נדר ללמוד תורה / ח.

נדר ללמוד תורה / ח.

 

הגמ" בנדרים (ח.) דנה בנדרים ושבועות על דבר מצוה

"אמר רבא האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לאלקי ישראל. והא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה? כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית חיילא שבועה עליה".

 כמה שאלות בסיסיות יש לשאול:

א. לשון זה הוא לשון נדר ואינו לשון שבועה, וא"כ אין נדר חל בלשון כזו משום שאין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש.

ב. אם זה הוא נדר, הא נדר חל על דבר מצוה, וא"כ מה מקשה הגמ"?

ג. מה ההוה אמינא של הסוגיא ומה השתנה במסקנה?

 שיטת הרא"ש

הרא"ש כתב דהכא איירינן בנדר מצוה, דנדרי מצוה איתנהו אף ב"אקום ואעשה", ואפ"ה אינו חל על דבר מצוה, משום שרק נדרי איסור חלין על דבר מצוה ולא נדרי מצוה, משום דילפינן משבועה. ועוד כתב, שנדרים חלים על מצוות לבטל ולא לקיים.

וס"ל לרא"ש שבאמת דברים כפשוטם, שאדם מחוייב מעיקר הדין לעסוק בתורה קצת בבוקר וקצת בערב, וכל השאר אינו אלא רשות[1]. ובהוה אמינא נראה שסברנו שהחיוב לעסוק בתורה יום ולילה הוי חיוב, וקמ"ל שזהו רשות.

ומה שלא הזכיר הרא"ש מצות "ושננתם", דמיניה ילפינן "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך", וזה חיוב ודאי בכל עת ובכל שעה? י"ל דאיירי שיודע כבר פרק זה וא"כ אותו הפרק גופא אינו מחוייב ללמוד עכשיו[2]. אך זה קשה, דמ"מ מחוייב באותו זמן לשנות פרק אחר? ואפשר ליישב דמ"מ מוסיף בחיוב, דעד השתא לא היה מחוייב גם בפרק זה והשתא חייב. ומ"מ זה אינו מובן, דמ"מ באותו זמן מבטל החיוב לשנות פרק אחר.

לכן נראה לענ"ד יותר לומר שהרא"ש סבירא ליה שהאי דרשא אינה להלכה, דהרי עוד דרשות רבות דרשו חכמים בפסוק זה בפ"ק דקידושין (דף ל.).

ואולי עוד אפשר לומר, שאין זה חיוב על עסק התורה מצד עצמו, שהרי באופן תיאורטי אם היה יכול לזכור הכל בלא לשנות היה פטור מהעסק התמידי בתורה, וא"כ שבועה חלה דהרי היא מכריחה מעשה זה מצד עצמו[3].

 שיטת הר"ן

כתב הר"ן דהאי נדר דקאמר – דאמר שבועה שאשנה פרק זה, ופעמים ששבועה נקראת נדר. ובאמת אדם מצווה לעסוק בת"ת יום ולילה כפי כוחו, וא"כ באמת אין לשבועה לחול, אך כיון דבפסוק מפורש רק "בשכבך ובקומך" והחיוב לעסוק יום ולילה הוא רק מדרשה ד""ושננתם"-שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך", לפיכך חלה שבועה עליה כיון דאין שבועה חלה רק על דברים המפורשים בתורה[4]. ומ"והגית בו יומם ולילה" לא קשה כיון דהאי קרא מדברי קבלה וא"כ אף הוא אינו מפורש בתורה.

דברי הר"ן אינם מתיישבים כלל על לשון הגמ", כיון שבאמת אינו יכול לפטור עצמו בכך. וכתב רבינו הגר"א (בביאורו לשו"ע יו"ד רמו ס"ק ו) דלפי הר"ן האי סוגיא אליבא דר" יוסי בגמ" מנחות צט: ד"תמיד" אינו תמיד ממש אלא מקצת בבוקר ומקצת בערב. וא"כ גם לר"ן לפי פשט הגמ" באמת שבועה חלה בגלל שיש זמן שאינו חייב ללמוד בו, אך הר"ן שאינו רק מפרש אלא גם פוסק הסביר את הסוגיא אליבא דהלכתא.

