המשנה בסוף מסכת מגילה מביאה את דין 'ארבע פרשיות' ואולם אינה מבארת כלל את חיובם האם זו חובה רגילה כמו כל הקריאות שתיקנו לנו חז"ל . או שמא יש בזה חיוב נוסף יתר על כל קריאה, שיש חובה על כל יחיד לשמוע (בניגוד לקריאה רגילה שהחיוב על הציבור), והאם חיוב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן.
לגבי פרשת זכור מצינו בגמ' לעיל (יח.): "כתיב התם כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר וממאי דהאי זכירה קריאה היא דתניא זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה". נמצאנו למדים מזה שני דברים, שחיוב זכור הוא גם מתוך הכתב וגם בפה ,וחיוב זה הוא מדאורייתא. וכן כתב התוס' בברכות יג. וז"ל "בלשון הקדש נאמרה – פירש רש"י פרק שני דמגילה (דף יז: ושם) לקרות בתורה. ולא נהירא דהא עזרא תיקן קריאת התורה ומקמי דאתא עזרא והיו למה לי. וי"ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור אי נמי מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה בתורה לקרותן אף על פי כן בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מתחלק לשבעים לשון" וכן הוא בבמגילה יז: (אך לא מצינו כאן חיוב קריאה דווקא במנין כי אם היה זה במנין היתה לומדת הגמרא גם למגילה שתצטרך דווקא מנין ואולם לגבי מגילה אומרת הגמרא מפורש שבזמנה אין צריך מנין לכו"ע אלא רק למצוה בעלמא (דף ה. וברש"י שם ד"ה ורב).
לגבי פרשת פרה מובא בב"י שחיובה מדאורייתא, וכן פסק בשו"ע, ומקורו מתוס' לעיל. ואולם העיר עליו הגר"א שבנוסחאות שלנו ל"ג התם פרשת פרה שהיא חובה לקרוא מדאורייתא אלא רק פרשת זכור, וכן הוא ברא"ש. וכן התרומת הדשן (סי' קח) הזכיר רק זכור והביא שם גם את תוס' שאנץ ועוד ראשונים הסוברים דזכור הוי דאורייתא, ומשמע שרק זכור ולא פרה. ואולם השל"ה גרס בתוס' כב"י, אולם הביא גם את המקורות החולקים. ובמ"א הכריע דכיון דאין לזה מקור בגמרא נראה שאין זה אלא מדרבנן. ובאמת צ"ע כל הני ראשונים מהיכן נפיק להו דהוא מדאורייתא.
הערוך השולחן (תרפ"ה ס"ז) הביא רמז לכך שהחיוב של פרה מדאורייתא, שהרי באמצע הפרשה כתיב והיתה לבני ישראל וגו' לחקת עולם ודרשינן בספרי שתהא נוהגת לדורות, דאפר פרה אדומה אינו תלוי במקדש דגם בזמן האמוראים היה להם אפר פרה (חגיגה כה. ועיין רש"י נדה ו:). ובסוף הפרשה כתיב עוד והיתה להם לחקת עולם ומיותר הוא? אלא דאתי לענין קריאת הפרשה אף בזמן דליכא אפר פרה, כעניין שאמרו בזבחים צ. למקראה הקדימה הכתוב ופרש"י שם שיהא קורין בעניין. אך קשה לענ"ד לומר כן שהרי אין הכוונה שמשם למדים על חיוב הקריאה, אלא שהחיוב שם הוא חיוב של כל הקרבנות לקרוא בזמן ההקרבה דווקא.
ואולי ניתן לומר ע"פ הגמרא בתענית כז: "אמר לו (הקב"ה לאברהם)כבר תיקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם". וכיון שלמדנו שחיוב פרה אדומה הוא לכל הדורות יוצא מזה, שכשאין כשאין אפשרות לפרה אדומה כגון בזה"ז ממילא חובה דאורייתא לקרוא הפרשה.
