דרגת העשיה
כתוב בפרשה: "ויאמר ד" אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". רש"י, על המקום, מבאר: "לך לך – להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול…". ואמנם, ביחס לביטוי "אעשך לגוי גדול" יש מי שהדגיש, שאין משמעותו רק – רוב בנים, אלא גם משמעות איכותית. וכפי שמובא בתורה (דברים ד ז): "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו", דהיינו – איכות חדשה. הבטיח הקב"ה לאברהם, שממנו יתחיל עולם חדש – אומה חדשה.
ישנה שאלה ידועה של רבנו בחיי (סוף פרשת נח) והמהר"ל מפראג בנוגע לתיאור המובא כאן: אנחנו מוצאים שהתורה מרחיבה בדיבור ביחס למדרגתו של נח – "נח, איש צדיק תמים היה בדורותיו", "כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה". זאת, בעוד שאצל אברהם אבינו, אמנם יש תיאור ביחס לתחילת דרכו (בראשית יא כו-לא), ולציוויו של הקב"ה אליו שיעלה לארץ; אבל למדרגת צדקותו של אברהם – אין התייחסות בפסוקים אלה. מה פשר חילוק זה בין נח לאברהם?
עונה המהר"ל, שלמעשה – יש כאן אמירה ברורה. בעוד שאצל בני נח, מדרגתם נקבעת על פי מעשיהם. לעומת זאת, אצל אברהם אבינו והאומה הישראלית שמתפתחת ממנו – יש מעלה עצמית, סגולית. לא רק היבחנות על פי איכות המעשים – אלא גם מעיין, של הסגולה הישראלית, שנטוע בקרבו של כל אחד מישראל, ובאומה בכללותה. ואמנם, הצד הסגולי הזה לא תמיד מופיע ומתבטא במעשים; אך גם בעתות כאלה, וכמסקנת הגמרא (קידושין לו ע"א): "בין כך ובין כך, אתם קרויים בנים" – "בנים אתם לד" אלוקיכם". המדרגה היסודית הזאת עומדת במקומה.
הרב יוסף לייב זוסמן זצ"ל היה ידוע כתלמידו של הרב חרל"פ זצ"ל, ומסר בשמו, שיש חילוק מדרגות בין צדיקים: ישנם צדיקים בעלי כח ראיה עמוק, שמסוגלים לחוש במציאותם של מדרגות – מעלות וחסרונות שאינם גלויים לעיני כל; וישנם צדיקים, שברוב גדלותם יכולים לחדור עוד יותר עמוק – ולחוש את עוצמת המדרגה הסגולית, שגם כאשר אותו היהודי חוטא, היא קיימת ועומדת. זו המדרגה האידאלית של צדיק – אותו שיכול לברר את מדרגת הטוב היסודית.
המדרש מדגיש, שהמושג של עשייה שמופיע בביטוי "ואעשך לגוי גדול", הוא אותו ביטוי העשייה שמופיע ביחס לבריאה: "ויעש אלוקים את הרקיע". עשייה, שעומדת במדרגה חמישית, שמקבילה למדרגה החמישית המיוחדת לישראל – וכדבריו של הכוזרי. הנצי"ב מוואלוז"ין ועוד כותבים, שכאשר הצומח נתלש – מאבד הוא לגמרי את מדרגתו המיוחדת לו. וכן הוא במדרגת ה"מְדַבֵּר", שכאשר הוא ייפגע – הוא לא "יירד" בדרגה לצומח, אלא יאבד את כל מדרגתו. וכן הוא בישראל – אין הוא יכול לדלג מטה למדרגה של "מדבר" ותו לא – אלא: "כשהן יורדין – יורדין עד עפר; וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים". מדרגת היהודי אינה "מדבר" עם תוספת – אלא קומה חדשה.
כותב הרב זצ"ל (אורות ישראל ה ח עמ" קנה) שהיא היא מטרתה של הירידה למצרים – כור ההיתוך, שמוליד את עם ישראל כבריה חדשה, שאיננה מזוהה עם אומות העולם. וכן אנו רואים, כאשר שואל אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה", ומשיב לו הקב"ה: "…וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" – וממילא יש לברר, מה היחס בין התשובה לשאלה? אלא, שבאמת ארץ ישראל, שביחס אליה שואל אברהם אבינו – מחוברת, קשורה לאותה אומה מיוחדת שעתידה להיוולד בירידה למצרים. אומה חדשה, שעניינה הוא נשיאת שם ד", והפצת התורה והאמונה בקב"ה. אותה המגמה שמוצאים אצל אברהם אבינו בפרט – מופיעה לראשונה בתוך כלל, אחרי יציאת מצרים.
