"תולדות יצחק… אברהם הוליד את יצחק"
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". העברית פה בסדר, בפסוק הזה? רש"י אומר "אלה תולדות יצחק בן אברהם", הכוונה היא על יעקב ועשיו האמורים בפרשה. אברהם הוליד את יצחק זה משהו אחר. זה לא קשור ל"ואלה תולדות יצחק בן אברהם", אברהם הוא לא היה תולדות של יצחק. לכן רש"י כותב שפה מדובר בעניין חדש, שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל שאברהם דומה ליצחק. וזה מה שכתוב פה "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", מפני שראו על הפנים של יצחק שקלסתר פניו דומה לאברהם. וזה מאשר שיצחק היה הבן של אברהם. אבל, לולא שהקב"ה צר את פניו אז היינו אומרים כמו ליצני הדור, יצחק הוא התולדות של אברהם?! מה פתאום, הוא לא דומה לו בכלל. אומרת התורה, כך מפרש רש"י, ראו את פניו של יצחק.
שהיה יצחק דומה לאברהם
אני רוצה לשאול – הפרשה פה מדברת על "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה". למה רק עכשיו התורה הייתה צריכה לומר לנו שהקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק שיהיה דומה לאברהם? רק אחרי ארבעים שנה? כשיצחק נושא את רבקה אנחנו פתאום נזכרים שיש ליצני הדור שיגידו שיצחק הוא לא הבן של אברהם. זה היה צריך להיות כתוב מיד אחרי שיצחק נולד, שאברהם הוליד את יצחק שהוא שם את קלסתר פניו כנגד ליצני הדור. מה פתאום זה נכנס פה לפי רש"י אחרי ארבעים שנה, עכשיו נזכרת? ["ארבעים שנה אקוט בדור", הליצנים כל הזמן צוחקים. בנר חנוכה כתוב במס" סופרים שיש עניין של פרסומי ניסא, אבל אם הוא מתיירא מן הליצים, ככה כתוב, אז הוא יכול להדליק על שולחנו. אנחנו אומרים שלא יבוש מפני המלעיגים עליו, כך כתוב בשו"ע. אז למה בנר חנוכה כן? מפני שזה לא פרסומי ניסא. אבל אילולי הפרסומי ניסא, אל יבוש. הליצנים תמיד יגידו.] בא ה"אבן עזרא" ואומר, "הוליד את יצחק" "שהיה דומה לאביו. וכל רואיו יגידו כי אברהם הולידו, וי"א כי טעם הוליד – גידל וריבה, כמו יולדו על ברכי יוסף". אומר ה"אבן עזרא" דבר הפלא ופלא, פה מדברים מי חינך את יצחק. צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק שעכשיו ראו את התוצאות של החינוך של אברהם. לא מדברים על הדימיון החיצוני, ליצנים ימצאו גם לזה פיתרון. (היום אפשר לעשות שיבוט של כל דבר, מה שאתה רוצה). הצד הרוחני הוא הרבה יותר אמיתי. "אלה תולדות יצחק בן אברהם", אחרי ארבעים שנה, אומר רש"י – יעקב ועשיו האמורים בפרשה, על איזה יצחק אנחנו מדברים? על יצחק הזה שניכר עליו מאיפה הוא בא. שהוא התחנך אצל אברהם. שקלסתר פניו דומה לאברהם לא רק בצד החיצוני של העניין – כמו שאומרת הגמרא שמי שהיה רואה את יצחק היה חושב שזה אברהם, ומי שהיה רואה את אברהם היה חושב שזה יצחק. לא היה פער הדורות כמו שיש היום בזמננו, או כמו שהיה אפילו בשנים עברו. הכל היה יחידה אחת. זה ההקדמה של מה שהתורה מספרת בהמשך איך יצא יעקב ואיך יצא עשיו.
