שיחה לראש השנה מתוך החוברת "דרשו ה" בהמצאו"

עומד בבחינת מלך בעולמו

נלמד, כהכנה לראש השנה, את דברי הרמח"ל בספר המאמרים, על מלכויות, זכרונות ושופרות. תפילת מוסף של ראש השנה, היא תפילה שאין כדוגמתה כל השנה, ואף ביום כיפור. היא בנויה מתשע ברכות, וקדושת היום – שבכל שאר תפילות המוסף באה כברכה אחת – נבלעת כאן בתוך שלוש הברכות האמצעיות. מה גם, שענייננן של שלוש הברכות הוא העיקרי והבולט, לעומת עניין קדושת היום שבא בהן רק בדרך אגב – "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון".

"הנה כבר אמרנו, שביום זה הקב"ה עומד בבחינת מלך בעולמו. ואמנם בזה צריכים אנו להתחזק כי זה כל טובנו וכל תקפנו, עוד הנה היום יום משפט ודין וצריך להתעורר לפניו ית" שיעלה זכרוננו לפניו לטובה, ועוד ענין גדול יש ביום זה והוא ענין השופר שנצטוינו בו, וזה כי סגולת השופר בתקיעתו למטה וכח שרשו למעלה, הוא להחזיק הטוב ולכפות הרע, ותראה שמאחר חטאו של אדם הראשון הנה נתערב הטוב ברע ונכבש תחתיו, ובזמן המתן תורה הנה יצא הטוב מתוך הרע ונתגבר ושלט ואמנם לא הגיע עדיין להיות הוא כובש את הרע תחתיו, אבל הגיע לצאת ממאסרו, ולהתחזק בעצמו, ונשאר הרע נפרד ממנו עומד בפני עצמו, אך לעתיד לבא הנה ישתלם התיקון הזה והטוב יכבוש את הרע לגמרי, ויהיה הטוב שולט לבדו, ואמנם, החיזוק הא" שנעשה לטוב נעשה על ידי השופר דמתן תורה והוא ענין ויהי קול השופר וכו", והשלמת התיקון לעתיד לבא שהטוב ינצח נצחון גמור, גם הוא יהיה על ידי השופר והוא ענין יתקע בשופר גדול, ולפי שתיקון זה יהיה גמור מה שלא היה במתן תורה נקרא שופר גדול, ואולם נצטוינו לתקוע בשופר בראש השנה לחזק התיקון העשוי כבר במתן תורה ולהזמין העתיד ליעשות לעתיד לבא, וכן כנגד זה נסדר הסדר בתפלה לעורר אותו כראוי. נמצאו כללי הענינים הראוים להתעורר ביום זה, ג" והם המלכיות זכרונות ושופרות, והתיקון לסדר עשרה פסוקים בכל אחד מהסדרים, כנגד עשרה מאמרות והם הם סוד העשר ספירות".

הרמח"ל פותח בכך שהקב"ה בראש השנה "עומד בבחינת מלך בעולמו". ויש לשאול, במה מיוחדת "בחינת מלך" של ראש השנה, משאר ימות השנה? הרי בכל השנה אנו גם כן מזכירים את מלכות הקב"ה – "ד" אלקינו מלך העולם". במה נתייחד ראש השנה, שדווקא בו עומד הקב"ה בבחינת מלך?

 

השם "ראש השנה"

נזכיר בדרך אגב, ש"ראש השנה" לא נזכר – בשם זה – מפורשות בתורה. הרמב"ן בדרשתו ליום הזכרון (ד"ה "ובתחילה"^[1]) מביא, שנתינת ראש השנה לישראל קשורה לחלק הנסתר שבתורה, שהרי לא נזכר בתורה במפורש. כתוב (ויקרא כג, כד): "…בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". התורה לא מבארת את עניינו וסיבתו של זכרון התרועה, זאת לעומת מועדים אחרים, שעניינם נכתב בסגנון יותר ברור. מסביר הרמב"ן בדבריו, שזה מנסתרות התורה, כלומר – עניין ראש השנה הוסתר מהאומות, ונמסר רק לישראל.

הנוסח "ראש השנה" מופיע כשמה של מסכת, בעוד שבתורה איננו מופיע. נעמוד על משמעותו של הביטוי הזה.