אך קצת קשה לומר כן, דהרי הר"ן כתב שמכאן מוכח שאין שבועה חלה אלא על דברים המפורשים בתורה, ואם גמ" דידן אליבא דר" יוסי, והר"ן כתב אליבא דהלכתא- מהגמ" ליכא ראיה כלל ליסוד של הר"ן, משום שאליבא דריו"ס באמת אינו מחוייב ללמוד כל היום. וצ"ע. ולולא דברי הגר"א היה נלענ"ד לומר שכל מה שכתב הר"ן זה מקרא ד"ושננתם", דמשם למד שאדם מצווה לעסוק בתורה יום ולילה כפי כוחו כדי שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו, וזה נכון גם אליבא דריו"ס וגם אליבא דרשב"י שאמר בסוגיא דמנחות צט: שכיון שקרא אדם ק"ש שחרית וערבית יצא יד"ח "לא ימוש". דשם איירינן לעניין חיובא ד"לא ימוש", שמדבר על עצם העסק בתורה, אך יש עוד חיוב והוא ידיעת התורה, עי" שו"ע הרב יו"ד הלכות ת"ת פ"ג ה"א, והוא מקרא ד""ושננתם"- שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך", וכדי שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו הוא מוכרח להגות בהם בלא הפסק כי אחרת לא ידע ולא יזכור, ולפיכך לא חיילא שבועה אי לאו החידוש של הר"ן דשבועה חלה על דברים הנלמדים רק מדרשה.

ועוד אפשר לפרש, דהא לכאורה קשה, דרשב"י בסוגיא דמנחות צט: אמר דבק"ש שחרית וערבית סגי, ואיהו גופיה בברכות (לה:) ס"ל ש"אפשר אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, קוצר בשעת קצירה, תורתו מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא" "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו"". וא"כ רואים שלרשב"י גודל החיוב בת"ת הוא כ"כ בלא הפסק עד שאפי" אם עוסק במלאכה ובאותו זמן מתבטל מתורתו נקרא ש"אינו עושה רצונו של מקום"[5]. וע"כ דבאמת לא נחלקו ר" יוסי ורבנן במנחות שם כלל, דלכו"ע חייב אדם לעסוק בתורה כפי כוחו, אך מי שאין בכוחו לעסוק בתורה כלל, לא יפחות מק"ש שחרית וערבית. ומי שיכול לעסוק בתורה כל היום- מחוייב לעשות כן, אלא שרשב"י במנחות דיבר במי שאינו יכול ובברכות דיבר במי שיכול.

לפי"ז "כפי כוחו" שכתב הר"ן אין זה לפי עול הפרנסה המוטל עליו, אלא לפי יכולותיו השכליות, לפי יכולת הריכוז ולפי הסבלנות.

אך לפי"ז תיקשי למה לא פירש הר"ן שאיירי כאן באדם שאין בכוחו לעסוק בתורה כל היום ולפיכך פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית, אך כיון שנשבע ללמוד- חיילא שבועה עליה וחייב לשנות אף פרק זה? ונלענ"ד ליישב דאם בכוחו לשנות עוד פרק- ממילא זה בכלל חיובו הבסיסי ללמוד תורה כפי כוחו, וא"כ כבר מצווה בזה ולא חיילא שבועה.

עוד קשה לפי" הר"ן, מנא ליה דיש חיוב מינימום של ת"ת שחרית וערבית המפורש בקרא בהדיא, דכיון דקרא ד"ושננתם" איירי כל היום וקרא ד"לא ימוש" כתיב ביהושע, איפה באורייתא כתיב ללמוד מקצת בבוקר ומקצת בערב? נראה לענ"ד לומר דסוגיין אליבא דשמואל שאמר בברכות כ. דקרא ד"ובשכבך ובקומך" בדברי תורה כתיב, וא"כ מהכא ילפינן חיוב ללמוד מקצת בבוקר ומקצת בערב, ומקרא ד"ושננתם" ילפינן ללמוד יום ולילה בלי הפסק, אך כיון שזה מדרשא- שבועה חיילא על זה דהחיוב המפורש הוא רק בקרא ד"ובשכבך ובקומך"[6].

 שיטת הריטב"א

הריטב"א הכא כתב שבאמת שבועה חלה מכיון שיש שעה שמתבטל מלימודו לצורך פרנסתו ולפיכך שבועה חלה עליו בזמן זה דעל זמן זה אינו מושבע ללמוד. ולכך התכוונה הגמ" ש"אי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית", דא"א לו לעסוק יותר בתורה כיון שצריך לעסוק בפרנסתו ורק בק"ש שחרית וערבית מחוייב ואינו יכול לפטור עצמו. ובהו"א חשבנו דאיירי באדם שפנוי ללמוד, ובמסקנה איירי במי שעסוק במלאכתו.