"ויגדלו הנערים"
אומר רש"י בשם המדרש – "ויגדלו הנערים" – בני שלש עשרה, ועד גיל שלש עשרה כל עוד שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם. אח"כ זה פירש לע"ז וזה פירש לביהמ"ד. במבחן המציאות לכאורה זה לא היה ככה. הרי למה היא הלכה לבית מדרשו של שם ועבר? מפני שכשהיא עוד הייתה בהריון היא עברה ליד בית ע"ז, אז עשיו רצה לצאת, וליד ביהמ"ד יעקב רצה לצאת. אז מה פירוש לא היה ניכר? לכן היא הלכה ואמרה לקב"ה למה זה אנכי. איפה יש כאלה שעוד לפני שהם נולדו אתה כבר יודע מי ומה הם? הגמרא אומרת שאדם מקבל יצה"ר רק ברגע שהוא נולד, פה פתאום אנחנו רואים שהיצרים שלהם עבדו שעות נוספות זמנים נוספים עוד לפני שהם נולדו בכלל. אז מה אומר רש"י הם לא היו ניכרים עד שהגיעו לגיל שלש עשרה? הם היו ניכרים עוד כשהיא הייתה בהריון. ועוד, המהר"ל בגור אריה, אומר שמה שהיה בבטן כשעברו ליד ע"ז או בימ"ד, זה לא היה היצה"ר, כי יצה"ר זה משהו מבחוץ מתלבש על האדם. זו הייתה המהות שלהם. אז הקושיה יותר גדולה, איך אתה אומר שהם היו ניכרים רק אח"כ?
אידיאולוגיה עשיוית
אלא הפירוש הוא לא כך. יעקב ועשיו – אומר רש"י – היו רבים על נחלת שני עולמות. אומר השפ"א, שהכוונה היא לא שזה רוצה את העוה"ז וזה רוצה את העוה"ב. אל ששניהם רבו מי יקח את שני העולמות. האם העוה"ב הרוחני ישפיע על העוה"ז, או שהעוה"ז ישפיע על חיי העוה"ב. כל אחד רצה את שני העולמות. לכן על עשיו התורה אומרת "איש יודע ציד איש שדה", איש יודע ציד – שיודע לצוד – לכבד כיבוד אב, אבל זה לא השפיע שום דבר על הרוחניות שלו, הוא נשאר איש שדה. פעמיים כתוב פה איש, אישיות מפורסמת שלא יודעת לחבר בין חיי העוה"ב לחיי העוה"ז. לעומת יעקב אבינו. לכן חז"ל אומרים שעשיו היה שואל את אבא שלו איך מעשרים את התבן, איך מעשרים את המלח, למה הוא שאל דווקא על מעשרות? הוא לא שאל על עיקרי מצוות! מעשר כתוב ברמב"ם (מלכים, ט,א) שיצחק היה הראשון שתיקן מעשר. אז עשיו רצה להראות לו – אני לא רק נזהר במצוות, אני נזהר גם בתוספת. (וידוע שהמשך חכמה כותב בפרשת בא, שמה ששמר ישראל במצרים זה שהם ידעו להיזהר גם בסייגים בנוסף על מה שכתוב בתורה, "משמרת למשמרתי". והוא מביא שם על דוגמאות בהיסטוריה של עמ"י שכל עוד ששמרו על המסגרות אפילו שמעבר למצוות, אז נשארנו כמו שאנחנו צריכים להיות. אבל ל"ע ברגע שפרצו גדרות…) אז בא עשיו ואומר ליצחק, אפילו בדברים שלא כתובים בתורה אני נזהר. עשיו תמיד התייחס לדברים הטפלים. המלח זה רק מה שנותן טעם לאוכל, אבל זה לא גוף האוכל. אותו דבר התבן, זה לא גוף האכילה – זה הכל טפל. הוא תמיד התעסק עם התוספת, לא עם העיקר. כמו כל דבר בחיים, יש אמצעי ויש תכלית. יש קליפה ויש פרי. עשיו תמיד התעסק עם הקליפות. כשהוא ראה עדשים, הלעיטני נא. למה אבל נותנים לו עדשים? רש"י אומר שזה היה כשאברהם אבינו מת, אז נתנו מאכל של אבלים. אומרים חז"ל מפני שזה עגול זה גלגל חוזר בעולם, לכן גם נותנים ביצה לאבל. ע"ז עשיו לא הסתכל, הוא ראה את הביצה, הוא ראה את העדשים הוא לא ראה את מה שזה מסמל, הוא לא ירד לעומק, זה לא עניין אותו, מה שעניין אותו כל הזמן