 

הקבלת הפנימיות והחיצוניות

ישנם יחס וקשר בין המימד החיצוני בעולם, לבין הפנימי המקביל לו. כפי שבא לידי ביטוי באדם, שבשנות הצמיחה הגופנית שלו, גם הנפש צומחת ומתפתחת במקביל. כאשר התינוק לומד לעכל מזון, גם כושר הדיבור מגיע, כדברי חז"ל (ברכות מ.). בד"כ התחלת הדיבור מגיעה יחד עם ההליכה על הרגליים.

מגיל שלוש עשרה מתחייבין במצוות – ובאותו גיל כבר ניתן להוליד. גיל שלוש עשרה מביא איתו גם בשלות גופנית, וגם נפשית – מופיעה אצלו גם היכולת להיות הורה אחראי. כאן יש ביטוי ברור של הקשר בין ההכנה לקבל עול מצוות, לבין ההכנה הביולוגית שמופיעה אצל האדם באותו גיל.

וכן הלאה – גיל עשרים הוא שלב של שיא התגלות הכח הגופני, ובאותו זמן הוא כבר ראוי להיענש בבית דין של מעלה, וכפי שגם ראינו במדבר בחטא המרגלים, שהפרעון מתחיל מגיל עשרים.

 

העקרון הזה נכון גם ביחס לעולם. ישנה הקבלה בין ההתפתחות הטבעית של העולם, להתפתחותו הפנימית. ישנה נקודה בין הקיץ לחורף בה היום והלילה שווים באורכם, עם הזמן היום הולך ומתקצר, הלילה הולך ומתארך, ולאחר מכן המגמה מתהפכת – ובאמצע השנה יש נקודת שיוויון, שלאחריה כבר רוב היממה היא יום. אפשר לראות שלראש השנה מתלווה אותה נקודת שוויון, הנקודה שמגדירה את תחילת השנה הטבעית.

הטבע מסודר בהתאם לכוחה של האדמה להוציא פירות. בסתיו חורשים וזורעים את הקרקע, באביב באה הפריחה, בקיץ התבואה מתבשלת, ובסוף הקיץ הכל מוכן לאכילה ולאחסון. ממילא ברור שמבחינה חקלאית – השנה מתחילה בזמן הזה – בסתיו, זמן הזריעה, לפני שיתחיל הגשם במלוא עוצמתו, משום שהגשם יזיק לזרעים שזה עתה נזרעו, והם צריכים להיקלט לפני הגשמים. הגם, שעוד לפני הזריעה, יש צורך להכין את האדמה ולחרוש אותה. בזמן הזה, כל מה שכבר צמח מאשתקד – התייבש; השלכת באה, ומתפנה הדרך למחזור חדש של טבע. עכשיו – זמן של התחדשות, התחלה של מחזור חיים חדש בטבע.

 

זכרון תרועה

אם זכינו לאותה יכולת להתבונן בהקבלה ובקשר הקיים בין המימד החיצוני לפנימי, בין הגוף לנפש, בין הכלי לבין האור שסידר הקב"ה – אנחנו מבינים את הרמז, שראש השנה הזה הוא זמן מתאים שבו העולם יהא נידון. כל באי עולם נידונים בו, ועל עניינים של העולם הזה דווקא, כדברי הרמב"ן. לא אם האדם יגיע לעולם הבא – אלא לגורל של העולם הזה: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו… מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום". זאת, משום שהנקודה הזאת בשנה – קובעת את חיי העולם הזה. כל מדרגותיו של העולם הזה – מהצמחים ובעלי החיים, עד לסדרי החברה המדיניים.

וכל זה הוא מסתרי התורה, שנמסרו רק לישראל. המילים "זכרון תרועה" באות לרמז על המדרגה הגדולה שקיימת ביום זה. המילה "זכרון" רומזת למשמעות פנימית ורוחנית, וכמו כן – מבטאת חיבור לדורות וזמנים קדומים.

 

ה"תרועה" מגיעה, כשיש צורך לקבץ. כשמריעים בשופר, למעשה קוראים לכולם להתקבץ ולהתכנס יחד. זה מזכיר לנו מצבים של מלחמות ומאבקים. התורה מצביעה כאן על מאבק עולמי ועלֿעולמי, שטמון ביום הזה – איך תהיה השנה הבאה. הקב"ה, בחסדו, מעורר אותנו על הבאות, וקורא לנו להתנער ולקחת אחריות על עצמנו. להבין את הגודל והמשמעות של הרגעים האלה. בזכות החסד הגדול הזה, אנו ניגשים לראש השנה מוכנים, ומתוך כך מבטחים עבורנו את כל השנה.

