קדושת שביעית בהקדש

שיטת הרמב"ם

המשנה למלך בריש פ"א בהל" שמיטה ויובלות, תמה על הרמב"ם שלא הביא את הדין דהקדש חייב בשביעית דאיתא בירושלמי (פ"ז ה"ז). אבל לכאו" נראה דהרמב"ם סובר דהקדש פטור משביעית, וז"ל הרמב"ם פ"ה דבכורות הל" ט":

"אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה, לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית וכו" ואם תהיה חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פירות שביעית" עיי"ש.

הרי חזינן, דפשיטא ליה להרמב"ם, דאם היתה הבהמה חייבת בבכורה, אי אפשר היה שעל הבכור תחול עליו קדושת שביעית. ונראה דסבירא ליה דלא כהירושלמי הנ"ל, ודברי הרמב"ם הם גירסתו בגמרא בכורות (יב,ב) ודחה הרמב"ם את הירושלמי מקמי הבבלי. (וע"ע נועם ירושלמי (ספ"ז פאה), בבאורו מדוע הרמב"ם השמיט דין הקדש בשביעית).

שיטת רש"י

רש"י בגמ" שם כתב "לאכלה ולא לשריפה משום האימורים". ולכאורה קשה, הרי הבהמה בוודאי דמי שביעית היא, ואפשר לפדותה ויוצאת לחולין כדאמרינן "יצא יין נכנס שמן ואחרון אחרון נתפס" (עיין כלכלת שביעית עמוד רכ).

ונראה, דכשם שאין איסור חל על איסור, אעפ"י דשניהם לא מכחישים אחד את השני, ומ"מ אם הדבר נאסר פעם אי אפשר שיחול עליו איסור אחר. מכל שכן שאי אפשר שיחולו שני דינים הסותרים זה את זה. וכיון שעל שביעית חל איסור של שריפה, הרי אי אפשר שיחול עליה אח"כ קדושה שמחייבת שריפתה. ומכיוון שאי אפשר שתחול עליה קדושת אימורים, אי אפשר לה להתקדש בקדושת בכור, שהרי אין קרבן בלא אימורים, ואפילו שאימורים דליתנייהו אינם מעכבים, אבל מ"מ קרבן בלי אימורים ליכא בוודאי. וממילא כל זמן שהבהמה קדושה בקדושת שביעית, שיש עליה איסור לשריפה, אי אפשר שיחול עליה קדושה של שריפה, וכמו דאין איסור חל על איסור, כש"כ איסור הסותר את הראשון.