זה מה עכשיו קורה. זה מתבטא מאוד בכמה וכמה דברים אע"פ שלכאורה זה דברים פשוטים. כך כותב הרמב"ן, למה עשיו מכר את הבכורה? "כי אין לבכורה מעלה אחרי מות האב ולא יחושו על יום המחר". עשיו לא מעניין אותו מה קורה אח"כ, אלא מה יש עכשיו – את זה אני חי. מה יהיה בעתיד – זה לא מעניין אותי. רש"י אומר שיעקב הסביר לעשיו מה זה הבכורה, בכורה זה עבודה – מקביל לעבודת הכהנים. עשיו אמר לו – אני צריך ציוויים כאלה? כשאני יעבוד בתור בכור, אז אסור לי לשתות יין, צריך שהשער יהיה מסודר, עשיו לא רוצה את זה. הוא חי את העולם הזה עכשיו. אם יש יין טוב הוא לא יכול להתאפק. [היה יהודי שהיה שתיין עצום. והביאו אותו, עשו לו פעם קורס, נתנו לו עשר נימוקים למה לא טוב לשתות יין, עשר טעמים לזה. אח"כ אמרו שהוא המשיך לשתות יין. אמרו לו מה עם העשר טעמים? אמר להם עשר טעמים זה נכון, אבל הטעם של היין זה יותר חזק…] זה היה עשיו. אני יכול להיזהר בשתויי יין? זה מה שבא לי עכשיו, הרגע. לכן כתוב אצל עשיו "ויבז עשיו את הבכורה".
"ויבז עשיו את הבכורה"
איפה זה כתוב "ויבז עשיו את הבכורה"? אחרי שהוא "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה". לכאורה בעצם העובדה שהוא מכר את הבכורה, סימן שהוא בז לבכורה. באים חז"ל ואומרים – מתי "ויבז עשיו את הבכורה"? אחרי שהוא "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשיו את הבכורה". אח"כ היה הביזיון? וחז"ל דורשים מה שכתוב "ויבז עשיו את הבכורה", זה מתבטא גם אצל בן בנו עמלק – אצל המן הרשע, "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו" – אותו מילים שכתוב אצל עשיו. שהתכונה שלו זה "ויבז", אבל למה רק אח"כ? אני אגיד לכם פשט: "ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף" – עייף ממה? כתוב חמש עבירות הוא עבר באותו יום. הוא בא על נערה המאורסה, והוא רצח, ועשה איסורי עריות וכו" וכו". זה לא כתוב בפשט הפסוק, זה חז"ל דורשים על "ויבוא עשיו עייף מן השדה". דהיינו, עבודה קשה. אברהם אבינו מת חמש שנים קודם זמנו כתוב כדי שלא יראה את בן בנו יוצא לתרבות רעה. על איזה תרבות רעה? שהוא מכר את הבכורה, ככה כתוב ברש"י. אני שואל אתכם, אברהם אבינו שיש לו בן בנו שעושה חמש עבירות באותו יום – ע"ז שפכ"ד הכל מכל כל, אז אנחנו צריכים לדרוש שמת כדי שלא יראה את בן בנו מבזה את הבכורה? מה יותר חמור, מכירת הבכורה ליעקב או החמש עבירות שהוא עבר באותו יום? מה אנחנו מחפים פתאום על עשיו? התורה אומרת "ויבז עשיו את הבכורה". זה הדבר הכי גרוע שעשה עשיו? ואת זה לא רצו שאברהם אבינו יראה? הוא עשה דברים הרבה יותר חמורים! באותו יום הוא עבר חמש עבירות הכי חמורות שבתורה. אלא מה זה "ויבז עשיו את הבכורה"? "אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות" (סוטה ג.). כשהוא נרגע, אז הוא מתחרט, באופן טבעי. מה היה עם אמנון ותמר? אחרי שהוא פגע בה, מה כתוב בתנ"ך? וישנאה. למה וישנאה, הרי הוא זה שפגע? מפני שהוא התחיל להתחרט. אז הוא שנא אותה, כאילו שבגללה זה קרה. "אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות", אחרי זה הוא