ב"ה
שיחה לפרשת מטות ומסעי
השבת אנו מסיימים את קריאת ספר "במדבר" הוא הספר הרביעי של תורת האלקים. מקופלות בו ארבעים שנות נדודי העם בראשית התהוותו, והן מסתכמות בצורה יבשה במקצת במנין ארבעים ושנים המסעות בפרשה האחרונה.
הקוים הבודדים הולכים ומצטרפים לתמונה שלימה, מאורע למאורע ומסע למסע, משתזרים ומתאחדים ליריעה היסטורית מיוחדת במינה. לכאורה מרובים הצללים – הרגנות, חוסר סבלנות, תביעות חוזרות ונשנות. אולם בהסתכלות מעמיקה יותר, אנו רואים כי אכן בית-ספר קשה עבר העם בשנים אלה. "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך", מגלה אחר כך הרועה הנאמן בעת הפרדו. ארבעים שנות ענות ונסיון טרם כניסתו לארץ נוטל על העם להתנסות בדרך של חיים עצמאיים, אשר הנם יחד עם זה רחוקים מלהיות חיים נורמליים של עם. לא ארץ נושבת, לא קורת גג ואף לא פת לחם רגילה. הכל בלתי טבעי – הלחם, לחם שמים, המים מי נס, ואף החניה והמסעות בצורה בלתי ידועה וקבועה מראש, יום או יומיים או חודש או ימים.
מה פלא אם יש וקצרה נפש העם בדרך. הן לא דבר קל הוא להחזיק תמיד את המתח בקו עליה. אולם הנה נגמרת תקופת הנסיון וניתן כבר לסקור את התוצאות.
התורה עצמה אמנם אינה מתעסקת בחלוקת תשבחות, היא רואה תמיד את הלקוי, את הטעון תיקון. אולם ניתן לנו לעמוד על המצב האמיתי של העם ע"י הערכה של אדם שלא היה מקום לחשדו באהבה יתירה. מפיו של בלעם הרשע הורשה לנו לשמע קצת דברי שבח על אהלי ישראל ועל משכנותיו משמע – לא לחנם היתה העבודה, אט אט הולך העם ומקבל את הצורה המיועדת לו – עם ה'.
בינתיים מתחלפות המשמרות. בהפקד העם בשניה בספר זה אנו קוראים "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן". תם דור יוצאי מצרים ותחתם קם דור חדש הנועד לכיבוש הארץ ולהתנחלות בה. הוא צועד בצעדים מהירים לקראת מטרתו. באפס יד נלכדות ממלכות עבר הירדן מזרחה והנה הוא שוכן מול הארץ המיועדת "בערבות מואב, מול ירדן יריחו".
אולם כאן יש להעמיד נקודה. מגיעה שעתו של המנהיג הגדול להפרד מעל עמו. בפרשות האחרונות ניתנות הוראות הכרוכות בכניסה לארץ: סימון הגבולות, קביעת סדרי ההתנחלות, אזהרות על היחס ליושב הארץ, ומצות הפרשת ערי מקלט לרוצח נפש בשגגה.
פרשה זו מסתיימת בפסוק אופייני המבטא את מהות העם והארץ אשר הוא בא לרשתה: "ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ונדרשת חז"ל "שוכן בתוך בני ישראל" – אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם. זה טבעו של העם וזה טבעה של הארץ, אשר קדושתם אינה פוסקת והשכינה אינה זזה מהם גם בטומאתם. אכן כדאי היה הסבל, אם כתוצאה ממנו זוכים לשמע דברים אלה מפי הגבורה. חזק, חזק ונתחזק!