הגמרא (ברכות ז ע"ב) אומרת, שמיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון – עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון, כמו שכתוב: "ויאמר, ד" אלוקים במה אדע כי אירשנה". והסביר המבי"ט (בספרו "בית אלקים"), שקריאת שם זו מתאימה דווקא לכאן משום שבאותה עת הובטחה ארץ ישראל לאדה"ר – המקום בו ניכרת אדנותו של הקב"ה ביותר.
בתחילת הפרשה (יב ז) "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ולאחר מכן – "ויבן שם מזבח", והסביר רש"י: "על בשורת הזרע, ועל בשורת ארץ ישראל". והדברים טעונים בירור – בשלמא ביחס לבשורת ארץ ישראל, אף שהציווי ללכת לארץ ישראל מופיע יותר מוקדם – רק כאן אנו נפגשים עם הבטחת הנתינה. אך ביחס לבשורת הזרע – הרי כבר נאמר בתחילת הפרשה "ואעשך לגוי גדול", ואם כן מדוע רק כאן הודה לו?
יתכן, שכאן אנו פוגשים בביטוי לחיבור שבין זרעו של אברהם לארץ ישראל. "מחובר לטהור – טהור", ולעולם ארץ ישראל תתחבר אל הבנים, ואִתהּ תצא סגולתם של ישראל אל הפועל, כדברי הרב באורות (ארץ ישראל ג עמ" י) – שאי אפשר לישראל לגלות את סגולותיו אלא בארץ, אליה אנו מחוברים בעומק הנפש. וע"כ בנה אברהם, עם בשורה זו, מזבח לד".
את הנפש אשר עשו בחרן
ביחס לכתוב בפרשה "ואת הנפש אשר עשו בחרן", מסביר רש"י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים – ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום". בדברי הגמרא (סנהדרין צט ע"ב) אנו מוצאים תוספת דברים: "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן"". לעומת זאת, אנחנו מוצאים נוסח קצת שונה ביחס למשה ואהרן (סנהדרין יט ע"ב): "המלמד בן חבירו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". מה החילוק בין "עשאו" ל"ילדו"?
מדרגת "עשאו" יותר גדולה. בני אהרן לומדים תורה, ומשה רבינו מוסיף להם עוד תורה. אצל אברהם אבינו, לעומת זאת – "כאילו עשאום". יצירה חדשה, מתחילה ועד סוף. לקח אברהם אבינו אנשים ריקים, שעוד לא זכו לדביקות בתורה, ל"שמע בני מוסר אביך". ואברהם אבינו בונה אותם ממסד עד הטפחות. זו המדרגה שמתגלה לקראת ההגעה לארץ ישראל: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – כח של יצירה חדשה, ע"י התקשרותם לתורה.
מהנהגת חוץ־לארץ – להנהגת ארץ ישראל
נשאלת השאלה – הרי עוד לפני אברהם אבינו היו ישיבות. אמנם איתא בגמרא (יומא כח ע"א) ש"אברהם אבינו – זקן ויושב בישיבה היה"; אבל גם לגבי נח נאמר, שלמד תורה – וכמובא בדברי רש"י (בראשית ז ב): "הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל, מלמד שלמד נח תורה". לשם ועבר היה בית מדרש – אותו בית המדרש, שאת הדברים שיעקב אבינו מסר ליוסף, למד בו (בראשית רבה פד ח); אותו המקום אליו פנתה רבקה כאשר הלכה לדרוש את ד" (שם סג ו). אם כן – במה התייחד לימודו של אברהם אבינו מאלה שקדמו לו, עד כדי שזכה לביטוי של "כאילו עשאו"?