(ירמיהו ד, יט) "כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה". שופר – כמו צופר, שכשהוא נשמע, אנו מבינים שיש כאן התרעה, שיש צורך להתארגן ולהתכונן. לא לעבור לסדר היום, ולא לתת לַיום הזה לעבור סתם.

 

ראש השנה מבשר התחדשותה של השנה. השנה היא למעשה תקופה שמקיפה מעגל שלם של חיים – כפי שניתן לראות אצל הצמחים, הפירות והירקות. אף כי אצל האדם אין הדבר כך, והוא חי אף שבעים ושמונים שנה – על כל פנים בחקלאות אנו רואים שטמונה בה שלימות של מעגל חיים: מההכנה, שמתחילה בסתיו וממשיכה בחורף – עד התחלת הפריחה והיציאה אל הפועל באביב ובקיץ. ומתוך כך, מעגליות השנה למעשה גם נוגעת לתחומים השייכים ישירות לחיי האדם – הפרנסה שלו, האוכל והשתיה שלו.

החיים שלנו מורכבים מפרקים פרקים, כאשר לכל פרק ישנה שלימות מסויימת ויחסית, עם התחלה, אמצע וסוף. כך גם השנה, שהיא פרק שלם כשלעצמו.

 

גילוי והסתר במהלכי הנהגת הבריאה

בשני מהלכים של הנהגה החזיק ריבונו של עולם ביחס לעולמו מאז בריאתו. בבריאת העולם עצמה ע"פ הכתוב בתורה – אנחנו נפגשים עם עשרה מאמרות, שזה סגנון שמעיד על כך שהבריאה למעשה עומדת ישירות על דבר ד"; "בִּדְבַר ד" שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם… כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד" (תהילים לג, ו-ט). לעומת זאת, עם בריאת האדם – "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים קטו, טז). מגיע האדם הראשון, והקב"ה מסתתר מאחורי וילון ומחיצה. האדם במרכז – הוא מנהל במעשיו, כביכול, את המציאות, והקב"ה רק מגיב להם. האדם חוטא – הקב"ה מעניש אותו. האדם ניגש לאבד את העולם – והקב"ה מונע זאת ממנו. רשעים מאיימים על צדיקים, קמה סדום ועמורה – והקב"ה מתערב. ועם כל זאת – נראה שהקב"ה ברקע, והאדם במרכז הבמה.

בכוח שהקב"ה נתן לאדם אחרי הבריאה, מקרי הבריאה כולם מתגלים בעקבות האדם. לא רק כתוצאה ממעשים ישירים שלו, אלא גם כהשלכות מוסריות ממעשיו. במילים אחרות: שכר ועונש. בכל העולם, מציאויות של ריבוי ומיעוט חיים, שלום וברכה, וח"ו מלחמה ורעב – הן השתקפות של מעשי האדם. לעיתים אנו נוטים לזלזל במשמעותם והשלכותיהם של קלקולים מחשבתיים, קלקולים בדעות. אבל, לעומת זאת, התורה מדגישה (דברים יא, טז-יז) "פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם… וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם" – כשתראה שאין גשם, תלמד להתייחס ברצינות למחשבותיך. תבין, שלקלקול מחשבי יש יכולת להזיק, וכל עוד הקלקול ישאר, אתה תסבול. לעומת זאת: (שם יג-יד) "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ", (ויקרא כו, ד) "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". החוקים בהם מתנהג הטבע אינם יבשים, אלא מושפעים ממעשי האדם.

כל אדם נוטל את חלקו בהשפעה ע"פ מעשיו. אם מגיעים למצב ש"רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו, ה), שמתפשטת אצל כולם העדפה לחיים של חומריות – הקב"ה משפיל את החומר. אם החומר עדיף בעיניכם – אומר הקב"ה – מיד תראו עד כמה הוא חלש ורעוע. אם ישראל מעריכים את הגויים, אז הקב"ה מראה לנו עד כמה הגויים שכל כך הערכנו, הם למעשה שונאינו.

לעומת זאת – אם נדע ונכיר את תפקידנו כעם ישראל, את ייחודנו – יחסנו לגויים ישתנה. (ירמיה יג, כא) "מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ" – אומר הנביא ירמיה לישראל, המתמרמרים ומתלוננים על אשור. אתם נתליתם בהם, לכן תקבלו מהם את מה שבאמת יש להם לתת. כך כותב הרמב"ן (בראשית מג יד, מז כח), שבבית שני נפלנו בידי הרומאים בעקבות הברית שיהודה המכבי – עם כל הצדקות שעשה – שלח לכרות עם הרומאים.