נרגע. יש עבירות שזה סתם תאוות, כמו שזה בא ככה גם זה ילך כל עוד שהוא לא מכור. אומרת התורה, מה שעשיו מכר את הבכורה זה לא היה תאוות, אל תחשוב שהוא מכר את הבכורה רק כדי שהוא יקח נזיד עדשים. רק בגלל שכרגע הוא ראה את המשקה האדום האדום הזה, הלעיטני נא. אלא ויקם וילך, הוא כבר היה אחרי – הוא הלך להסביר לכולם, בצורה אידאולוגית – אתם חושבים שאני מכרתי את הבכורה בגלל שאני הייתי רעב וצמא, ועייף וזה מה שהיה על הגז? לא, מפני שהבכורה לא שווה כלום. כל דבר שבקדושה לא שווה כלום אצל עשיו. "ויבז" הכוונה היא היחס של הבן אדם לדבר, וזה יותר גרוע ממה שהבן אדם עושה עפ"י תאוות. הוא הופך את זה לאידאולוגיה. השבת לא שווה אצלו כלום למה מפני שהוא לא יודע מה זה שבת, זה לא בעל ערך אצלו בכלל כקליפת השום. [היה אחד שבא פעם לרב הנזיר ואמר לו שהוא כופר באלקים ח"ו. אמר לו הרב הנזיר אתה אפי" לא יודע במה אתה כופר, אתה אפילו לא מכיר אותו. היה דור של משכילים שרצו לגדל עמארצים, והם לא הצליחו – למה? הם גידלו בורים. שלא יודעים כלום. נראה להם שכאילו הם עמארצים, נראה להם שהם כאילו משכילים כאילו הם.. הם בכלל לא יודעים על מה הם מדברים, אין להם שום יחס של קדושה לדבר.]
"איש לפי מהללו"
כתוב בספר משלי "איש לפי מהללו". איך אתה מכיר את הבן אדם? כשאתה שומע איך הוא מדבר על דברים שבקדושה. אומר רבינו יונה בפי" לספר משלי, והוא חוזר ע"ז בספר "שערי תשובה", והוא חוזר ע"ז בפי" למסכת אבות. אותו פירוש חוזר רבינו יונה שלש פעמים. מה זה "איש לפי מהללו" – אם אתה רואה בן אדם שהוא תמיד מסנגר על הרשעים, אבל אם הוא רואה איזה צדיק שעשה משהו לא טוב אז הוא עושה מזה חגיגה, ולא מסנגר עליו, תמיד יש לו ביקורת על הצדיקים, אבל על הרשעים הוא תמיד יגיד פששש אהבת ישראל, אדם כזה יש משהו מעוות במחשבה שלו. אומר רבינו יונה ע"ז אומר הפסוק "איש לפי מהללו". סימן שהבן אדם הזה לא יודע להעריך דברים שבקדושה. "המבזה את המועדות אין לו חלק לעוה"ב", אומר רבינו יונה בפרקי אבות – מה זה המבזה את המועדות? פירוש אחד – את חוה"מ. פירוש נוסף, את הקורבנות. איך יכול להיות שהכבש שלפני זה הסתובב אצלנו בחצר וכל הילדים שיחקו איתו, ברגע אחד שאמרנו "הרי זה הקדש", פתאום הכל השתנה? מפני שהוא לא יודע מה זה קדושה, הוא חושב שהכל זה דיבור בעלמא. אומרים הראשונים זה נקרא מבזה את המועדות. "ויבז בעיניו" אצל המן, היהודים בכלל לא היו חשובים לו. הקדושה אצל עשיו לא הייתה שום דבר, ברגע שעשיו הפך את זה לאידאולוגיה. לכן התורה כותבת את ה"ויבז עשיו את הבכורה" – לא מיד כשהוא מכר את הבכורה, אלא אח"כ. הוא הפך את זה לדרך חיים, ככה צריך להיות. תערובת בין המינים זה הדבר הכי נורמלי שיש בעולם, ומי שלא חושב ככה הוא הלא נורמלי. זה נקרא "ויבז עשיו את הבכורה", הוא לא יודע מה זה סולם הערכים האמיתי שיש לאברהם אבינו. לכן אומרים חז"ל – מזה רצו להציל את אברהם אבינו. אם היה רואה את בן בנו עם החמש עבירות – מה נעשה, הוא לא התגבר על יצרו. אבל אם הוא היה רואה שזה משהו שנהפך להיות בצורה אידאולוגית – זה פי מיליון יותר חמור. מזה רצו להציל את אברהם.