אלא, שבאמת אבותינו קיימו את התורה עוד לפני מעמד הר סיני, בגדר של הקדמת "נעשה ונשמע" – ואמנם מה שהקדימו ישראל בהר סיני נעשה לנשמע, היה בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים" (עי" תנחומא לך לך סי" יב). ההבדל בין אברהם אבינו לבין נח, שם ועבר מתבטא בדברי הפסוקים: "ויעבור אברם בארץ… וירא ד" אל אברם, ויאמר לך אתן את הארץ הזאת… ויעתק משם ההרה, מקדם לבית א-ל ויט אהלו… ויבן שם מזבח לד", ויקרא בשם ד"". מה הפשט ב"ויקרא בשם ד""?
הרמב"ן בפירושו, מביא שני הסברים: הראשון – ש"ויקרא" היינו תפילה; וההסבר השני – שאברהם אבינו הלך והפיץ אמונה מבית לבית. ונשאלת השאלה, וכפי שגם הרמב"ן עצמו שואל – אם כן, מדוע דווקא כשהגיע אברהם לעי התחיל לקרוא בשם ד"? כשהגיע לשכם, אמנם בנה מזבח – אבל עוד לא קרא בשם ד". מדוע לא התחיל עוד כאשר שיבר את הצלמים בבית אביו, וזרק את עצמו לכבשן האש?
ובאמת הדברים מתיישבים מדבריו של הראב"ד (הלכות עבודה זרה א ג) – שאברהם אבינו היה מובחן מנח, שם ועבר בכך שבית מדרשו – להבדיל משלהם – לא הסתגר, אלא יצא החוצה – (משלי ה טז) "יפוצו מעינותיך חוצה", לדאוג שהתורה תגיע גם לשם. היה לו בית מדרש תוסס, עם אלפי תלמידיםֿחסידים שנהרו אחריו ("עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם" – רמב"ם, הלכות עבודה זרה שם). יסוד הדברים מבואר שם בדברי ה"כסף משנה", ועל דברים אלו דיבר א"מ זצ"ל בעת חנוכת בנין בית המדרש של ישיבתנו, וכפי שהודפס בספרו "מנחת אברהם" (הקדמת ח"ג) , מומלץ לעיין שם.
אף כי, לאחר שאברהם אבינו נפטר – לא מוזכר דבר מתלמידיו וחסידיו. שואלים המפרשים: לאן כולם נעלמו? [יש אומרים, שזו התוצאה של "חסידי סעודה שלישית". כל עוד שיש את ההרינג והקוגל – הם חסידים גדולים; ברגע שהטיש נגמר – הכל נגמר.
אמר בשעתו אחד הרבנים בארצות הברית, שזו מדינה הפוכה – אם מחפשים יהודי לעשירי למניין – לא מוצאים, ואם מחפשים "שבעס גוי" – מוצאים שם הרבה יהודים… כנראה, על אלו החסידים הראשונים של אברהם אבינו].
"ויקרא בשם ד""
מוסיף הרמב"ן – הביטוי "ויקרא בשם ה"" מופיע דווקא אצל אברהם אבינו ולא אצל יעקב, ויש לברר מדוע? מבאר הרמב"ן, שמשום שליעקב אבינו היו י"ב בנים, ולא עוד אלא שאומר המדרש שלכל שבט "נולדה תאומתו עמו" (בראשית רבה פב ח) – ממילא הואיל ומשפחתו היתה רחבה לא היה נצרך לעסוק בעצמו בהרבצת תורה ואמונה כדרך שעשה אברהם אבינו – גם זו היא מציאות של קריאה בשם ד".
לעיתים נדמה שהמושג "קריאה בשם ד"" הוא דווקא לצאת ולפעול, לעמוד בדוכנים ולחלק נרות. והאמת היא, שבעצם קביעות של בית מדרש יש "קריאה בשם ד"". אדם שלומד תורה, במגמה להיות "טופח על מנת להטפיח", שתורתו תשפיע על כל מהלכי החיים – ראוי הוא להקרא "קורא בשם ד"".
כך עשה יעקב אבינו. אברהם אבינו, שלא היו לו שנים עשר בנים, אלא רק את אליעזר עבדו – נאלץ להפיץ. על אברהם אבינו מביא המדרש (בראשית רבה לח כח) ששיבר את צלמי אביו, וכשבא לארץ ישראל החליף את הנהגתו, קרא בשם ה" – ולא רק בצורה של שלילת הרע, דהיינו – לשבור, לנתוץ ולהאביד ולאבד; אלא בצורה של הדגשת הטוב. למה? מבאר החת"ס, שברגע שהגיע אברהם אבינו לארץ ישראל – הייתה לו ישיבה מסודרת דרכה קרא בשם ה". מי שיש לו אחריות ללמוד תורה – וכל אחד מאיתנו אחראי – לא יכול לעסוק יותר מדי בשבירת הרע ולהתוקטט עם עבודה זרה, אלא גם בהעלאת הטוב; ועצם העלאת הטוב היא שלילת הרע הטובה ביותר.