 

ישראל בעולם – כלב באיברים

כפי שאמרנו – מעשיהם של רוב בני האדם קובעים את האווירה הכללית בעולם. כיוון שהקב"ה רצה למנוע את התדרדרות העולם לגמרי – הוא ברא את ישראל. מכאן יש פתח לעמוד על עניינה של בריאת ישראל ע"י הקב"ה.

(בראשית יב, א) "וַיֹּאמֶר ד" אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". מאז הופעת אברהם אבינו – חוזר הקב"ה להתערב בעולם בצורה גלויה. אמרנו קודם, שבעת הבריאה הקב"ה נכנס מאחורי הוילון של ההנהגה הטבעית של העולם, ורק מהתבוננות מעמיקה במהלכי המציאות אפשר לראות את הנהגת הקב"ה, שיש מנהיג לבירה. לא כך בישראל – כאן הקב"ה נכנס למרכז, כאן הנהגתו גלויה. אם הגויים יעבדו ע"ז – השמיים לא ייעצרו מלתת טל ומטר. אך בישראל כן. המצב של ישראל בעולם הזה יכול ללמד על מצבו הרוחני ומדרגתו הפנימית. (איוב כ כז) "יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ".

החוטא לא יכול לכסות את עוונו – כי השמיים והארץ מפרסמים אותו לעין כל: (איוב לא, מ) "תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ", (ירמיה יב, יג) "זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ". התבואה לא מצליחה, ישנן צרות ובעיות כאלה ואחרות. עניין של מזל? לא. צריך לבדוק את עצמנו, לראות מהיכן זה מגיע. זה קיים דווקא בישראל, אבל באומות – (ישעיה כז ח) "בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה". הקב"ה נותן להן שלושֿמאות, ארבעֿמאות שנה. כשהשחיתות הלאומית שלהן מצטברת – הקב"ה מוחק אותן לחלוטין. על ידי חרב, על ידי אסונות טבע, וכן הלאה. בכל ההיסטוריה אנחנו נפגשים עם אומות שמגיעות למעמד של אימפריה כבירה, שולטות וכובשות ארצות – רומא, המונגולים, הנאצים או הקומוניסטים – וכשמגיע תורן, הן נמחקות ומתפוגגות לגמרי.

 

לא כן הדבר בישראל. אומר הכוזרי (ב לו), שישראל בין האומות הם "כַּלב באיברים, הוא רב חולאים מכולם ורב בריאות מכולם". הקב"ה לא מניח למחלות להצטבר אצל עם ישראל, אלא מגיב מיד, כדי שתהיה ההזדמנות לתקן – כי ישראל נבחרו על ידו להוביל את העולם. בשונה ממהלך בריאת העולם, בו הקב"ה נתן את הכל ביד האדם, השאיר אותו בידיו כפי שהוא – ואם רק כך העולם יישאר, הוא יכול להיסחב לו במשך מיליוני שנים בעליות ובמורדות, מצד אחד לא יישמד עוד לגמרי ולא יבוא עוד מבול, אבל מצד שני גם לא תבוא גאולה. אבל האמת היא, שהקב"ה ברא את העולם בשביל תכלית, בשביל לגלות את כבוד ד" – (תהילים צו, יא) "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ", שלא יהיה קיום תמידי ליצר הרע ולחושך, וכל הגוים ילכו יחד בשם ד" (צפניה ג, ט) "לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד". (ישעיה ל, כו) "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה", (ישעיה ס, יז) "תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב". כל העולם צריך להתמלא ביופי, שמחה וברכה. עולם של "ברכי נפשי", מלא אור, וזה כבוד ד", בורא העולם.

 

עניין ה"מלכויות"

בשני מסלולים פועל הקב"ה בראש השנה. המסלול האחד הוא דינו של האדם על השנה שעברה, והמסלול השני, הנסתר, ובו מקדם הקב"ה את העולם לקראת התכלית הטובה והשלמה, ללא יחס למעשי האדם, בלי לשאול אם האדם זכאי לכך או לא. כך היתה בחירת אברהם אבינו – לא בגלל שהאנושות אז היתה ראויה מצד עצמה לצמיחתו בקרבה, אלא רצונו של הקב"ה להבריא את העולם. ולאחר מכן – יצחק ויעקב, ישראל ומתן תורה. לא קיבלנו את התורה בגלל שביקשנו, אלא באמת הקב"ה ברא את ישראל מלכתחילה ככוח שמניע את העולם לקראת הטוב, זו שליחותנו. (ישעיה מג, יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ד" וַאֲנִי אֵֿל", (שם כא) "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" – ישראל הם שליחי הקב"ה בעולם, לא עם שחי לעצמו ככל העמים – וכל מציאותו בעולם היא על מנת לגלות כבוד שמיים.

