שינוי לשון בין הטור והרמב"ם לגבי קריעה על ראיית ערי יהודה וירושלים מלמד על שני טעמים אפשריים בנוהג זה של אבילות הנוגע לימי בין המצרים.
ערי יהודה וישראל – הרב יגאל לרר
גמ' מו"ק דף כ"ו. "ואלו קרעין שאין מתאחין…ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים. ערי יהודה מנלן דכתיב ויבואו אנשים משכם משילה ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים וכו'.." .והביאו הטור להלכה בטאו"ח סי' תקס"א וז"ל: "הרואה ערי ישראל בחרבנן אומר על הראשונה שרואה ערי קדשך היו מדבר וקורע…". והקשה הב"י דבגמ' מו"ק כתיב "ערי יהודה", ולמה כתב הטור "ערי ישראל", ועוד שהטור עצמו בטיו"ד סי' ש"מ כתב ערי יהודה, אלא ערי ישראל לאו דווקא, וכן המנהג שלא לקרוע אלא על ערי יהודה דווקא ולא על שאר ערי ישראל, והא דמייתי הגמ' מקרא דויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון, דמשמע דקורעין אף על שאר ערי ישראל, תירץ הב"י דהנהו לא קרעו בגדיהם אלא עד שראו המצפה שהוא מערי יהודה. וכ"כ שם בב"ח דאין המנהג לקרוע אלא על ערי יהודה בדוקא ולא על שאר ערי ישראל.
אלא, שהנה בספר כפתור ופרח לר' אשתורי הפרחי בפרק הששי כתב וז"ל: "וכי 'חרבנן' אינו רוצה לומר שיהיו מאין אדם, אלא שאין שם ישראל בישובן, שהרי שכם שילה ושומרון לא היו חרבים לגמרי כשבאו אותם השמונים איש" עכ"ל. דמוכח מדבריו דס"ל שקורעין אף על ערי שומרון כדמוכח בפשטות מהפס' הנ"ל שמובא אף בגמ' לענין קריעה על חורבן ערי ישראל. ולפי"ז י"ל דמה דכתב הטור "ערי ישראל", כתב בדוקא, וקורעין לא רק על ערי יהודה אלא אף על ערי ישראל לפחות על שומרון, כדמוכח מהפס' גופא. ולא ס"ל כדפירש הב"י הפס' הנ"ל דקרעו רק כאשר הגיעו למצפה, שהיא מערי יהודה.וברמב"ם הל' תעניות פ"ה הט"ז כתב וז"ל: " מי שראה ערי יהודה בחרבנן…" דמפורש דאין קורעין אלא על ערי יהודה בחרבנן ולא על שאר ערי ישראל. ויש לברר מהו יסוד המחלוקת בין הרמב"ם, דס"ל דאין קורעין אלא רק על ערי יהודה בחרבנם בלבד, ובין הטור להבנת הכפתור ופרח, שקורעין אף על שכם שילה ושומרון, שהם ערי ישראל ולא ערי יהודה.
ויש לומר שיסוד מחלוקתם תלוי בהבנת דברי הגמ' מו"ק, וז"ל: "ואלו קרעין שאין מתאחין..ועל ערי יהודה.." דנקטה ערי יהודה, דהטור ס"ל כהלבוש או"ח סי' תקס"א סעי' א' וז"ל: "ודוקא ערי יהודה שהם קרובים לירושלים, אבל שאר עיירות דא"י אינו צריך לקרוע עליהם", דענין ערי יהודה הוא סימן היכר ומדד למרחק מירושלים אבל לא מצד עצם מהות ערי יהודה. ולפי"ז י"ל דיש לקרוע אף על שאר ערי ישראל שהם במרחק זהה לערי יהודה. ובעצם לפי"ז יש למתוח חוט מירושלים לאחרון שבערי יהודה ולעשות עיגול לפי רדיוס זה מסביב לירושלים, וכל מה שנכלל בעיגול זה קורעין עליו אף דאינו מערי יהודה, שהרי יהודה הוא רק מודד למרחק מירושלים שעליו קורעין. ואילו הרמב"ם דס"ל דאין קורעין אלא רק על ערי יהודה ס"ל דיהודה דנקטה הגמ' הוא מצד קדושת ערי יהודה, שכל חלקו של יהודה יש לו קדושה מיוחדת מכח המצאותה של ירושלים בחלקו של יהודה, וכפי שכתב הרמב"ם בהל' קדוש החודש פ"ד הי"ב וז"ל: "ואין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה", והרמב"ם לשיטתו בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ז דקדושת ירושלים מפני השכינה ומכאן לקדושת חלקו של יהודה מפני קדושת ירושלים הנמצאת בה. וכשיטת היד רמ"ה סנהדרין י"א: דאין מעברין את השנה אלא ביהודה משום דאמר קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה, דכתב רש"י "ביהודה", הכוונה לירושלים שהיא ביהודה, ואילו היד רמ"ה כתב דלא מסתבר, דא"כ בירושלים מיבעי ליה, אלא מסתברא דאכולה ארץ יהודה קאי, דכולה ארץ יהודה שכנו של מקום מיקרי מאחר דהוי בית המקדש בגוה.." עכ"ל.