מובא בחז"ל (כלה רבתי ו ד): "כינוס לצדיקים – הנאה להם והנאה לעולם… פיזור לרשעים – הנאה להם והנאה לעולם". בספר "נוצר חסד" (א יב ד"ה רודף) מובא, שעצם הכינוס של הצדיקים – הוא הוא פיזור הרשעים. אין צורך לחפש תמיד את המקום המסויים להתקוטט, אלא יש לעסוק בצד החיובי של "ויקרא בשם ה"".
והיינו הנהגת אברהם אבינו בארץ ישראל – היה לו בית מדרש, והיה זקן ויושב בישיבה. כפי שכל מי שהיה בישיבה בשבוע ישיבה יודע. אנחנו תמיד מזכירים את הנקודה הזאת – שמשם לומדים שעיקר תפקיד הישיבה – בניין הנפש, וכנלמד מהפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – אומרת התורה: לעשות את הנפש! לעשות את התכניים האמיתיים, אלה שהנפש כה מתגעגעת אליהם.
כך אדם בונה ומעצב את אישיותו. כך הוא מגלה את התכנים הטובים והנפלאים שקיימים בו, ועל ידי התקשרותה ולימודה של תורה – מתחברים אליו.
ביחס לדברי הגמרא ביומא (כח ע"ב) שאברהם אבינו זקן ויושב בישיבה, מבאר שם רבינו חננאל שבבית המדרש שרויה השכינה – מקום של לימוד התורה בציבור. הגמרא (ברכות כח ע"א) מביאה את דברי רבן גמליאל, שתלמיד אין תוכו כברו – אל ייכנס לבית המדרש. זאת, משום שיש הלכות מיוחדות ביחס לבית המדרש. כשהעבירו את רבן גמליאל מהנשיאות, אומרת הגמרא שבכל זאת לא ביטל מלבוא לבית המדרש ולו ליום אחד. ראיתי שכתוב במסכת ידיים – "מפני ביטול תורה". האם הוא לא יכל ללמוד בבית? אמנם ניתן ללמוד בבית – אבל רמת הלימוד בבית המדרש היא אחרת, ואף לתלמיד חכם במדרגתו של רבן גמליאל, ולכן לא ביטל עצמו מלבוא לבית המדרש.
הגמרא (שם) מספרת איך כאשר נפתחו שערי בית המדרש לכל, ונתווספו ארבע מאות ספסלים לבית המדרש – חלשה דעתו של רבן גמליאל. שאל בעל "חידושי הרי"ם" (ליקוטים עהש"ס עמ" רפה): וכי מה בכך שנוספו כל אותם ארבע מאות ספסלים, והרי בסופו של דבר סבר רבן גמליאל שאין להכניס את אותם התלמידים? ותירץ, שרבן גמליאל ראה שרבי אלעזר בן עזריה הצליח לשנות את כל אותם התלמידים החדשים שנכנסו. לכן חלשה דעתו – שלא הבין עד עתה מהי עוצמתו של בית המדרש, ועד כמה יכול הוא לשנות את האדם.
והיינו חידושו של אברהם אבינו לעומת שם ונוח. אברהם אבינו הלך להפיץ את בשורת התורה והאמונה בעזרת בית המדרש, מתוך שידע את כוחו ויכולתו לשנות. ואין מתאימה מארץ ישראל לעניין הזה. וזה עניין ברכתו של הקב"ה לאברהם אבינו – "ואעשך לגוי גדול" – שהכל יקבל מימדים הרבה יותר גדולים, חזקים ומרוממים – "כאילו ילדו", "כאילו עשאו".