אנחנו מתפללים: (תהילים נא, יז) "ד" שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ", כלומר – מבקשים למלא את ייעודנו, שכל חיינו יהיו על דרך (תהילים קטו, יח) "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ י-ה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ". זה ענייננו – להלל את שם ד" במילים, במחשבות ובמעשים; וזו עבודתנו, שהעולם יכיר את הקב"ה. כך כתוב במדרש (מדרש שמואל ה, ילק"ש ישעיהו מג אות תנה): "(תהילים קכג, א) "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" – שאלמלא אני בארץ, אין הוא בשמיים". מלכות ד" בשמיים מתקיימת על ידי ישראל כאן בארץ. ישראל מחנכים את כל העולם, לכך שיש שמיים וארץ – ובאמת השמיים, מלכות ד" וכיסא הכבוד, מחוברים למצבם של ישראל כאן, בארץ.

בגלותם של ישראל: (איכה ב, א) "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל". חטאם של ישראל גרם להשלכת "תפארת ישראל" – כיסא הכבוד. כך אומרים חז"ל, שד" בעט בכיסא הכבוד. וכל זאת – איום ונורא – בשל חטאם וחוסר שלמותם של ישראל. ישראל הם נושאי שם ד", נושאי בשורת תיקון העולם והבאתו אל תכליתו, וזה מושג "מלכות ד"" איתו אנו נפגשים בראש השנה. לא רק הדין הפרטי של כל יחיד ויחיד לפי מעשיו – אלא מלך המקדם את ממלכתו לעבר התכלית וההשלמה – אפילו אם האדם לא מסוגל לראות זאת כל כך. לכן ראוי שעם ישראל, שזו שליחותו, הוא לבדו יידע את הבחינה הזאת. העם, שמזכיר מאה פעמים ביום שד" הוא מלך העולם.

כיוון שביום הזה מתגברת מאוד מידת המלכות, ממילא זו עבודתנו ביום זה – להתאמץ ולהתרכז במלכות ד". "ד" מֶלֶך, ד" מָלָך", "ד" הוא האלוקים". להתחזק באמונה שלימה ובהזדהות עם העניין הזה של מלכות ד". פחות מתרכזים בפרט, פחות הזכרת החטאים והבקשות הפרטיות – ומעל הכל בקשה על כלל העולם.

"ובכן צדיקים יראו וישמחו", "ובכן יתקדש שמך ד" אלקינו", "ובכן תן פחדך ד" אלקינו על כל מעשיך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". תוכנו של ראש השנה מלא בשאיפה לתיקון העולם. וזאת על ידי ישראל דווקא. מאז הופעתו של אברהם אבינו, מופיעה גם מלכות ד" בעולם, ומאז ישראל נקראים "בני מלכים". זהו בדיוק עניינם של ישראל, וכל מאבקם לקדושת התורה והשליחות נובע מהנקודה הזאת.

מלכות ד" מתגלה בראש השנה, השנה של הטבע, שבה מתגלים החיים. ד" מצווה על נשמות שתרדנה לעולם, יתכן שביניהן כאלה של גאונים ושל צדיקים. וכל זה תלוי ברמת העבודה שלנו ביום הזה.

 

מתוך כך, נחזור לדברי הרמח"ל: "הנה כבר אמרנו, שביום זה הקב"ה עומד בבחינת מלך בעולמו". ראשית כל – קביעת עובדה: הקב"ה עומד בבחינת מלך בראש השנה. "ואמנם בזה צריכים אנו להתחזק, כי זה כל טובנו וכל תקפנו" – זה העיקר שלנו, בשביל זה אנו בעולם, וזו שליחותנו – לגלות את מלכות ד". היום מתגלה שהקב"ה הוא אבינו ומלכנו ולכן אנו שמחים ביום הזה, לא מרגישים עצב ופחד מפני הדין – העיקר הוא מלכות ד", שנותנת לנו את כל גודל ערכנו – אם אנו בנים למלך, לד". והיום מגדיל ד" את שמו בעולם, העולם מקבל קדושה מיוחדת, שזורמת לכל הענפים דרך הלב – ישראל. לכן מתחיל עיקר היום – מוסף של ראש השנה – בברכת מלכויות.