גיל י"ג – ביטוי האידאולוגיה של יעקב ועשיו
וזה הפירוש למה ששאלתי בהתחלה. "ויגדלו הנערים", כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים – רק בגיל יג"? כבר בבטן בעטו כל אחד לכיוון אחר? אבל אז, יכולנו לפרש שזה לא משהו מהותי, הוא רק הריח – כמו שכתוב במעוברת, אם היא מריחה מאכל מסויים אפילו ביוה"כ, אז צריכים לתת לה. רק לפני זה לוחשים לה באוזן שאם היא יכולה כדאי לה להתאפק מפני שזה משפיע על העובר. לא רק לצד השלילי, גם לצד החיובי זה ככה. כתוב שאמו של ר" יהושע הייתה הולכת איתו לבתי כנסת כמה שיותר מוקדם. [יש סיפורים כל אחד על הרב"ה שלו, כשהילד מגיע לגיל שלש שאלו איך לחנך אותו. וכל הסיפורים אומרים שכל האדמו"רים ענו, איחרתם בשלש שנים. את השאלה הזאת צריך לשאול עוד הרבה קודם. זה משפיע, ההורים משפיעים, במודע ושלא במודע. חינוך זה לא רק כשמדברים, חינוך זה איך שחיים. הרמב"ן כותב באיגרת הקודש שזה גם תלוי במה שההורים חושבים.] אבל אז, בבטן, זה לא היה אידאולוגיה. כשגדלו לגיל שלש עשרה, אז היה ניכר בדיוק לאיפה כל אחד פונה. לא באיזה דברים יש לכל אחד חולשות, אלא מה נהפך אצל הבן אדם הזה לאידאל. כלומר דרך חיים מוטעית או לא דרך חיים מוטעית – ע"ז אומרים חז"ל זה היה ניכר יותר מאוחר.
בגדי עשיו ונמרוד על יעקב
יעקב נכנס ליצחק עם בגדי עשי החמודות. חמודות לשון חמדה שחמד אותם עשיו מנמרוד, הכופר הראשון בעולם. עשיו לקח את הבגד שלו, ואיתו יעקב נכנס ליצחק בגלל "אולי ימושני אבי", אז צריך ללבוש איזה פרווה. אין פרווה יותר נקיה? צריך להיכנס ליצחק עם הפרווה של הכופר הכי גדול? גם נמרוד, גם עשיו? למה? ועוד כתוב שכשהוא נכנס אליו וירח את ריח בגדיו, אומרים חז"ל במדרש אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו שאפילו בוגדים שבעמ"י אמר עליהם יצחק ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה". דהיינו, יעקב רצה שהברכה שהוא מקבל מיצחק תחול גם על בוגדיו, אז הוא לא יכל להיכנס עם בגד נקי, הוא היה צריך לקחת דווקא את הבגד של נמרוד, דווקא את הבגד של עשיו, כדי שהברכה תחול אפילו על הטיפת אמת שיש גם באלה שהם בוגדיו. אם הוא היה נכנס עם בגד נקי לחלוטין, אז הברכה הייתה חלה רק עליהם. אנחנו רוצים שהברכה תחול גם על בוגדיו. לכן אומר התרגום יונתן בן עוזיאל – "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה"" – הכוונה היא כריח הקטורת שהייתה במקדש. קטורת מורכבת מאחד עשר סממנים, אחד