הקרבנות, המסמנים את המפעלים המוחשיים, שהם מכוונים להגיע בתמציתם ויסודם לכונה האלהית העליונה, של החיים ושל המציאות, הם מורים עם זה בפרטיותם, בהערכת עבודתם היותר מפורסמת, הקטרתם ועכולם וההתנהגות עם אפרם, את כל התכן של כל המעשים כולם, שיסוד קדושתם התמציתית היא עולה למעלה, מפני פעולתם על הרצון, על המחשבה, ועל כל נטית החיים, מזדכך על ידם השכל, מיטהרים על ידם כל הכחות, הנפשיים והגופניים, שם האדם ומה שנשאר, אחר העכול הרוחני בהם, מן הענין המעשי שבחוש, פועל הוא שתי פעולות: חלק אחד תמציתי, פנימי, מטביע על החיים בקביעות את נטית הרצון והרגלת המעשים לשם שמים, לאצילות ולטוהר, והחלק האחר, שמתרבה, בכמותו, הוא חצוני, אבל משמש לטוהר, מפני הפרסום בקהל רב, שהפעולות מפרסמות את המחשבות ואת ההרגשות הקדושות, שמטרה זו מושגת היא ע"י המעשים. ולשם כך ישנם שני מיני מפעל בדשן המזבח. התמצית הגשמית, הנשארת מההקטרה שע"ג המזבח, הרמת הדשן, שנשארת אצל המזבח, בקביעותה, בהבלעתה במקומה, והוצאת שאר הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. הראשונה, הפנימית, לעומת ההשפעה על החיים הפנימיים הגופניים, ודחיפתם לצד הקדושה העליונה ומהמטרה הרוחנית המגמתית. והשניה, לעומת הענין ההולך ומקבל צורה פומבית, למען דעת כל הקהל וכל החיים, כי הכל עומד על כבוד בורא כל עולמים, מלך הכבוד, מחיה חיים ומקור חיי החיים, שהכל שלו ומידו נתנו לו, כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו.