 

עניין "זכרונות"

"עוד הנה היום יום משפט ודין", יום מקודש לדין ומשפט. צריך לקחת את זה ברצינות – הגם שעיקר היום הוא המלכות, יחד עם זאת גם הפרטים, שמשבחים את ד", לא יכולים להיות ירודים ושפלים, והעולם לא יכול להיות הפקר. אמנם הדין קשור עם המלכות, כי המלכות תובעת מכל אחד מהפרטים התנהגות נאותה, ומתייחסת אליו בהתאם – והזכרונות הן פועל יוצא של המלכויות. "וצריך להתעורר לפניו ית" שיעלה זכרוננו לפניו לטובה". היום הזה הוא גם יום של תשובה, ויש תביעה כלפי הפרטים להשתלמות. היחיד לא יוכל לפנות בבקשות מהקב"ה בלי הכנות בכלל, כשהוא כלל לא ראוי לזה – שהרי מלכות ד" היא מלכות של צדק, יושר ואמת. וגם מהצד הלאומי – אין זה כבוד לד" שהוא מעניש את בניו – עם ישראל, וממילא אנו נדרשים גם מהצד של כבוד ד" לשפר את מעשינו, ומתוך כך לזכות למשפט טוב ולחיים טובים. בעולם כולם יודעים שאנו עם ד", וממילא יש בנפילותינו ובפורענויותינו חילול ד". נרצחים בחורים תוך כדי לימוד תורה – איך זה יתכן? ברור שיש כאן חילול ד", וכנגדו נדרש להופיע קידוש ד", ניסים, גבורות והצלחה שתבטל את חילול ד".

מתוך המלכת ד" אנו זוכים ליחס מיוחד, כבני מלכים. אנחנו נדרשים למאמץ כפי יכולתנו, אבל יש מדרגות שאנו לא מסוגלים לכבוש בכוחות עצמינו. חוסר יכולת לתקן לבדנו את כל הדרוש תיקון. זה חסדו הגדול של ד" – (משניות יומא פ"ח מ"ט) "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל. לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמיים".

העניין של האומות בדין של ר"ה, הוא ודאי בעיקר הדאגה לשכר ולעונש מתוך הרצון לחיות טוב, ולא דאגה למלכות ד", וזה נוגע גם לאומות שרודפות את עם ישראל – וממילא, לכאורה, הטבת עניינן ומצבן הגשמי נוגדת את מלכות ד". לכן יונה רצה להמנע מללכת לנינוה, כי חשש שייצא מזה קטרוג על עם ישראל. אמר לו הקב"ה: אף על פי כן, אתה צריך לשמוע לציווי, וללכת לנינוה. ואמנם, זה לימוד לכל הדורות – אף כי חז"ל בכלליות אומרים (בבא בתרא י:) שאין לקבל מאומות העולם צדקה, כי זה מיטיב ומחזק את האדם בעולם הזה, לא כי אנו מתרכזים בענייננו הפרטי – אלא בגלל שחיזוקם הוא לרעה, לעיכוב מלכות ד". לכן ראוי שעם ישראל ביחוד יעמוד על עניינו של יום זה, ויגדל ויצליח בו.

כל התבדלות היא ירידה לפרטים והצטמצמות – שזה נוגד את עניינו של היום, שהוא לא יום חול, והוא קשור לתיקונים הגדולים והכלליים של העולם. "יתגדל ויתקדש שמך בתוך ירושלים עירך, לדור ודור ולנצח נצחים". לא התעסקות במעשים הפרטיים.

הכל מתחיל מהיום הזה. היום בו החקלאי זורע את הזרע באדמה – הוא היום הכי מכריע, היום שקובע את הכוחות. אמנם הכוחות צריכים עוד שכלולים עד להוצאתם לפועל – לנכש, להשקות ולדשן – אבל הרגע שפותח את כל התהליך ואין המשך והתקדמות בלעדיו – הוא עכשיו. הכל נקבע בצורה מופשטת, ויוצא לפועל במהלך השנה ע"י מערכת הסדרים הטבעית.

עד כאן אנחנו מדברים על העניין השני – של הזכרונות. מתוך כך נזכיר מה שאומר האר"י הקדוש, שמי שאין אצלו נטיה לבכות ביום זה, זה מראה שחסר בקדושת נשמתו. האדם הבריא והנורמלי, צריך בטבעו להרגיש רעד ביום הזה.