מהם זה החלבנה, שריחו רע, ומערבבים אותו עם שאר הסממנים. ומכאן הגמרא (כירתות ו.) לומדת שכל תפילה שאין בה מפושעי ישראל אינה תפילה. [שלא תחשבו שלכן אפשר לצרף למניין. בקטורת היו אחד עשר סממנים, המניין היה בלי. החלבנה, אבל מצרפים. זה שאלה גדולה מתי אפשר לצרף ומתי אי אפשר לצרף.. אבי זצ"ל אמר פעם לאחד הרבנים בישיבה, כל השאלה מתי אפשר לצרף זה כשאתה עומד ברחוב ואומר לו בוא בוא אתה עשירי למניין, אבל אם הוא בא – אפשר לצרף. למה? מפני שהרמב"ם כותב למה לא מצרפים אנשים מסוג כזה למניין? מפני שהם לא מאמינים במה שאתה רוצה שהם יעשו. מי שלא מאמין בברכת המזון אתה לא יכול לצרף אותו לזימון, לא מספיק שהוא אכל. אבל אם הוא בא, אתה יכול. ז"א שהוא כן מאמין. זו סברא חזקה, אע"פ שזו גם קולא גדולה] אז על זה אמר יצחק ראה ריח בני כמו ריח הקטורת שבמקדש, שאפילו בבוגדיו יש ריח טוב. אין יהודי שהוא נטול משהו מהריח הזה. בברכה של יצחק זיכה יעקב את כל הדורות – גם את בוגדיו.
ריח ורוחניות
אומר בעל ה"בני יששכר", כל החושים נפגמו בחטא אדה"ר: הראיה המישוש, חוץ מחוש הריח. ולכן על המשיח לעתיד לבוא כתוב והריחו ביראת ה". זה החוש השישי שיש לת"ח שהוא לא נפגם מעולם. לכן אומרת הגמרא "כל הנשמה תהלל י-ה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו אומרת הגמרא (ברכות מג:) זה הריח, זה הדבר הנקי הזך שנשאר מזמן אדה"ר. לכן במוצ"ש מברכים על הבשמים מפני שזה מה שיכול להשיב לבן אדם את מה שהוא מאבד ביציאת השבת, דברים רוחניים. "נשמת כל חי תברך את שמך ה" אלקינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם" אח"כ מה אנחנו אומרים – "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנחנו מספיקים להודות". ושתי שורות אח"כ מה כתוב – "הן הם יודו", אמרנו שא"א, אין אנחנו מספיקים – אז איך הן הם יודו ויברכו? מפני שאח"כ מוסיפים שתי מילים, "ורוח ונשמה אשר נפחת באפינו – הן הם יודו". אם אדם רוצה להודות לקב"ה, עם הגוף בלבד – אין אנחנו מספיקים. אבל אם אתה מצרף את הרוח ונשמה, זה מה שאמרנו בפתיחה של הנשמת, שיש שילוב של הנשמה והרוח, דבר שהנשמה נהנית ממנו, שהוא הדבר הכי זך וטהור שנשאר מזמן אדה"ר, אז הן הם יודו ויברכו. וזה מה שיעקב אבינו הביא לנו בברכה שהוא לקח. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה", אפילו בבוגדיו, וזה מקביל לריח הקטורת שהיה במקדש, שאפילו החלבנה מצטרפת להיות ביחד עם כל הקטורת.