לכן גם הקדימה התורה ואמרה ביחס לארץ – "אשר אראך". מה הכוונה? מבאר האלשיך הקדוש: שם אני אראה אליך בצורה קבועה, מפני שאין הנבואה שורה בחו"ל. דרגת ההתגלות של הקב"ה בארץ ישראל היא בדרגה של נבואה גבוה מעל גבוה, ומשום כך זכה אברהם אבינו בארץ ישראל.
"ויבן שם מזבח לד" הנראה אליו" (יב ז). כוונת הדברים היא, שאברהם אבינו בונה מזבח להודות לקב"ה על עצם התגלותו אליו. אם על גילוי אליהו נאמר: "אשרי מי שראה פניו בחלום" – גילוי זה על אחת כמה וכמה. מסופר על רבי אליהו לאפיאן, שזכה בגיל צעיר לגילוי אליהו, ונסע לאדמו"ר ה"שפת אמת" לבקש את ברכתו. אמר לו ה"שפת אמת": וכי אברך, שזכה לגילוי אליהו, צריך ברכה ממני? והשיב לו ר" אליהו: רבי, שיודע שהיה לי גילוי אליהו – ממנו אני צריך ברכה.
מובא בפרוש הגר"א למשלי, שכאשר שני צדיקים נפגשים – כל אחד מנסה ללמוד מהנהגות השני; הם לא רק מדברים, לכל אחד יש את השפה ביניהם לדעת וללמוד איש מרעהו. אברהם אבינו עוד לפני שהוא בא לארץ ישראל הוא היה צדיק, אמרו חז"ל שמעשה אבות סימן לבנים, זה רק ברגע שהוא נכנס לארץ ישראל. רק שהוא הגיע לארץ ישראל "ואעשך לגוי גדול" – נהיה אבי האומה. רק אז, כל מה שהוא עשה היה ל"מעשה אבות סימן לבנים".
במשנה באבות (ה ג) מוזכר הכינוי: "אברהם אבינו עליו השלום", והדגיש רבי חיים מוולוז"ין (רוח חיים על המשנה שם) שלשון "אב" כאן היא על דרך אב ותולדה. מה שקנה האב – אברהם אבינו – נקנה גם לתולדותיו. ומביא רבי חיים שתי דוגמאות לדבר: האחת, היא שהשתוקקותו הטבעית, הטבועה בכל יהודי, לעלות לארץ ישראל – השתרשה מהציווי שנצטווה אברהם אבינו לעלות לארץ ישראל. הדוגמא השניה – מה שנתנסה אברהם אבינו בעקידת יצחק, שנשתרש גם כן לדורות – כפי שאנו רואים בחנה, שהקריבה שבעה בנים, ולמעשה שאבה מאברהם אבינו את אותם תעצומות נפש, את אותו טבע מסירות הנפש.
אחרי פרשת העקידה, אנו אומרים "ריבונו של עולם", ושם כתוב: "שתזכור לנו ברית אבותינו". מבאר הרב זצ"ל (עולת ראיה שם), שברית היא תוכן של דבר שלא נופל בו שום שינוי, הבנים גנוזים במהות של האבות, בדעות ובאמונות, ברגשות ובתכונות – סגולת האבות מתמידה כל הזמן; ועל זה אנחנו מבקשים, שאותו הכוח המתמיד והקיים שהוא נמשך בבנים מאורם של האבות יאיר לנו בכל סגולת מקורו, כפי שהיה באבות – כך יהיה לנו. אבל אנחנו מאמינים שזה קיים, שכל מה שקיים באברהם קיים בכל אחד: תכונות של מסירת נפש תכונות של אהבה לארץ ישראל. "ויקרא בשם ה"" כדברי הרמב"ן – הכוונה לא רק להתפלל, אלא "תורת חסד" תורה שמלמדים אותה, זו הייתה האישיות המיוחדת שבאה לעולם ששמה אברהם אבינו. וע"ע עולת ראיה עמ" פ"ג: וזכור לנו אהבת הקדמונים – שגם בשפלות הזמנים אנו מקושרים אל הסגולה האצילית, עיי"ש.
