והרב אבא ז””ל בא ללונדון. ושוב ממסובב הסיבות, באה ההצלחה המדעית של ויצמן בזמן הלחמה. ומכאן בא רצונו של הלורד בלפור להכיר טובה, ובאה “הצהרת בלפור”. אבא היה באותו זמן גר בלונדון. ואז הרב אבא ז””ל, הגר-הפליט, בא במלחמה נגד אותם לורדים עשירים- הם, ויחד אתם חברי “אגודת ישראל” שבפרנקפורט, שטענו טענות נגד ההצהרה בשם הדת, הגיעו הדברים לפרלמנט ומסובב הסיבות סובב כך, שהגיעו דבריו של הרב אבא זצ”ל לפרלמנט בשם היהדות, ולא דבריהם, כך היה המשך ההשגחה המחייבת את התבוננותנו.

לפני שנים, ביקר אצלי יהודי רחוק לגמרי מיהדות, הוא היה שייך לחוגים שכל שאיפתם בחומר, אבל היה אדם חושב ואינטלגנטי. ומצד שני רחוק מאוד מזיק של יהדות, בא אלי וביקש שאומר: מה זה עולם הבא? עולם הנשמות? השבתי לו: מעניין מאוד. לפני פחות מעשרים וארבע שעות, ישבו אצלי תלמידי חכמים מהישיבה, אנו לומדים בספר “אורות הקודש” כסדר. ובדיוק הגענו לפרק העוסק בעולם הבא. מעניין מאוד. הוא שתק כמה דקות ואז אמר: אני חושב שהמקרה, זה א-להים בהסתר פנים.

שוב, ועוד ועוד, התורה, רבונו של עולם מדריך אותנו: “לא תלכו עמי בקרי” זכינו עכשיו ששני המאורות הגדולים, הרבנים הראשיים, ישבו כאן ביחד, ויש בזה קידוש השם גדול, כנגד חלולי השם המתגלים לפעמים, ויש לראות בזה שוב סגולת היום הגדול.

על הכל אפשר לומר מקרים, עוד מקרה מענין, ועוד מקרה מענין, ועוד ועוד. אפשר לומר, אבל זו בחינת האמונה מיסודות האמונה: “לא תלכו עמי בקרי”..

 [אחר חצות רקדנו מישיבת מרכז הרב בקרית משה אל הכותל המערבי, ושם על יד “אבני הלבבות”, נתקבצנו סביב הרב והוא המשיך דבריו. הדברים נרשמו על פי זיכרון כשחזרנו לישיבה]

יום ליום, ושנה לשנה תביע אומר.

עם כל פגישה שלנו עם הכותל מסתמא מתחדש משהו. מתחדש משהו בקשרנו אל הכותל, ומהכותל אלינו, ושוב מאיתנו אל הכותל. מעלין בקודש. מדרגות מדרגות להתבררות גלויי ובטויי הקדש אלינו, ושייכותנו אנו אל הקדש. הדדיות זו ושייכות זו, מתגלה מפעם לפעם בבטויים, והמסכתא הזו גדולה מאוד, ענקית, כאן על יד הכותל המערבי, באזור השכינה, כמובן שיש להעמיק ולברר.

חזרנו כבר פעמים רבות, ישנן אבני דומם. אבנים דוממות, בניגוד לצומח, חי ומדבר. אבל ישנן גם אבני לבבות, לבבות ממש. לב, זה מרכז, מרכז החיים, משם יוצא ומתפשט זרם חיים לכל אברי הגוף. כך הן ממש האבנים האלה, אלא שכאן לפנינו. הן מרכז. מרכז חיינו. בית חיינו. דרכן, ומתוכן, מתמשכים קוים, קוים של חיים, מדרגות מדרגות של חיים, לכל – אלפי רבבות עמך בית ישראל. אל אשר עמנו פה, נפגש עם האבנים, ואל אשר נפגש אתן ממרחקים. נקוה שבקרוב, אין ספק שבעוד זמן מסוים, רוב המיליונים של כלל ישראל יהיו כאן.

ישנם שלבים בגילוי הקדש. מתגלים מצבים שלא חלמנו עליהם, אפילו לא היינו כחולמים.

לב זה חיוניות. וישנה עובדה כזו של חיוניות כלל ישראלית. חיוניות זו, היא השכינה, שלא זזה מכותל המערבי. קשורה ודבוקה וקיימת. ומכאן ישנה גם את הפרטות אל כל יחיד. “ויפח באפיו נשמת חיים”. ואדם שהוא בעל נפש ורוב דעת, יש לו מקום לתפוס את החיוניות הכלל ישראלית האלוהית הזאת ואת פרטיה.

בלשום חז”ל וגם בשפת העם ישנו ביטוי: “אוזניים לכותל”, כאן, במקום הזה, אין זה משל, כאן זוהי עובדה חיונית, מציאות קיימת, אקטיבית,, יש אוזניים לכותל. לאבנים הללו אוזניים. האבנים האלה שומעות ומקשיבות. דבר פשוט וידוע הוא להמוני בית ישראל שבאים להשמיע שיח שפתותיהם לאוזניים אלה, אבל גם יותר מזה, אוזניים אלה, מקשיבות ושומעות רחשי נפשנו ופעימות לבבנו.