עניין "שופרות"

"ועוד ענין גדול יש ביום זה והוא ענין השופר שנצטוינו בו". מצוות תקיעה בשופר, "לשמוע קול שופר". (ויקרא כג, כד) "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" – כפי השם שהתורה נותנת לו. "וזה כי סגולת השופר בתקיעתו למטה וכח שרשו למעלה, הוא להחזיק הטוב ולכפות הרע", מגלה לנו הקב"ה דרך התורה שעניין השופרות הוא שורשי וסגולי. אנחנו לא מבינים בדיוק איך המנגנון שלו מתפקד ופועל, כבשאר מצוות – מדוע התפילין מרובעות ושחורות? מדוע תפילין לבנות תהיינה פסולות? כך התורה קבעה. לא ננסה לייצר תפילין מזהב, ולטעון שזה יותר מרשים ויפה – יש כאן צד סגולי שמעבר להשגתנו ונשגב משקלא וטריא אנושית. כך גם בשופר – קובע הקב"ה, שיש בשופר במתכונתו סגולה לכופף את הרע ולהכניעו לפני הטוב – גילוי כל מלכות ד" בעולם. גילוי הצד הטוב, המולך והמושל – על גבי הצד הרע שהוא הנשלט והמתכופף. אנו שמים לב שהמילה "שופר" קרובה לעניין של שיפור, יש לו כח של שיפור הדברים, הרחבתם ושיכלולם.

את השופר כמבטא את נצחון הטוב ושלטונו על גבי הרע – אנחנו מכירים מהתורה (שמות יט יט), מיום מתן תורה בו מופיע הקב"ה, עם התורה – היא ההדרכה האלוקית, לקבל את מושגי הטוב והקדושה – מה ראוי לאכול ומה לא, אילו ימים מתייחדים בקדושתם ובאיזה אופן; כל המצוות אותן מודיע לנו הקב"ה בחסדו הגדול – באותו יום שבו נסללת הדרך לנצחון הטוב, לחיים של דביקות בנצח, בזכות התורה ומצוותיה. (דברים ד, ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בד" אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", (משלי ח, לה) "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵד"", (שם לד) "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי".

 

מעשה בבחור שהגיע לרבינו הרב צבי יהודה זצ"ל, ודפק על הדלת. הרב לא ענה לו. כך גם למחרת – הגיע הבחור ודפק על הדלת, ושוב לא נענה. כשהגיע ביום השלישי הרב פתח לו את הדלת, והבחור שאל מדוע לא פתח לו הרב אתמול ושלשום. אמר לו הרב – "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום". דע לך – גם להגיע לדלת זו זכות גדולה. הרב צבי יהודה סיפר פעם, שכאשר היה מגיע הרב חרל"פ זצ"ל אצל מרן הרב זצ"ל – היה עומד קרוב לעשרים דקות מול הדלת, עד שהצליח לאזור אומץ ולדפוק עליה. כולו רעד, כשזכר לפני מי הוא הולך לדבר, וממי הוא עומד לקבל תורה – ואז פתח את הדלת.

 

הופעות הקב"ה בעולמו

התורה היא מקור חיים. ומקור החיים הזה, הופיע בעולם עם קול השופר. (שמות יט, יט) "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד". וכי מה היה הצורך בקול שופר דווקא, מדוע לא הספיקו הרעמים והברקים?

בשלוש הופעות מופיע הקב"ה בעולמו, ובכל אחת מהן יש עליית כח של הטוב בעולם. בפעם הראשונה – בבריאת העולם (תהילים לג, ט): "הוּא אָמַר וַיֶּהִי". פתאום, בדבר אלוקים, נוצר עולם. לפני זה – (בראשית א, ב) "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם". (שם ג) "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר". בפעם השניה – עוד הופעה של אור גדול בעולם, במתן תורה (שמות יט, כ): "וַיֵּרֶד ד" עַל הַר סִינַי", ונתן עוד אור גדול בעולם. תורה נקראת "אורייתא", אור, כאורו הגנוז של היום הראשון – הופעת התורה. בפעם השלישית – בגאולה השלימה, לעת ביטולו הגמור של הרע.