והנה בברכי יוסף או"ח סי' תקס"א מביא מחלוקת אי קרעינן על חברון אי לאו, דיש דס"ל דאין קורעין על חברון לפי שהיתה מערי מקלט ומערים שנתנו ללויים ולא מערי יהודה מקרי, ויש חולקין וס"ל דקורעין אף על חברון, וכך ס"ל גם לברכ"י שם. וצריך בירור יסוד מחלוקתם.
ונראה, דהנה לגבי ערי מקלט וערי מגרש שניתנו ללויים שבעצם במקורם היו חלק מנחלת השבטים, אנו מוצאים מחלוקת באיזה גדר בעלות נתנו ללויים. דר' יהודה ור' יוסי ס"ל דניתנו ללויים בבעלות גמורה לחלקם ולאחוזתם, ורבי מאיר ס"ל דנשארו בבעלות המקורית של השבטים ולא ניתנו ללויים אלא לבית דירה בלבד, ולא שהם נחלתם ואחוזתם. ונפק"מ אם הרוצחים בשוגג בערי מקלט היו צריכים להעלות שכר ללויים, וכפי שהביא הפני משה בירושלמי כרם רבעי – מעשר שני דף לג., וכן נפק"מ אם הלויים מתודין בשעת הבאת מעשרות, וכפי שמוכח במשנה מעשר שני כרם רבעי פרק ה' משנה יד.
וי"ל דזהו יסוד באור מחלוקתם לגבי קריעה על חברון, דהרי חברון מעיקרא היתה חלק מנחלת שבט יהודה ואחר כך ניתנה ללויים כעיר מקלט, וי"ל דאלו הסוברים דאין קורעין משום דס"ל דאין קורעין אלא על ערי יהודה משום קדושתם, שבחלק יהודה נמצאת ירושלים, ואילו חברון שניתנה ללויים כאחוזתם בבעלות גמורה הופקעה קדושתה במישור זה, שמעתה אינה נחשבת עוד בחלקו של יהודה, ואילו החולקין ס"ל דקורעין על חברון משום דס"ל דע"י נתינתה ללויים לא נפקעה קדושתה כחלק מנחלת יהודה, שלא ניתנה ללויים אלא לבית דירה בלבד, אבל במהותה עדיין נמצאת בחלק יהודה, ולפיכך קורעין עליה כפי שקורעין על כל ערי יהודה.
והנה הבנה זו כיסוד למחלוקת בענין קריעה על חברון מסתברת רק אם נאמר כהסבר בשיטת הרמב"ם לעיל דקריעה על ערי יהודה היא מצד קדושתה, וממילא לגבי חברון תליא אם עדיין נחשבת בחלקו של יהודה אם לאו, ותליא בגדר הנתינה ללויים אם לבעלות גמורה או לבית דירה. אבל אם כהסבר שיטת הטור דערי יהודה אינו אלא מודד למרחק ובעצם כולל בתוכו אף שאר ערי ישראל הנמצאות במרחק זה, א"כ פשיטא דגם לאחר נתינת חברון ללויים לא נשתנה המרחק של חברון מירושלים ויש לקרוע על חורבנה לכו"ע, ולפי זה מובנת שיטת אלו הסוברים שיש לקרוע על חברון, אבל שיטת אלו הסוברים דאין לקרוע על חברון אינה מובנת, ואמנם כבר הביא הברכ"י עצמו דברי "שבח וקילוסין" על שיטה זו וז"ל: "אמנם יהיה מי שיהיה [שאמרם] דברים חלושים הם".