"יעקב לא מת"
עד כאן זה הפשט לכאורה של הפרשה הזאת, של ההבדל בין יעקב לעשיו ולמה הוא לקח את הברכה. אני רוצה להוסיף עוד משהו. "עשיו אמר הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה". סליחה על השאלה אבל מי לא הולך למות? "הילודים למות". ככה הקב"ה קבע. מפני שהגמרא אומרת (תענית ה:) "יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". יעקב הוא לא היה אישיות פרטית, יעקב הוא היה השלישי מבין האבות שהוא מסמל יותר מאברהם ויצחק אם מותר להגיד את זה – את כל כלל ישראל. בהרבה מקומות כתוב ככה בתנ"ך. "אל תראי תולעת יעקב". "אל תירא עבדי יעקב". כה תאמר – במעמד הר סיני – אל בית יעקב. יעקב הוא השלישי מבין האבות, שהוא כולל בתוכו את כל כלל ישראל. הבאתי לכם פעם לפני ר"ה את הגמרא ביומא (פו:) שאומרת "בשביל יחיד ששב מוחלים לו ולכל העולם כולו". הפשט הפשוט הוא – הוא משנה את המאזן העולמי לטובה. הבאתי לכם שפ"א ממסכת יומא שם על הגמרא שאומר פירוש אחר. יחיד – יש יחידים כאלה שהם כוללים בתוכם את כל כלל ישראל. לדוגמה, מלך. מלך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים ליבו לב כלל כל ישראל. לכן התורה מצווה אותו – ככה אומר הרמב"ם – "לבלתי סור לבבו מעם ה" אלקיו", מפני שהוא לא אישיות פרטית. אותו דבר כה"ג, ואותו דבר יעקב אבינו. זה מה שחז"ל אומרים יעקב אבינו לא מת. למה לא מת? הוא כן מת. הגמרא שואלת הרי חנטו אותו וספדו אותו. [ספדו אותו לבד הרי זה לא כ"כ ראיה, אני שמעתי הרבה דרשות שמדברים על חתנים, והספדים כאלה הייתי מאחל לכל אחד, אבל הגמרא אומרת את שני הדברים ביחד, גם חנטו גם ספדו, הכל.] אומרת הגמרא זרעו בחיים. כי יש אחד שחי לא רק את הרגע, אלא הוא חי גם את העתיד. הוא חי גם את העוה"ב, הוא יודע שיש לו נקודת מוצא שהוא צריך להחיות איתה גם אחרים. השפ"א אומר שמה שיצחק בירך את יעקב "ויתן לך אלקים" שחז"ל אומרים "ויתן ויחזור ויתן", זה לא הולך על הקב"ה, שהוא יתן לך ויחזור ויתן, אלא הוא יתן לך ואתה תחזור ותתן לאחרים, אל תשאיר את הכל לעצמך. הברכה שאתה מקבל זה לא בשביל שישאר רק אצלך. תדע איך להשתמש בזה לטובת הכלל. לכן יעקב אבינו לא מת ועשיו אמר הנה אנכי הולך למות.
"לבן ביקש לעקור את הכל"
כשלבן ביקש לפגוע ביעקב, אומרים בהגדה של פסח – ביקש לעקור את הכל. מה זה את הכל, למה זה את הכל? הוא ביקש לעקור את רחל, את לאה, את יעקב. אלא מפני שעמ"י זה הכל. זה המציאות האמיתית של העולם. וה" ברך את אברהם בכל, יעקב אבינו אומר – יש לי כל. מה הכוונה? הם מייצגים את כל כלל ישראל. [אמנם כתוב "ועבדת את ה" בחוסר כל", מה זה בחוסר כל? אומרת הגמרא (נדרים בדף מא) בחוסר כל הכוונה היא בלא אישה. אז אולי לכן בשעת החופה מברכים שהכל ברא לכבודו. גם החתונה, זה לכבודו של הקב"ה.] אז כשלבן ביקש לעקור את הכל, הוא ביקש לעקור את קדושת ישראל, את הבית היהודי, שזה נקרא הכל. חשבתי שאולי זה מה שהיה אצל אליעזר כשהוא בא לדבר עם בית לבן אז הוא עשה לא לפי מנהג ישראל. בכל מקום שרוצים שיצא לפועל משהו, עסקה או שידוך, מדברים בשבחו של החתן. אליעזר לא דיבר כלום בשבחו של החתן. הוא כל הזמן אמר להם איזה בת יש לכם, איזה