בפעם הראשונה (בראשית א, ד): "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" – ד" מבדיל בין צדיקים לרשעים, בין אור לחושך, למנוע את ערבוב המושגים. לאחר מכן, בחטא אדם הראשון, הרוע שהתפרץ בעולם השתלט לכפוף את הטוב וכמעט מחק אותו, וזה הגיע עד לעבדות של ישראל במצרים, שכמעט מחקו את ישראל ח"ו. עם ישראל, הממשיך של אברהם, יצחק ויעקב, של אור ד" ודבר ד". ומולם מצרים, עליהם מולך פרעה. בשמו של פרעה כלולה המילה "רע", ובמילה מצרים – "מיצר". כך הרוע של מצרים דחק את ישראל לתוך מיצר – עד שכמעט נמחקו מהעולם.

ואז הגיע מתן תורה, שחתם את יציאת מצרים והופיע את ישראל בתור כוח של טוב, ומאז מתן תורה כל הנסיונות לכבוש, לשלוט ולבטל את עם ישראל נכשלים. כעת עם ישראל מקבל חוזק מיוחד, אין כוח בעולם שיבטל אותו: (ישעיה נ, כא) "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ד" רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ". לא רק הקיום הפיזי, אלא גם הקיום הרוחני שלנו נמשך כל עוד מחוברים אל התורה. וזה השופר שהופיע במתן תורה, והשופר השני שיופיע יהיה באחרית הימים – (ישעיה כז, יג) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַד" בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם".

(ישעיה יח, ג) "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ". מה הכוונה ב"שוכני ארץ"? מסביר הרמח"ל, ש"שוכני ארץ" אלו המתים, ששוכנים בתוך הארץ. והשופר גם מביא את תחיית המתים – הטוב מתחזק כל כך עד שהרע מתבטל. בשופר של מתן תורה, הטוב אמנם התחזק לכדי מדרגה שהרע לא יכול לבטלו – אבל עדיין הרע קיים. אבל השופר הגדול של לעתיד לבוא – יביא איתו חיזוק כ"כ גדול לטוב, עד כדי מחיקת הרע וביטולו לגמרי.

הגאולה שנושאת בכנפיה את התיקון המוחלט היא ע"י שופר. כעת אנו עומדים בין השופר של מעמד הר סיני לשופר של לעתיד לבא, של הגאולה. השופר בו אנו תוקעים מדי שנה בשנה מחזק את אותו התהליך של התקרבות לאותו יום גדול של תחיית המתים ושל הגאולה השלימה, שכל עניינה הוא הבירור של מתן תורה. ולא עוד, אלא שאז לא רק ישראל, שעמדו לבד בעת מתן תורה במדבר וד" מדבר עם ישראל – אלא כעת שופר זה יהיה לעיני כל העולם, ככתוב בהפטרת שבת נחמו (ישעיהו מ, ה): "וְנִגְלָה כְּבוֹד ד" וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ד" דִּבֵּר". המושג (שמות כ, טו) "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" לעתיד לבוא מתקדם לידי "וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ד" דִּבֵּר", "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ". לא תהיה פינה בעולם אליה לא תגיע התורה, התורה תשלוט. מעם ישראל, שפרחה נשמתם מרוב התרוממות נפש נפלאה בעת מתן תורה, נגיע לצורה יותר כוללת, תורה שתתגלה בעוצמה שלא יהיה אפשר להילחם איתה כלל. וכן אי אפשר שהרע יתקיים עוד, הרע יתבטל לגמרי.

(ישעיה ל, כו) "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה", (שם כד, כג) "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ד" צְ-בָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם". אז תתגלה מלכות ד" לא מהר סיני ומהמדבר – אלא ממרכז ארץ ישראל, מירושלים ממלכת ד".

ולמעשה אנו מבינים שהסדר הזה של מלכויות, זכרונות ושופרות מבטא למעשה דבר אחד, אחדותי – כולם שייכים למלכות ד". מלכויות – מלכות ד" שהיא העיקר שמזכירים בהתחלה; זכרונות – שהם ההתייחסות הפרטית במלכות ד" כל המדינות, העמים והקיבוצים וכן לכל פרט ופרט מבאי עולם שעוברים לפניו כבני מרון, ושופרות – החיזוק העצום לאור התורה והשכינה שיבטל מכל וכל את הרע בעולם. אלו שלוש הברכות שהן אחת, שכולן מבררות את עניינו של ראש השנה.

מתוך כך, כדאי לקרוא שוב את המאמר הפותח שקראנו בהתחלה.

שתזכו כולם לשנה טובה, כתיבה וחתימה טובה. שנה שיתקדש שם שמיים על התורה ועל ישראל, עלינו ומתוכנו על כל העולם. אמן.