לפי זה יוצא שרק בזה"ז החיוב דאורייתא ולא בזמן המקדש. ולפ"ז מה שלא הזכירו התוס' את פרשת פרה לפי גרסתנו ,שחיובה דאורייתא, אין הוכחה. משום כיון שתוס' דבר רק על הזמן שלפני עזרא ואז היתה פרה אדומה ולא היה חיוב לקרוא. אולם, ניתן לקיים גם את גרסת הב"י והשל"ה שמביאים גם את פרשת פרה כי שם דובר על החיוב לקרוא בלה"ק וידוע היה שלעתיד לבא לא תהיה פרה אדמה ויצטרכו לקרוא מדאורייתא.
מקור נוסף שניתן ללמוד ממנו הוא מהפס': "וטמא טמא יקרא" (ויקרא י"ג מ"ה) שעליו דרשו בגמרא רמז לציון קברות מן התורה וכן מהפס': "והזרתם את בני ישראל מטומאתם", (שם ט"ו ל"א). כלומר, שיש חיוב לעשות היכר להתרחק מן הטומאה וממילא צריך לקרא פרשת פרה.(ואולם, עיין תו"ת שם שאמר שעכ"פ זה מדרבנן כמ"ש בנדה נז. שציון קברות דרבנן).
ה"משך חכמה" (במדבר יט כ) הביא הסבר נוסף והוא מהפסוק "כאשר צוה ד' לעשות לכפר עליכם" (ויקרא ח לד) לעשות – אלו מעשי פרה (יומא ב.) ושם ה: גבי מילואים שאף פרשה מיעכבא שנאמר זה הדבר אפילו דבור מיעכבא. ונמצא שדבור מעכב בפרה (ואולם במקראי קדש להגרצפ"פ הקשה שזה רק לזמן שהיתה פרה ולא לזמננו ותרץ ע"פ ערוך השולחן ואמר שהתירוצים משלימים זה את זה).
ומה שהקשה המג"א דלא מצינו בגמרא לק"מ דגם זכור לא אמרה הגמרא אלא בדרך אגב ללמוד ממנו אמגילה אך לא כתוב בפנ"ע.
ונמצאנו למדים לפי ההסברים הנ"ל שחיוב דאורייתא של פרשת פרה הוא רק על הציבור ולא על היחיד, שהרי הן הקרבת הקרבן והן ציון הקברות הם חובה על הציבור ולא על היחיד, ולכן אין חיוב על היחיד להשתדל לקראה יותר מכל פרשה אחרת.
ולפי"ז ניתן לומר שגם לדעת ת"ה החיוב של פרה הוא מדאורייתא והמחלוקת בין השו"ע ות"ה היא המחלוקת בין ההסברים הנ"ל דלשו"ע החיוב הוא האזהרה ולכן על כל ציבור יש חיוב ולכן חייבים בני הכפרים ללכת לעיר. ולפי ההסבר הראשון יובן ת"ה שכתב שרק על זכור יש חיוב לבני הכפרים ללכת ולשמוע כיון שפרשת פרה היא חיוב על כלל ישראל כמו הפרה אדומה עצמה שאינה חיוב על כל עשרה אלא על כלל ישראל. (ונראה שיש הכרח לומר כן בת"ה שכן הביא שם את תוס' הקצרות שסובר שגם פרה היא מדאורייתא ולא אמר שלדעתו צריך להיזהר גם בפרה לשמוע בעשרה).
ומסקנה נוספת שיוצאת מתירוצים אלו שקריאת פרשת פרה אפשרית רק בעשרה כיון שהיא חיוב על הציבור גם אם נאמר כמשך חכמה כפי הסבר הגרצפ"פ.