מחד גיסא – כתוב: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ומאידך גיסא: "ואברך מברכך ומקללך אאור". משהו פה לא מסתדר! אם יתברכו בך כל משפחות האדמה, אז מיהו אותו ה"מקללך אאור"? ידוע, שאחד האדמו"רים אמר פעם שישנה תופעה כזו של אנשים שעיניהם צרה בת"ח – אבל אם תשאל אותם בסתר למי הם רוצים שהילדים שלהם יהיו דומים – הם יעדיפו שיהיו דומים לאלה שהם מקללים, מאשר לחברים שלהם. יש כאלה שמגדפים את אברהם אבינו, אבל מצד האמת, בנפש – כל משפחות האדמה רוצות להיות דומות לאברהם אבינו, כולל אלה שמגדפים אותנו. אנחנו רואים את זה גם במציאות. יש להם עין צרה כלפי ת"ח, מכנים אותם בטלנים – אבל בסופו של דבר, רואים איזה חינוך הם מעדיפים.
אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה שהעולם היה אלפיים שנה תוהו מבריאת העולם עד שהופיע אברהם, ובזמן אברהם אבינו התחילו אלפיים שנות תורה. למה, והרי עוד לא התקיים מעמד הר סיני? מיישבת הגמרא, מפני שאצל אברהם אבינו כתוב "הנפש אשר עשו בחרן" – ברגע שאברהם פתח ישיבה לא כזו של שם ועבר, אז למעשה, בפוטנציאל התחיל מעמד הר סיני – ולכן התחילו אלפיים שנות תורה, שהיתה יצירה חדשה – כדברי הכוזרי. ומצד שני הגמרא אומרת, שעם כל גדולתו של אברהם אבינו הוא נענש, כיוון ששאל "במה אדע". איך ייתכן? וכי המאמין הגדול, ששיבר את הצלמים ומסר את נפשו, בגלל השאלה הזאת נענש בירידה למצרים?! וכי באמת היה לו פגם באמונה בד", חס ושלום?!
אלא, שבאמת אברהם לא פקפק בהבטחת הקב"ה "ואעשך לגוי גדול", שפה נוצרת אומה חדשה. החסרון באמון לא היה בקב"ה, ח"ו – אלא באומה שהם לא ימשיכו את דרכו. כלפי ישראל. שבכל הדורות וההיסטוריה, ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא.
בזמנו, התנהלו בארץ וויכוחים בענייני דת ומדינה. אחד האדמורים שכתב כתב לבן גוריון שאמנם ישראל שחטא ישראל הוא – אבל גם ישראל שלא חטא הוא ישראל.
בנקודה הזאת, נתבע אברהם אבינו על ידי הקב"ה. אתה שואל "במה אדע כי אירשנה", משום שאתה מפקפק באותם אלה שברכתי אותך שהאומה תהיה אומה עד סוף כל הדורות. לא היה פה חוסר אמון כלפי הקב"ה חלילה, אלא כלפי ישראל – ומשום כך דיבר איתו הקב"ה על גלות מצרים. הרי גלות מצרים – כמו שאמרנו בהתחלה – נועדה, על מנת שממנה תצא אומה מזוככת, חדשה, כהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו. לא דבר שניתן לשינוי – ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. זאת הייתה התביעה כלפי אברהם, וזה מה שהקב"ה ענה כלפי הנושא הזה.
לתאוה יבקש נפרד
אני חושב שאפשר להבין על פי זה פרשייה נוספת שכתובה פה בפרשת לך לך: רש"י אומר קלסטר פניו של לוט היה דומה לאברהם אבינו, וברגע שאברהם אבינו ראה בו משהו לא לפי מה שצריך להיות הוא מגיב. "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו" אומר רש"י (פס" ט): "דומין בקלסתר פנים". "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן… ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו." אומר רש"י "ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו". מה רוצים מלוט? הרי אברהם אמר לו "הפרד נא מעלי". אז כשלוט שמע את העצה של אברהם הוא בחר בככר הירדן אז מדוע "אי אפשי…" הרי הוא עשה מה שאברהם אבינו אמר לו.