השמיעה היא יסוד גדול בתורה. “מפי השמועה למדו”, “והיה אם שמוע תשמעו”. השמיעה היא יסוד גדול בעם ישראל, “שמע ישראל”. לשמיעה חשיבות גדולה מאוד לגילוי נשמת החיים שבנו. בהלכה למדנו: “חרשו – נותן לו דמי כוללו”. ראיה היא ענין חשוב מאוד לאדם, ידים ורגליים חשובות, אבל שמיעה גדולה מכול, ורק בה, “נותן לו דמי כולו”

לכותל יש אוזניים. אוזניים מלאות חיוניות, מלאות שמיעה, אבני לבבות, וגם לנו יש אוזניים, מלאות חיוניות מלאות עצמת רגישות, ואנחנו מצווים לשמוע. עלינו להקשיב ולשמוע, מן הכותל אלינו, ומאתנו אל הכותל, ושוב אלינו, וללא סוף, קיים זרם של קווי חיים. עלינו לחפש, להתבונן, ולהעמיק, הכותל שומע ואנו שומעים. הדברים ברורים בתכלית. מיום ליום, ומשנה לשנה, עם כל פגישה נוספת הדברים הולכים ומתבררים, השמיעה הולכת ומתחזקת.

הקב””ה הראה לנו ניסים ונפלאות, ובודאי יראנו עוד. ימים, חודשים, אולי שנים, הדברים הולכים ומתקדמים. קשה לחלום על המשך, הכל נראה בלתי אפשרי, בלתי מציאותי, אבל זו רק ראיה שטחית. האם חלם מישהו מאיתנו, לפני שנה שנתיים, על עליה מרוסיה? על יציאה מאותו כלא ענק של פראי אדם המבקשים לבלוע עולם? והנה הדברים מתגלים לעינינו, ואנחנו הולכים ולמרגלים, והדבר נהיה פשוט. וכבר מסבירים כל מיני הסברים של חישובים וכו” והדבר נהיה מקרי. על הכל מסתכלים כעל מקרים. עוד מקרה מעניין ועוד מקרה, הגיע הזמן שנפקח עינינו ואוזנינו, ונתחיל לראות ולשמוע את נסי ה”, ההולכים ומתגלים בכל יום “בשוב ה” את שיבת ציון”. אמנם חז””ל אומרים: “אין בעל הנס מכיר בניסו”, אבל כאן, אין שום הסבר לעליה זו. “יד ה” היתה בם להמם” זה ההסבר.

נס, מובנו שינוי בסדרי ההנהגה האלוהית שבעולם. חז””ל מלמדים אותנו, שהיסוד הכללי של סדר ההנהגה של עולמנו הוא: “הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים”. ישנו חלק בחירי באדם, שנותן לו חופש לעשות כרצונו. אלא, אשרינו שזכינו להדרכה של תורה “ובחרת בחיים”. אבל כאן, בעליה מרוסיה אנחנו רואים, שהקב”ה מתערב, כביכול, ברשות שאינה שלו, אם כן זה נס ביסוד הבריאה. ואף על פי כן, עדיין אין בעל הנס מכיר בניסו. מבירור חשבונותינו כאן עם הכותל, ילכו הדברים ויתבררו יותר ויותר.

עברנו את שנת הכ””ג למדינת ישראל, ואנו עתה בשנת ה-כ””ד, בישעיה: “כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה”. מהפיכות ורעידות אדמה בעולם. אבל – “מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה” “, ושם בהמשך – “ושמתי כ”ד-כ”ד שימשותיך, ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ”.

אבני הכותל, אבני הלבבות שכאן, הן אבנים ששייכות לחפץ ה” בעולם, לחפץ ה” של “והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים”, לחפץ ה” של גילוי הבירור והבהירות של מעשה ה” התמים. “אבני חפץ”. זהו אותו חפץ, שמתגלה בראש ספר תהילים שב”אשרי האיש” – אשר “בתורת ה” חפצו”, ומתוך כך, זוכה להגיע ל- “ובתורתו יהגה יומם ולילה”. הוא עצמו תורה, הוא עצמו חפץ ה”, כבודו הוא כבוד התורה, כבוד ה”. יותר ויותר נכיר את כבודה של תורה, וכבוד תלמידי חכמים שחפצם חפץ ה”, ומתוכך כך נכיר יותר ויותר את ערך עצמנו, ואת ערך אבני הכותל, אבני החפץ. “ושמת כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ”. “וכל גבולך” – גבולים בכל המובנים גבולים רוחניים והגבולים הממשיים החומריים, שגם הם רוחניים. יש לנו מערכות בכל המובנים, יש מערכות של רבי עקיבא איגר, של בירורי הלכות ושיטות ויש מערכות צבאיות, ויש מערכות מדיניות, והכל בהתאמה. המחרף את מערכות הצבא, הרי הוא מחרף “מערכות א-להים חיים”. עלינו לפתוח הקשבת אזנינו לשמוע את חפץ ה” הגדול חפץ ה” התמים, המתגלה בכל. נפתח את אזנינו ונשאב את רוח ה”, המתגלה כאן מאבני הכותל, אבני הלבבות.

בעוד ימים אחדים נגיע לזמן מתן תורתנו, זמן התחדשות החיים שלנו. “כי הם חיינו ואורך ימינו”, כאן, בארץ החיים. “אתהלך לפני ה” בארצות החיים”. “האמנתי כי אדבר”, בחפזי אמרתי כל האדם כוזב – אך לא בחפזון, לא בשטחיות, הולך ומתגלה לעינינו, קמעה קמעה, קיום  דברי הנביאים, אשר הוא צפיית הישועה שלנו, וכפי מידת הצפיה האלוהית הזאת, לקיום דברי הנביאים בימינו וה”יגדיל תורה ויאדיר” שלנו, וכל זה מתוך אהבה המקיפה את כל בית ישראל, הרי הולך ומתגלה הבנין השלם בבנינו ובתיקונו במהרה בימינו.

 
(מתוך התורה הגואלת)

נגישות