צדקת, איזה גומלת חסדים, מפני שהוא ידע שבבית כמו של לבן אם הוא יגיד להם שיצחק לומד בישיבה, יגרשו אותו מיד מהבית מה אתה מביא לנו פה?! אליעזר עבד בחכמה, הוא אמר להם יש לכם כזו צדקת בבית אז אחרי שהוא הכיר להם את מה שיש להם בבית, אז זה בדיוק מה שהם אמרו לו אח"כ – "הנה רבקה לפניך קח ולך". אם זאת שאצלנו בבית היא כזו צדקת, קח ולך, זה לא בשבילנו. [אז נכון שבחורים יכולים לטעות במה שאני אומר, שלכן צריך להתחתן בשיעור א" ב". שאלתי פעם מישהו, הוא אמר לי אני לא רוצה שיהיה לי הרהורים רעים. הוא אמר את זה בכנות. אמרתי לו, אתה יודע כמה מליונים של אנשים בחוץ נשואים ובכ"ז יש להם הרהורים רעים. זה מין סגולה כזאת? זה לא סגולה, כשאדם יש לו גם תורה אז יש לו את החוסן הזה. אבל מי שחושב שברגע שהוא יתחתן אז הוא נהפך לצדיק יסוד עולם, טעות. צריך להתמלא בתורה. והתורה צריכה חומה]. זה מה שלבן אמר לאליעזר – "הנה רבקה לפניך קח ולך", זה לא שייך לאטמוספירה שלנו. ע"ז אנחנו מברכים בכל חופה "שהכל ברא לכבודו". לבן ביקש לעקור את הכל. הרב חרל"פ בביאור להגדה של פסח כותב, שלכן מה שמודגש שם זה אבי. מה ביקש לבן הארמי? "ארמי אובד אבי". הדגש על האבי. שיעקב או יצחק או אברהם זה השורש של כל עמ"י, והוא רצה לעקור את כל השורש. אב ותולדה.
בכורת יעקב
כותב הרב בעולת ראיה בחלק א", עדת יעקב בנך בכורך, שהתפקיד האמיתי של בכורה זה כמו ילד גדול בבית, הוא משמש דוגמה וחינוך הרבה יותר מאחרים, גם באופן טבעי וגם באמת שזה מוטל עליו. לכן יעקב היה צריך את הבכורה, מפני שבעוד עשיו היה חי רק לעצמו ורק להרגע ורק עם הדברים הטפלים, יעקב היה ההפך הגמור מעשיו הרשע. כל המהות של יעקב הייתה להשפיע את הקדושה לאחרים. "לכו בנים שמעו לי יראת ה" אלמדכם". מה הפירוש? לכאורה היה צריך להיות כתוב הפוך, בואו בנים שמעו לי יראת ה" אלמדכם. למה כשרוצים ללמד דברים טובים אומרים "לכו בנים שמעו לי", אז יראת ה" אלמדכם? [הרב היה צריך איזה ספר והוא חיכה שיביאו לו אז בינתים הוא קפץ הלאה] כותב הרב בעולת ראיה חלק ב": "לכו בנים
שמעו לי, יראת ד" אלמדכם. ההתעלות התדירה במעלות הקודש, הרצון הקבוע להליכה מתמידה בדרך הקדושה והטהרה, היא מכשירה את הדור הצעיר להקשבה פנימית, לההבעה היוצאת מאת הרועים הגדולים העומדים לישראל בכל דור ודור. אם חסר הרצון להתעלות, מוכרח גם כח השמיעה להיות מתחלש, והדברים הנשמעים מפיו של מדריך, העומד במעלות נפשו הרבה יותר גבוה מהמעלה של הצעירות, הצריכה לקבל את השפעתו, הם נשמעים רק על פי האופי של ציורם של הבנים, ואם כן לא להאב הגדול הם שומעים, אלא לעצמם ולרגשי לבם. אבל ע"י ההליכה התמידית חוש ההקשבה הפנימית מתפתח ואז באה השמיעה האמתית, השמיעה למוסר האב, לקול הרועה הנאמן. לכו בנים שמעו לי, יראת ד" אלמדכם". וזה ההבדל בין עשיו לבין יעקב. עשיו כתוב בגמרא שהוא נולד עשוי, הוא הרגיש שמרגע שהוא נולד הוא הגיע לתכל"ס, אין לו יותר לאן להתפתח. שור בן יומו קרוי שור אין לו מה לגדול. אבל יעקב אבינו בנקודה הזאת היה בדיוק הפוך. הוא ידע תמיד שיש לו מה לגדול, שיש לו מה לשמוע ולהתפתח, לכן מעידה לנו התורה שהבכורה האמיתית שייכת ליעקב ולא לעשיו.