אם אתה נפרד מהחברה שהייתה בה עד היום אתה יכול לעשות את התאווה שלך, הגמרא אומרת את זה על לוט, הוא חיפש תאוות. הרי אברהם הציע לו את זה ולמה הופכים את לוט לכזה בעל פירודים? יש ספר שנקרא "דברי ישראל" של אחד האדמ"ורים. וכך הוא כותב: "ומחמת שטותו וגאותו כאמור וכדאיתא מחמת זה לא יכול עוד להכניע את עצמו ליסע אל אברהם אבינו והמלאכי רחמים בקשו אותו המלט על נפשך, ההרה המלט אצל אברהם ברח וטוב לך, "ױאמר לוט ואנכי לא אוכל להמלט ההרה" פי" לא אוכל עוד להכניע את עצמי ליסע אל אברהם להיות כפוף אליו כי גם אני רבי במקומי כנ״ל ואם סדום יהפך הנה נא העיר הזאת קרובה ואהיה רבי בצוער ומה עלתה לו שנעשה שיכור ובא למה שבא ר״ל ואלמלי היה חוזר ומכניע את עצמו לפני אברהס אבינו והיה נוסע אליו לא היה בא לכל זה כמובן". לוט אמר לעצמו אברהם צדיק במקומו ואני צדיק במוקמי, הקב"ה רואה את מעשיי, ובפרט שכאשר באו לשבור הדלת אז הקב"ה הכם בסנוורים, אז חשב לוט שזה בזכות שהוא צדיק. [היה סיפור שסיפרו על אחד שהתווכח עם הרצי"ה ואז התלמיד נהיה חולה, תפס אותו או"מ זצ"ל ואמר לו: על צדיקים מספרים שהם מחיים, ואתה אומר על הרצי"ה שהוא גרם להם לחלות?] זאת הייתה המחשבה של לוט, מחמת שטותו של לוט וגאוותו מחמת זאת לא יכל להכניע את עצמו לשוב אל אברהם אבינו, וזה שהמלאכים התחננו אליו "ההרה המלט" – כדאי לך לחזור במציאות הזאת לשוב אל אברהם אבינו, על זה השיב "לא אוכל להמלט" …
אנחנו שאלנו שאלה חמורה מאוד על מנת להבין את מה שכתוב בתורה. [השל"ה הקדוש כותב שמכל פרשה ופרשה אפשר ללמוד דברים הנוגעים לאותו אדם, ולכך צריכים ללמוד את פרשת השבוע.] מה הטענה על לוט? מדוע אומרים עליו "לתאווה יבקש נפרד – זה לוט", הרי אברהם אמר לו? כתוב בספרי בסוף ספר פרשת האזינו "בהפרידו בני אדם וכו" זכור ימות עולם" מה זה? אומר הספרי: הכוונה על לוט שנאמר "ויפרדו איש מאחיו" על זה אומרת התורה הסיפור שלוט נפרד מאברהם צריך ללמוד את זה בכל הדורות. מה היה שם? באים חז"ל ואומרים ואומרים שלוט הוא בעל תאווה. למה? הרי הוא נפרד מאברהם בגלל הריב שהיה, למה הופכים את זה למשהו שהוא "זכור ימות עולם"?
הפירוש הוא לא כל כך פשוט אבל צריך להבין את זה. יש הרבה פעמים שאדם מרגיש משהו בתוך תוכו פנימה, רק הוא יודע שזה לא המקום ולא הזמן, יש לו פקפוקים ולא נעים לו, החברה המשפחה. אבל ברגע שמציעים לו עצה והעצה תואמת את מה שהיה לו פעם הרהורים בלב אז הוא מיד קופץ על המציאה. אומרים חז"ל שלוט נפרד תלמד ממה שהיה אז, נכון שאברהם הציע לו, אבל אם אברהם הציע לו אז נאמר שזאת מצוות עשה להפרד? אפשר גם להשלים! אפשר ללכת בדרך אחרת, אומרים חז"ל ברגע שלוט קפץ על המציאה מכאן ראיה שמה שהוא עשה זה לא רק בגלל עצת אברהם אלא היה אצלו כבר משהו כזה, הוא התחיל כבר להרגיש הוא ואברהם זה אותו דבר, ההקב"ה בירך את אברהם והוא חשב שהוא גם מברך אותו. אל תחשוב שהפירוד מאברהם היה רק בגלל העצה שאברהם נתן, העצה שאברהם נתן לו בלשון בקשה זה היה רק הסימפטום – ההיכי תימצי – הסולם שאת זה חיפש לוט הרבה שנים "לתאווה יבקש נפרד".