וצריך לברר את חיוב העשרה בפרשת זכור. והנה הוכחנו לעיל דאין חיוב לקרוא בעשרה (מזה שאין חיוב לקרא את המגילה בעשרה), ואולם הרא"ש בפרק שלשה שאכלו (סי' כ') כתב "ת"ר מעשה בר"א שנכנס לביהכנ"ס ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו … מצוה דרבים שאני … ואפילו הוי מלתא דרבנן … שלא מצינו לו עיקר מן התורה … דלא מסתברא לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרא פרשת זכור שהוא מהתורה". ומזה הבין בתרומת הדשן שמן התורה צריך לקרא בעשרה. ובשער הציון (תרפ"ה סק"ה) הקשה שאין משם הוכחה דהקריאה היא מדאורייתא אך רבנן תקנו לקרא בי' ונשאר בצ"ע. ונראה לחזק דבריו שהרי כשדבר לגבי קדושה אמר הרא"ש שלא מצינו לו עיקר מן התורה ולא דבר דווקא על דברים שהם כולם מהתורה אלא רק העיקר שהוא עצם הקריאה. ונראה להסביר שת"ה הבין שההו"א של הרא"ש היא שרק דבר שהוא ממש דאורייתא יכול לדחות לאו של "לעולם בהם תעבודו" אי לאו "ונקדשתי" ולכן חייב להיות שעשרה הוא עצמו חיוב מדאורייתא.
בגלל מסקנה זו כתב ת"ה שמי שיש באפשרותו לשמוע מגילה בי' או לחילופין זכור בי' עדיף לשמוע זכור בי' אע"ג דכל מצוות נדחות מפני מקרא מגילה. (ומכאן נראה דלא סבר כהר"ן דנדחה רק אם יכול לקיים שתיהן אלא בכל מקרה נדחה עי' סי' תרפ"ז ס"ב ברמ"א וכן בט"ז ובגר"א). ואולם כתב שאין נזהרים בזה.
והמג"א כתב ליישב מנהג העולם שיוצאים ידי חובה גם בשמיעת פרשת "ויבא עמלק" בפורים והקשה עליו במ"ב שעיקר הציווי שנזכור מה שעשה לנו ולכך נצטווינו למחותו וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק. ונראה שהמג"א הרגיש בשאלה זו ולכן כתב בסוף דבריו שמשמע במגילה יח. שיוצא יד"ח אף בקריאה זו. ונראה דכוונת דבריו שהרי הגמ' למדה בתחילה מ"זכרון בספר" (שהוא בפרשת ויבא עמלק) שצריך לקרא מספר, ומה שצריך בפה למדה מ"זכור" ו"לא תשכח" (שהוא בפרשת זכור) ויוצא שחיוב הזיכרון הוא משניהם ויוצאים בשניהם. וצריך לומר שיוצאים במה שכתוב שם מחה אמחה את זכר עמלק ואע"פ שאין זה ציווי אלא מדבר על הקב"ה עצמו ולא עלינו.
(ויש להעיר שהמ"ב אומר שבזה יוצא רק ידי הדאורייתא ולא הדרבנן ונראה ששני דברים לא מקיים גם תקנת חז"ל לקרא זכור וגם תקנת חז"ל לקרא בשבת שלפני פורים ונ"מ לקרא ביום אחר פרזה זו בי' וכל מה שבא המג"א הוא ליישב מנהג העולם מדוע לא מקפידים בזה יותר ממקרא מגילה ועיין בחכמת שלמה שבאר דבר זה).
יוצא, למסקנה, שהטוב ביותר לקרוא כל פרשה בזמנה בי' ואם א"א: לפי הת"ה עדיפה פרשת זכור ולאחריה מגילה. ולמג"א עדיף מקרא מגילה אם שומע "ויבא עמלק" (ורצוי לקרא אז בי' פרשת זכור) ופרשת פרה אינה קודמת למקרא מגילה כיון שהיא חובה על הצבור גם למ"ד דאורייתא אך יש להשתדל לשמעה בי' כי עכ"פ היא דאורייתא.