עוד אפשר לבאר, וכן ביאר הג"ר ראובן גרוזובסקי[7] שכיון שיש רגע שאינו מצווה בת"ת כיון שעסוק במלאכתו, ממילא השבועה מוסיפה על המצוה, דמחייבתו ללמוד גם בזמן הפנוי, וא"כ שבועה חלה מכל מקום.

ובאמת בגמ" ברכות לה: שהבאנו לעיל נחלקו ר" ישמעאל ור" שמעון בר יוחאי האם מותר לו לאדם ליבטל מלימודו לצורך פרנסתו. דלר" ישמעאל "יפה ת"ת עם דרך ארץ" ולפיכך יעסוק גם בתלמודו וגם במלאכתו, ורשב"י סובר שילמד בלבד והקב"ה יעשה מלאכתו ע"י אחרים[8].

לפי ר" שמעון יוצא שבאמת אין רשות לאדם לעסוק במלאכה כלל, וא"כ ודאי שאין שבועה חלה עליו אף שמבטל תורה ועוסק במלאכתו. וא"כ כל מה שאמר הריטב"א זה רק לר"י, שבזמן זה פטור מללמוד ואז שבועה חלה עליו. אך באמת כתב ר" יהודה שירליאון (בתוספותיו לברכות) שגם דברי ר" שמעון הם משום מצוה בעלמא ואינו חיוב, דהא איהו גופיה קאמר דבק"ש שחרית וערבית יוצא יד"ח "לא ימוש". וא"כ יוצא דודאי לכו"ע בשעה שאדם עוסק במלאכה הוא פטור מת"ת וא"כ חיילא שבועה עליה. ולכאורה קשה על הר"ן למה לא הסביר אף הוא כן, דודאי עדיף לפרש כן, משום שע"י זה לא בעינן לחדש שנדרים אינם חלים על מה שאינו מפורש בתורה.

וביאר ר" ראובן  דהר"ן ס"ל שברגע שפוסק ממלאכתו הרי חזר עליו חיוב ת"ת וא"כ לא חיילא שבועה כיון שנמצא שאין לו רגע פנוי ללמוד. אך אין סברא זו מובנת כ"כ, כיון דמ"מ השבועה מוסיפה על חיוב של תורה, דלולא השבועה לא היה חייב ללמוד בזמן זה והשתא חייב. לכן נראה יותר לבאר דנחלקו הריטב"א והר"ן אם ת"ת אצל עשיית מלאכה הותרה או דחויה, דלריטב"א- בזמן שעוסק במלאכתו אינו חייב כלל בת"ת וא"כ השבועה מוסיפה בחיוב, אך לפי הר"ן החיוב קיים גם בזמן שעוסק במלאכתו, אלא שבפועל אינו יכול ללמוד כיון שעסוק במלאכה, אך ברגע שיוכל ללמוד יחזור החיוב ולפיכך אין השבועה מוסיפה כלום בחיוב דמעיקרא[9].

 שיטת הרנב"י ופירוש ב" בריטב"א

הרנב"י (מובא בשיטה מקובצת) והריטב"א בפירוש השני כתבו דבאמת מצווה לעסוק בתורה בלא הפסק כלל, אך על פרק זה דוקא אינו מצווה, ובהכי מחייבתו השבועה. ומה שנקטה הגמ" "קריאת שמע" לדוגמא נקטה, שכמו שבהכי יכול לפטור עצמו ממצוה זו כמו כן בכל פרק אחר ולאו דוקא בפרק זה. ומה שהר"ן פליג אהכי, משום שפירוש זה דחוק מאד בלשון הגמ", דמשמע בגמ" שעיקר הפטור בגלל שאינו חייב כל היום אלא שחרית וערבית, ולא משום הקריאת שמע. ומצד הסברא נראה להסביר למה לא לפרש כן, שהרי באמת מצד מצות ת"ת יכול לצאת בפרק אחר, אך מצד מצות "ושננתם" חייב לעסוק גם בפרק זה, רק שבזמן שעוסק בפרק אחר פטור מלעסוק בפרק זה, אך ברגע שאינו עוסק בפרק אחר ממילא חייב לעסוק בפרק זה ועל כן אין שבועה חלה עליו. אך הריטב"א דיבר מצד מצות "והגית", ולפיכך ניחא ליה שעוסק בפרק אחר, דכיון דנשבע ללמוד פרק זה דוקא חיילא שבועה דמצד מצות "והגית" ליכא נפק"מ מה ילמד[10]. אך הר"ן דיבר מצד מצות "ושננתם", וא"כ בכל אופן מחוייב בכל רגע לדעת אותו הפרק.