להוציא מליבם של צדוקים
יש ביטוי בגמרא ביומא "להוציא מליבן של צדוקים" חכמים עשו פעולות מסויימות כדי להבין שלא עושים כמו הצדוקים. הצדוקים היו טיפוסים כאלה צבועים, הם היו מחביאים את הרצונות שלהם בפנים. מתי נודע שהם צדוקים, שחכמים עושים משהו שהצדוקים מחמירים, אז הצדוקים קופצים "איך אתם עושים כזה וכזה"? אז הם היו עושים פעולה גבולית מסוימת כדי לזהות אותם. כתוב שאברהם לקח את חניכיו ואומרים חז"ל שהם תלמידי בית המדרש. אברהם ביטל שיעורים כדי להציל את הלוט הזה, יש בטוי שהרב כותב באגרות "התירו לנו להתפלל עם עבריינים" אבל לא התירו לנו לשים אותם מנהיגים עלינו. ולא תמיד אנשים מבחנים בגבול הזה. לשים את לוט לרב"ה? למנהיג עלינו? צריך להציל את לוט אך הוא לא רב!
כשיש בית מדרש ויש תורה ויש דרך וצריך להפיץ את התורה צריך להיזהר שבעתיים שלא יהיה שום דבר של חיקוי לא מוצלח. שלוט חשב שהוא כמו אברהם שלוט הלך להשתכר, אברהם פתח ישיבה ולוט פתח מכינה [אל תתפסו אותי על המילה] – ויפרדו איש מאחיו. על זה אומרים חז"ל "לתאווה יבקש נפרד" ישיבה זה ישיבה בלי כותרות. לוט ניצל בגלל מה שלא סיפר שהוא ידע, כן פירש"י, ולא בגלל מידת ההכנסת אורחים שהיא נעשתה רק בתור חיקוי.
[הוזמנתי פעם לדבר לפני רבנים צבאים, שאלו אותי על מה אני מדבר, אמרתי על תורה בלי כותרות. שבאתי לשם ראיתי פתק "תורה בלי כותרות" – דברים הכי פשוטים!]
את הנפש אשר עשו
בראיון מסוים שנעשה לזכרו של או"מ זצ"ל, בין השאר שאלו אותי: "גם אצלכם מחנכים כל ילד שהוא צריך להיות גדול בתורה"? לפעמים יש מצב שהוא חושב שהוא גודל וגודל ובסוף הוא לא גודל ואז המצב מתוסבך. דבר ראשון אמרתי לו שלא יבהל מהשאלה, מי שיודע שהתורה היא כמו שכתוב אצל אברהם אבינו, שהישיבה היא בונה את הנפש של האדם, ישיבה היא לא בית חרושת לרבנים או דיינים, ישיבה זה מקום שמגדלים ת"ח שאנחנו מאמיינים שתורה מעצימה את האישיות של האדם. אז וודאי שאנחנו רוצים להיות כמה שיותר מושלמים, ככל שאנחנו דבוקים יותר בתורה אנחנו בעלי נפש יותר רחבה.
כל דבר שבא לאדם במתנה ורק נותנים לו והוא לא משקיע בזה אז בסופו של דבר יש לו מפח נפש. אצל אברהם כתוב "את הנפש אשר עשו". עשייה זה דבר מתמיד, ודבר שאדם לא משקיע, אלא זה רק נוחת לו משמיים הוא לא יציב. אם הוא רואה קושיא בפני יהושע אז הוא מאוד שמח, אך אם הוא מעלה קושיא מעצמו הוא הרבה יותר שמח. יש איגרת נפלאה מאוד בפחד יצחק (ר" יצחק הוטנר) שם הוא כותב, "אתה מסתכל על הרבנים הגדולים ואתה חושב שהם מוצר מוגמר, ככה הם נולדו". ככה הם נולדו זה כתוב בבהמות, בן אדם זה דבר דינאמי, יש ירידות, יש עליות. וכל פעם שאנחנו רואים אותם בתור גדולים גם הם עברו את כל המשברים שאנחנו עברנו בצורה זו או אחרת. אנחנו מאמינים שזה מה שאברהם אבינו הוריד לעולם "הנפש אשר עשו", אנחנו עושים את האדם. שכינה שורה במקום שלומדים בו תורה, אז כמובן יש יותר סייעתא דשמייא. עם כל המעלות ועם כל המורדות זאת הייתה הטעות של לוט, הוא חשב "מה אני צריך את אברהם" הוא חיכה להזדמנות שאברהם יציע לו להיפרד ואז הוא יוכל סוף סוף להיפרד.