והנה בהסבר הב"י והב"ח בשיטת הטור דערי ישראל לאו דוקא אלא כונתו לערי יהודה. צריך להבין: דאם כוונתו לערי יהודה בדוקא א"כ למה בכל זאת כתב ערי ישראל. וי"ל דאמנם כוונת הטור לערי יהודה ומ"מ קראם ערי ישראל משום דהטור ס"ל כשיטת אלו הפוסקים כהגמ' בסוטה מח: דמשחרב ביהמ"ק ראשון בטלו ערי מגרש [ערי לויים] ופסקו אורים ותומים ופסק מלך מבית דוד, וכהסבר המשך חכמה פרשת מסעי ד"ה שש ערי מקלט, דהטעם דלא נהגו ערי מגרש בבית שני משום דלא היתה חלוקה עפ"י א"ות. וא"כ הרי חלוקת א"י לשבטים שהיתה בזמן בית ראשון בטלה בחורבן בית ראשון, ובבית שני לא נתחלקה א"י לשבטים. וכפי שהביא הבית הלוי חלק ג' סי' א' סע"ק ד' בשם בנו מו"ה חיים מוולאזין שיחי' [כלשון הבית הלוי שם – וכוונתו להגר"ח מבריסק זצ"ל] להסביר את שיטת הרמב"ם, דאף דס"ל בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ז ובהל' תרומות פ"א ה"ה דקדושת א"י שבימי עזרא – קדושה שניה – קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, אעפ"כ פסק בהל' תרומות פ"א דתרומה בזה"ז דרבנן, ואפי' במקום שהחזיקו עולי בבל ואפי' בימי עזרא אינו מן התורה אלא מדבריהם. דקשיא דאמאי הוי דרבנן והרי קדושה שניה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא.
ותירץ בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל דאמנם קדושה שניה קדשה מדאורייתא מ"מ כיון דתרומה בעי כיבוש וחילוק, ובימי עזרא לא היה כיבוש וחילוק, דהכיבוש לא נחשב כיבוש כיון שהיו משועבדים למלכי פרס, וגם חילוק לא היה כיון שהיו רק מקצת ישראל ואין זה חלוקה, ממילא לא חסרה קדושת א"י לענין מצוות התלויות בארץ התלויות בשנות השמיטה.
וא"כ י"ל דהטור שכתב ערי ישראל והתכוון לערי יהודה ס"ל דמאז חורבן בית ראשון בטלה חלוקת השבטים, וממילא מעתה אותן ערי יהודה כבר אין שם שבט נחלת יהודה עליהם ולכן קראם בשם ערי ישראל. [אלא שא"כ צריך להבין, דכל זמן שערי יהודה היו בנחלת יהודה מובן למה ערי יהודה יש להם קדושה יתירה משום שירושלים שוכנת בנחלת יהודה וקדושה זו נתחמה בתחום נחלת יהודה בלבד, שזו יחידה בפני עצמה, ולכן קורעין על ערי יהודה בלבד, אבל מעתה שבטלה החלוקה ולכן קורא הטור לערי יהודה ערי ישראל, א"כ למה נתחמה קדושת ירושלים דוקא לתחום שהיה פעם נחלת יהודה, והרי עתה דאין חלוקת השבטים קיימת עוד כל א"י כיחידה אחת נחשבת, וא"כ מכח קדושת ירושלים היו צריכים לקרוע על כל ערי ישראל. ויש לומר, שאמנם חלוקה בטלה, אבל עדיין קדושת ערי יהודה בקדושתן גם היום, שהרי קדושתן מושפעת מקדושת השכינה שבירושלים, וכפי שלהרמב"ם קדושת ירושלים לא בטלה כמו"כ קדושת ערי יהודה, ואכמ"ל.]
ולפי מהלך זה הרי שיש להסביר ברמב"ם שנקט "ערי יהודה", דחלוקת השבטים בזמן בית ראשון לא בטלה, דאף דקדושת בית ראשון קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד, ובטלה בזמן חורבן בית ראשון כאשר עם ישראל יצא לגלות ונתבטל כיבוש הארץ, שכיבוש זה בעצם היה גורם קדושת יהושע בא"י, וממילא כיון שבטל הכיבוש בטלה הקדושה, מ"מ חלוקת השבטים לא בטלה, וכפי שאכן משמע ברמב"ם בהל' תרומות פ"א ה"ב, וז"ל: " ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה.." עכ"ל. דאין קשר בין קדושת א"י לחלוקת א"י לשבטים. וכיון דס"ל דחלוקת א"י לשבטים לא בטלה לכן קורא לערי יהודה בשמם המקורי "ערי יהודה", שהרי עדיין חלקו של יהודה במקומו עומד, כחלקי השבטים כולם.
תם ולא נשלם, שבח לא-ל בורא עולם. הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא. ויהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך, ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.
