שיחה לפרשת ואתחנן

שיחה לפרשת ואתחנן
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל

לפרשת ואתחנן

    ספר “דברים” כולו, מהווה את צוואתו הרוחנית של מרע”ה לבני ישראל טרם כניסתם לארץ. בצורות שונות, בדברי תוכחה ובדברי הוכחה, הרועה הנאמן מזהיר, וחוזר ומזהיר, את הדורות הבאים ועד סוף כל הדורות מפני סכנת סטיה ממצוות התורה, אם מתוך רשלנות, ואם מתוך הִדמוּת לגויי הסביבה, ואם מתוך מחשבה שעל ידי זה יבוא פתרון לשאלות מסוימות שיכולות להתעורר. באותות ומופתים מהעבר הקרוב מאז יצאו ממצרים עד אותו יום, מוכיח משה שבזמן ששמרו את דברי ה’ – הצליחו, וכשחטאו, ודימו להצליח בדרך מנוגדת לציווי ה’ – נחלו כשלונות.

            בין האזהרות חוזרת פעמיים האזהרה שלא להוסיף ולא לגרוע ממצוות ה’, ומלווה לאזהרה זו גם העובדה שצריכה להוכיח את הצורך בהקפדה על זה. וזה לשון הכתוב (דברים ד’, ב’): “לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו… עיניכם הרואות את אשר עשה ה’ בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה’ אלקיך מקרבך…”.

            אכן, בעוד שהאזהרה כשלעצמה מובנת, שכן התורה על כל מצוותיה וחלקיה מהוה אחדות אחת ושלימות מוחלטת, שכל הוספה כמו כל גרעון מקלקל את שלימותה, הרי ההוכחה שמביא לזה משה מבעל פעור אינה מובנת כלל. מה ענין תוספת וגריעה ממצוות התורה, לסטיה לעבודה זרה בדמות בעל פעור? הרי זו אינה בחינת תוספת או גריעה באחת מהמצוות, זוהי תפנית מוחלטת שאין עמה ולא כלום, לא עם ה”לא תוסיפו” ולא עם ה”לא תגרעו”. איך זה יכול לשמש הוכחה לאיסור זה שהוא בא להזהיר מפניו?

            דומני, שנוכל לעמוד על כוונת התורה בנידון זה, לאור הבעיות שמתעוררות בזמננו, ועל כגון דא ניתן לומר כשם שאמרו (ירושלמי ר”ה, ג’ ה’): דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר”. כן, דברי תורה מתנהרים ומתבהרים בזמן זה, אע”פ שקשה היה אולי להבינם בזמן אחר.

….

            לאור מציאות ימינו, נפתח שוב את ספר דברים, נעיין בסכנות שראה מרע”ה שתתעוררנה בישראל בעברו את הירדן להתנחל בארץ. אחת הסכנות היא (שם ח’, י”ג): “פן תאכל ושבעת… ורם לבבך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”. זוהי אחת הסכנות – שכחת ה’ מתוך גאווה. אך לפני כן הוא מזהיר בפני סכנה אחרת, והיינו טרם שהצליחו כבר להשתלט על הארץ, אז היתה קיימת סכנה הפוכה של מורך לב (שם ז’, י”ז): “כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם”. בכדי להתגבר על הקושי הזה, קושי ההתגברות על בעית הקליטה בארץ, יכולה לצוץ מחשבה של כריתת ברית עם יושבי הארץ למען יבטלו את ההתנגדות, שלא יצטרכו כלל למלחמה.

            וזה נראה התוכן אשר באזהרה “לא תוסיפו ולא תגרעו”. כי אפשר לפתח תיאוריה, שהואיל והתורה תורת רחמים היא, ויש מצוה של “ואהבת את הגר” (אעפ”י שפירושם של דברים שזה מכוון כלפי הגר תושב, היינו שמקבל על עצמו ז’ מצוות בני נח) יוסיפו ויטענו, שמן הראוי לכלול בזה גם את עובדי ע”ז. ובזה תמצא, לפי דרך מחשבה זו, אפשרות לעקוף את צו התורה על שבעת העממים. ומזהירה התורה שהוספה זו היא בעצם גירוע, שכן זוהי סתירה למגמת התורה להכחיד ע”ז מקרב הארץ.

            ומוסיף מרע”ה ומראה דוגמא חיה שזה לא יצלח. “עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה’ לבעל פעור”, כי אכן בעייננו היטב נבין כי כל הסיפור שמספרת לנו התורה “ויחל העם לזנות עם בנות מואב” היה בעיקרו ביטוי למגמה של התקרבות לעמי הארץ, שיעקוף את הצורך במלחמה, שלא היו מוכנים לקראתה, בטענה “איכה אוכל להורישם”. ודימו, שהנה הנה נפתחה לפניהם דרך של השתלבות בעמי הסביבה, שהרי הנה מגלה יושב הארץ רצון להתחבר עם ישראל, יש אפוא לנצל את ההזדמנות, וגם אם מתנים זאת בהצמדות לבעל פעור, מה איכפת לנו כי נשתתף בטקס הזה.

            מעשה זימרי עם המדיינית, היה בו משום מרידה בהנהגתו של משה רבינו ובפרוש שנתן למעמד הר סיני וקבלת התורה. היתה כאן טענה “שאינו מכיר את צורך השעה”, אינו “גמיש” די הצורך, ואיננו מבין כי יש צורך להקל על מגמת ההתבדלות מהעמים, כי זוהי “גזענות”…, והמחשבה ה”ליברלית” דורשת פתיחות כלפי העמים אשר באים להתנחל בתוכם ולהיות בשכנות עמהם. ואין זה סותר כלל את התורה, שכן התורה עצמה אומרת, כי ה’ הוא אלקי כל הארץ… . אין זו אלא “הקצנה” ו”אטימות” וכו’, המילים והמליצות שאנו רגילים לשמוע כיום הזה. ואם אין תורת משה מכירה בזה כי אז יש להוסיף אליה, אם אין חוקיה ‘דמוקרטיים’ די הצורך יש להרחיב את המסגרת, ואז יטב לנו, ואז יכירו בנו כשוים עם שוים, “את בנותיהם נקח לנו ואת בנותינו ניתן להם”. ואהבה ואחווה ישררו בינינו עם העמים אשר אנו באים אליהם, כד להשתלב עמהם, כדי שלא יראו אותנו כפולשים.

            לקח לו אפוא מרע”ה את הדוגמא של בעל פעור ואביזריו, כדוגמא חיה לטעות שבכל מהלך המחשבות הללו “כי כל האיש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה’ אלוקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום”. דעו נא והווכחו, כי לא בהתקרבות לעם הארץ טמון סוד קיומכם. הללו אינם מקרבים אלא להנאתם, ובסופו של דבר יבגדו בכם. סוד קיומו של עם ישראל איננו בביטול מחיצות שבינו לבין עמי הניכר, אלא בדביקות בה’ ובתורתו, זוהי האמת שעמדה ותעמוד במבחן הימים.

            אף אנו כיום מצווים ועומדים לא להאחז באשליות של ברית, כביכול, בין יצחק לישמעאל… בשמירת יחודנו ובהגברת האחדות בינינו לבין עצמנו ובדבקות בה’ אלוקינו לנו חיים. “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כולכם היום”.


* תקציר מתוך “בין ישראל לעמים” – על דמוקרטיה וגזענות, מתוך ‘הרבנות והמדינה’, הוצאת ארז, תשס”א.

נגישות